מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע אל העבר

נועה גרין והסבתא דליה מדיני
דליה מדיני בגן קטנים בקדימה
דליה מדיני מספרת על קורותיה ומשווה את ילדותה לזו של נכדיה

אברהם מדיני

לצערי לא הכרתי אף אחד מסביי וסבותיי. הם נפטרו לפני שנולדתי. סבי מצד אבא היה ידוע כבעל מקצוע הסתתות העברי הראשון. הוא עלה לארץ כילד בעליה הראשונה כנראה בשנת תרמ"ב, 1882. בפאתי שכונת מאה שערים ישנו רחוב בו גרו הוריי ואחי הגדול אברהם (הקרוי על שם סבנו) ועל אחד הבתים שלט: סבי אברהם היה שותף לבניה של מבנים גדולים וחשובים בארץ, ביניהם: בית החולים "שערי צדק", בניין הטכניון הישן, חצרות המושבות מגדל, מנחמיה ומרחביה ועוד. הוא אף היה המורה הראשון לסיתות באבן ב"בצלאל".סבא אברהם נפטר בהיותו כבן ששים. סבתי רומיה נפטרה בשנת 1946 .

מקורותי

מקורותיי בדבר סבא אברהם מעטים, כי אבי מאיר ז"ל לא נהג לספר ולדבר הרבה על קורותיו. כך נהגו רבים באותה תקופה. אולם, יש מעט בכתובים באינטרנט וכן בספר שנכתב על ידי שלמה מדינה על "משפחות מדינה, אישים  וצאצאים, חקר שורשים 2001-1492". בספר זה אף נעשה ניסיון רחב לרדת למקור משפחות מדינה (=מדיני על ידי אבי) והוא מגיע עד גירוש ספרד .

קישורים לכמה אתרים מצויים בזה :

http://www.malon.co.il/article.aspx?id=16435#.UTXucdZQlwg

http://www.merchavyard.org.il/inside.php?page=bnia

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%90%D7%9C

משפחת אימי שולמית לבית משפחת שונה

אימי שולמית נולדה בסוריה. בהיותה קטנה כבת ארבע, ברחה המשפחה מסוריה לארץ, על גבי חמורים בדרך לא דרך. הדברים מתוארים בספרון שכתבה אימא ונקרא "תלאות וערגה". הדודה שרה גרה כל השנים בירושלים. נולדו לה בת ושני בנים, אתם היינו מתראים בייחוד בחופשות הקיץ. בני הדודים אברהם ושלמה, גרים בירושלים וסביבתה. בת הדודה ליאורה (שמה היה בילדותה לבנה) נפטרה ממחלה לפני שנים לאימא היו שלושה אחים, הצעיר ביותר עדיין אתנו, אך הקשר עימו רופף מאוד. שני אחיה האחרים נהרגו. האח שלמה נהרג באפריל 1948 בפריצה למשטרת לנבי יושע (מצודת הכ"ח), והאח השני יוסף מת בעת שרותו הצבאי פעילותו הציבורית של אבא השפיעה עלי רבות בדרכים שונות. כיום יש שביל על שמו במושבה, ליד הבית בו גרנו ברחוב הפלמ"ח. גיסתי עדינה פעלה רבות לקבלת הכרה זו בפועלו הרב למען המושבה.

ילדותי

נולדתי בכפר קדימה בשנת 1948, תוך כדי מלחמת השחרור. הורי ברחו מספר חודשים קודם לכן ממושב גאולים היות ותושבי טירה השכנה פלשו לישוב.

אחיי ואחיותי

אני בת הזקונים במשפחה בת ארבעה ילדים: אחי אברהם, אחי איתן, אחותי פרידה ואני. חתונתם של אחי אברהם וגיסתי עדינה נדלר התקיימה באולם הקולנוע "דליה" בקדימה ב 14 לחודש יולי 1959. בית קולנוע זה היה פעיל מאוד וראינו בו סרטים רבים, כי זה היה מקום הבילוי היחיד במושבה. אנקדוטה הקשורה בזה היא העובדה שמנהל בית הספר פנחס פרח, אסר על ילדי בית הספר ללכת לסרטים אשר לא אושרו על ידו מראש…. ורעדנו מפניו, אך לסרטים הלכנו.

