מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסעו של סבי מגאורגיה לישראל

2015 סבא ואני בחג פסח
תמונה זו בצעירותו של סבא שלי
סבי עלה מארץ גאורגיה לישראל בשנת 1975

קוראים לי אברהם על שם אבא של אמא שלי. נולדתי בטביליסי בגיאורגיה. טביליסי היא עיר הבירה של גיאורגיה, שאין שנייה לה.

לאמא שלי קוראים סימה ולאבא שלי קוראים מלאכי. יש לי אח ועוד שלוש אחיות. גרנו בטביליסי בבית קטן של 4 חדרים בשכונה יהודית מסורתית. כולם היו נפגשים בבית הכנסת בחגים ובשבתות. נהגנו לקנות בשר משוחט יהודי שהיה מוכר ברחובות. אמא שלי לא עבדה והיה עסוקה בלגדל אותי ואת אחיי ואבי היה שחקן תיאטרון בשם: "שוטארוזשווילי".

למדתי בבית ספר בשם "לנין", הייתי תלמיד מצטיין. המקצועות האהובים עליי הם גיאוגרפיה והיסטוריה   היחסים עם המורים היה מצויינים. התלמידים ידעו לכבד את המורים ולהתנהג בצורה נאותה. המשמעת של הבית ספר הייתה מאוד חזקה ואם תלמיד היה מתנהג לא היה מתנהג יפה היו מענישים אותו ומעמידים אותו בפינת הכיתה או מזמינים את הוריו. הייתה לנו תלבושת אחידה בבית ספר-ואסור היה להגיע בלי התלבושת.

אני עדיין זוכר את שמה של המורה להיסטוריה, המקצוע האהוב, קראו לה סמחרצה . בבית ספר היה חדר אוכל ורק שם היה מותר לנו לאכול. היו לי המון חברים בבית ספר וביחד היינו משחקים כדורגל וכדורסל. כל חבריי היו מצטיינים אחד נגן בפילהרמונית, ספורטאי מתאגרף, אלוף שחמט.

המאכל האהוב עליי בילדות היה קאשי וגם עד היום (חלב עם אורז) היום אשתי מכינה לי. בגיל 13 חגגתי בר מצווה בבית כנסת בטביליסי עם המשפחה הרחבה והרב. עשינו ארוחה גדול לכל המשפחה בבית הכנסת עם נגנים ,אני זוכר שנורא התרגשתי כי כולם באו לשמוח איתי. ובזמנו כל מי שהיה שומע שיש שמחה בבית הכנסת היה נכנס ומשתתף בשמחה, אבי ואימי קנו לי תפילין מרב בטביליסי והיה לי מאוד מרגש להניח תפילין, כמובן שעד היום אני מניח כל בוקר תפילין.

%d7%91%d7%a6%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99-1

החיים בטביליסי לא היו קלים מבחינה כלכלית והחלטנו לעלות לארץ ישראל. החלום שלי היה לעלות לארץ ישראל כדי לשרת בצבא הגנה לישראל. עליתי לארץ ישראל בתאריך 3.2.75 כשהייתי בן 22. אבי לצערי לא עלה איתנו והחליט להישאר בטביליסי זה נורא העציב אותנו אך ידענו שאימי עולה איתנו והחליטה לעשות צעד קשה גם לה וגם לנו.

כשהגענו לישראל ידענו שאנחנו צריכים להתמודד עם זה שאנחנו עולים חדשים ועם חיים חדשים ללא אבא היה די קשה ,הגענו ישר לקריית אתא לדירה קטנה עם אימי ואחיי. התגייסתי לצבא ושירתתי בחיל הים בבסיס "סטלה מאריס" שם גם למדתי עברית. במהלך השירות שלי היה פיגועי ירי שלושה חבריי נהרגו על גבול מצרים.

 ההכרות עם אשתי

אצלנו בעדה היה נהוג לעשות שידוך ואם זה היה מסתדר אז ממשיכים בהצעת אירוסין ואחר כך מתחתנים. את אשתי ראיתי בפעם הראשונה ומייד ידעתי שארצה אותה לאישה וכך גם היה, התחתנו ועברנו לדירה משלנו. אני עבדתי במפעל ב.מ.וו בצומת קריית אתא ואשתי עדיין לא עבדה. היה לנו קושי בהריונות הראשונים של אשתי 2 הריונות לא הצליחו והיא נאלצה לעשות הפלה, הרופא אמר לנו שכנראה לא יהיה לנו ילדים ושלא נוכל להביא ילדים לעולם. אני ביקשתי מהוריה ואימי לא לספר לה ותחשוב על העניין. וסיפרתי לה בדיוק ההיפך שהוא אמר שהכל בסדר ושבקרוב יהיה לנו ילד. וכיום יש לנו 4 ילדים הם נישאו כמובן לבחירי, ליבם ללא שידוך. יש לנו 10 נכדים הנכד הגדול בן 23. היחסים ביני לבין  כל ילדיי מצויינים ומבוססים על כבוד הדדי.

ההמצאות והפטנטים הטכנולוגיים שינו את חיי ושל כל משפחתי לטובה. כל רגע נתון אפשר לדבר עם מי שרק תרצה. היום הנכדים מלמדים אותי ואת אשתי להשתמש בווטסאפ, בפייסבוק  הכל יותר נגיש ומתוחכם מפעם. אבל עם כל זה היה אפשר לוותר על הטלפונים בזמן שכולם ביחד הילדים שקועים לפעמים בטלפונים עד שאני אומר לכם שלא תמיד אנחנו ביחד וכולם פה והם מבינים ומקבלים באהבה ובחיוך.

הזוית האישית

תומס: אני גאה במשפחתי והם כל עולמי.

אושר: סבא שלי ואני מאוד נהננו להיות יחד ולתעד את סיפור חייו ואני מרגיש שהעבודה הזו מאוד קירבה ביננו עוד יותר.

מילון

קאשי
חלב עם אורז

ציטוטים

”יש קשה רק בלחם וגם אותו אוכלים“