סיפורי הבית בקדימה

אומנם אין בידי משום מה תמונות רבות של בית ילדותי בקדימה. אך בתמונה אחת, למרות שצולמה בשנת 1969 כאשר ורד בתי הגדולה נולדה, יש דברים המעלים זיכרונות מילדותי. אחד מזיכרונותיי הקדומים ביותר קשור בסף החלון. בראשי חקוקה תמונה ובה אחי הגדול מניף אותי ומושיב אותי על סף החלון כדי שאקפוץ לידיו. אני משערת שהייתי כבת שלוש. אחי הגדול אברהם גדול ממני בשתים עשרה שנים. בתמונה רואים אף פסל עשוי מלט, חלק מגן הפסלים שהכין אבא בחצר הבית בקדימה.

 בביתנו בכפר קדימה היה "משק עזר" קטן בו היו מעט תרנגולות לביצים, עז לחלב וכן הייתה חלקת אדמה לעיבוד חקלאי. הורי גידלו בוטנים וטעם הבוטנים הירוקים וריחם עומד חי בזיכרוני. בייחוד אהבנו לאכול את הבוטנים בעודם טריים על השיח לפני ייבושם. עוד זיכרון ילדות כרוך בצמח אחר – רגלת הגינה, או מה שנקרא בשמו הערבי ריג'לה. הצמח היה מאוד נפוץ באזור והיווה חלק מהירק אותו אכלנו. כיום, מוצאים את הריג'לה במסעדות צמחוניות וטבעוניות בסלט ובקציצות, כפי שאימא נהגה לעשות אי אז. אחד מהדברים היפים באזור שלנו היה תפוצת הפרחים. היינו מטיילים באזור החולות ושם היו צבעונים ורקפות ואירוסים ועוד פרחים רבים ומגוונים. אחד העיסוקים שאהבתי היה ייבוש פרחים. בתחילה היה בין דפי ספרים ואחר כך למדתי להכין מייבש פרחים מעץ ונייר עיתון. ובענייני ממתקים… אהבנו "לסחוב" מהמטבח כוס ובה כפית סוכר וכפית קקאו, לערבב יחד ולאכול בכיף, ככה מאחורי הלול. זה היה "שוקולד" תוצרת בית טעים להפליא.

להזכיר שימי ילדותי היו עדיין ימים של  מחסור בארץ, לפני היות השפע הרב והטוב הקיים היום. השנים 1949 עד 1959 נקראו "תקופת הצנע" והמזון היה בקיצוב על פי מספר הנפשות בכל בית.

גן הילדים (גן ברכה לפיד) היה מרוחק מהבית מרחק כזה שהיום לא מעלים ילדים בדעתם ללכת בכלל. בכל אופן, אנחנו הלכנו מהבית לגן וחזרה – בקיץ ובחורף. הזיכרון הכי כייפי שיש לי מההליכה הזו היא ההליכה בגשם! עד היום אני אוהבת ללכת בגשם! היו לנו מגפי גומי שחורים (אני חושבת שקראו לחברה שיצרה אותם "המגפר") וכן הייתה לי שכמיה שחורה מגומי שכיסתה את כולי. ככה הלכנו בגשם מבלי להירטב כשהגשם מקיש בכיף על הכובע של השכמייה.

 זיכרון נוסף הקשור בגן הילדים היו קוביות הבניה הגדולות  שהיו עשויות לוחות עץ (דיקט) ומחוברות במסמרים. יום אחד פיזרנו את הקוביות וכאשר הגיע הזמן  ללכת הביתה ברחנו החוצה והתחבאנו מאחורי המדרגות. אני ממש זוכרת את עצמי שם. הגן פעיל גם היום ואילו תמונות שצולמו עכשיו.  בית הספר בקדימה היה במושבה עד כיתה ה'. מאוחר יותר, עבר בית הספר למבנים חדשים, דמויי קרוואנים, במקום בו  עומד היום בית הספר ע"ש יגאל אלון (מה שנקרא אז "השיכון"). בייחוד אני זוכרת שדלתות המבנים היו מסוכנות מאוד לאצבעות שנתפסו בהן במקרה.

 משחקי ילדות

משחקי ילדות שלי, תנועת הנוער, קלאס, חמש אבנים, חישוק, חמור ארוך, מחניים, אופניים, קריאת ספרים, חברים, אוספים שונים, ייבוש פרחים.

משחקי ילדות של ילדיי

תנועת הנוער, קלאס, חמש אבנים, שלוש מקלות, כדורגל, כדורעף, כדורסל, פינג פונג, לונה פארק, מחניים, אופניים, טלוויזיה, מחשב  סינקלר, מחשב , תחילת רשתות חברתיות.

משחקי ילדות של נכדיי 

תנועת הנוער, משחקי מחש באייפד, אייפון , אייפוד, אינטרנט, מחשב, טלוויזיה, טלפונים ניידים, רשתות חברתיות, .קלאס, פינג פונג, כדורגל, גלגיליות, אופניים, לונה פארק, מחניים, דוג'בול, בית שדה, כדורסל, כדורעף, קריאת ספרים

בית הספר התיכון

  טשרניחובסקי בנתניה היה התחנה הבאה. אומנם באותם ימים לא היה זה שגרתי ללמוד בתיכון ובטח לא בתיכון עירוני יוקרתי, אבל הוריי עשו את הטוב ביותר שיכלו עבורי. הייתי מה שנקרא "ילדת חוץ" ונסעתי כל בוקר לנתניה עם חברים ספורים. רוב חבריי מבית הספר היסודי נסעו בהסעות לבית הספר "רופין" וחלק לא מבוטל לא המשיך כלל ללמוד. במסגרת לימודי הגדנ"ע שהיו נהוגים אז, יצאנו לשרות לאומי בהיאחזות נורית בגלבוע ושם שתלנו עצים.

בצבא 

שרתּי כפקידת אפסנאות בבסיס אימונים פיקודי של הגדנ"ע בגלילות. הרגשתי ששנים אלה לא נוצלו כראוי וכי צה"ל יכול היה "לקבל" ממני יותר. בזמן הטירונות עשינו סוג של שרות לאומי בקיבוץ איילת השחר. הוריי וחברי אז, לימים בעלי סולי, באו לבקר אותי ברכב הקטנטן – פיאט אוטוביאנקי. בכל אופן, תוך השרות הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים (יוני 1967) והבסיס שימש כבסיס קליטה למילואימניקים. תארו לכם שיש לי אות מלחמת ששת הימים…

נישואין והקמת משפחה

ילדותי, נעורתי ובחרותי חלפו ביעף ובשנת 1968 נישאנו סבא סולי ואני. החל משנת 1969 עד שנת 1976 נולדו ארבעת ילדינו המופלאים: ורד, חן, יקיר ואור.

משוב

במהלך הסדנא כל אחת מאיתנו למדה דברים חדשים ומעניינים. הכרנו אחת בשנייה יותר לעומק. היו מפגשים מעניינים  שלמדנו מהם הרבה. במהלך הפעילות כל אחת פתחה דלת חדשה:

הדלת של סבתא דליה: במהלך פגישותינו נזכרתי בחוויות ילדות שנדמה היה שנשכחו מזמן. היה נחמד לחזור ולחוש כיצד היה כשהייתי אני ילדה ולהשוות מעט לילדותם של נכדיי היום. סביבת החיים שלנו השתנתה בייחוד לחיוב – בשפע וביש, ומעט לשלילה – בהפחתת ערכים שונים  אותם יש לדעתי לחזק ולאושש. השהות עם נועה והביקור בבית התפוצות היוו חוויה משמחת ונעימה בעלת חשיבות לקשר בינינו.

הדלת של הנכדה נועה: "הקשר הרב דורי" העניק לי מתנה גדולה מאוד – חיזקתי מאוד את הקשר עם סבתא. לפגישות אלה חיכיתי בקוצר רוח, כל כך נהניתי לעבוד עם סבתא. פגישות אלה לימדו אותי על סבתא דברים מעבר למה שידעתי. החוויה שעברנו יחד בסדנא היא יוצאת דופן. הביקור שעברנו בבית התפוצות הוא עוד חוויה מקסימה בלתי נשכחת. אני מקווה שעוד משפחות רב דוריות יזכו לחוויה כזו משמחת את הלב.

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – משחקי ילדות של פעם לעומת משחקי ילדות של היום.

מילון

שורשים
מקורות המשפחה

ציטוטים

”היה נחמד להשוות את ילדות הסבתא לזו של ילדיה ונכדיה“