מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסעו של סבא לישראל

אני אבא וסבא בסיור בבית התפוצות
סבא שלי עם אחותו שרה
ילדותו הקשה של סבא

מסעו של סבא לישראל

הילדות של סבא אהרון עברה בפולין בעיר הקטנה פומייחובק שליד עיר הבירה וורשה.

ילדותו של סבא אהרון הייתה מאוד קשה. הדבר הכי קשה שסבא זוכר הוא חוסר מזון ורעב תמידי.

בתקופת המלחמה סבא היה כל כך רעב, שהתחיל לגרד את בטנו. אביו הביא לו משחה  כדי למרוח על העור, אבל סבא היה כל כך רעב שאכל את המשחה, כי חשב שזאת ריבה. היו מאכלים שסבא אכל ועד כה  הוא לא יודע את סוג המאכל שאכל.

המשפחה הבינה שאם  הם יישארו בפולין, כולם ימותו מרעב והחליטו לברוח  מזרחה לקירגיזיה. סבא זוכר שלפני היציאה מהעיירה פומייחובק, אביו הטמין במרתף מתחת לאדמה חפצי ערך שונים של המשפחה ובפרט את מכונת התפירה.

כיום לא ניתן לדעת מה קרה למכונת התפירה ולשאר החפצים. כשהם יצאו מהעיירה המשפחה התקבצה עם עוד יהודים שרצו לברוח מזרחה. הם הגיעו לתחנת רכבת  ובקושי מצאו קרון ללא גג. במהלך הנסיעה סבא  זוכר שהוא הביט לשמיים, ראה שני מטוסים של גרמנים המטילים פצצות על מסילת הברזל ועל הרכבת, הוא זוכר את אימו נושאת אותו בזרועותיה וכל הזמן מחבקת אותו שלא יפגע ע"י האויב. לאורך הדרך  הרכבת עצרה מספר פעמים  והם נאלצו לברוח למקלט תת קרקעי.

הם המשיכו את דרך החיים, על המרכבה, ולאחר זמן רב של נסיעה הם הגיעו לבית גדול עם רצפה מעץ. הם ישנו שם לילה אחד וכשהתעוררו בבוקר לא מצאו את הוריו בבית. התברר מאוחר יותר שאבא לקח את אימו לבית החולים כי היא חלתה בטיפוס ולאחר כמה ימים היא נפטרה. כל המשפחה הייתה באבל. אמו של סבא נפטרה כשהיה צעיר. הוא נשאר עם שני אחים: מאיר ושרה. אחותו  שרה לקחה על  עצמה את תפקיד  אם המשפחה וטיפלה בו במסירות רבה. אחיו מאיר התגייס לצבא פולני.

לאחר המלחמה סבא ואחותו שרה עלו לארץ בעליית הנוער. אביו ואחיו מאיר, נשארו בפולין ועלו ארצה רק בתום המלחמה. הקשר משפחתי לא נפסק לרגע. הם התכתבו כל הזמן ושיתפו אחד את השני בחוויות בארץ ישראל.

היום המשמח

סבא וסבתא שלי הכירו אחד את השני בישראל. בשנת 1959, הם החליטו להתחתן. החתונה הייתה מאד מצומצמת  רק קרובי משפחה ומעט מאוד חברים. רואים זאת בתמונה היחידה מהחתונה.

למרות האירוע המשמח  הייתה באווירה גם עצבות מהזיכרון של האנשים שנספו בשואה.

החתונה נערכה מעל בית כנסת בתל אביב – יפו. הכיבוד היה צנוע מאוד, אבל לא היה להם  אכפת, הם היו מאוד מאושרים.

אחרי החתונה סוף סוף הם קיבלו פרטיות, גם אם זאת הייתה דירה קטנה של חדר אחד בלבד, בשכונת הדר יוסף בתל אביב. הם קיבלו מיטת ברזל, לא הכי נוחה, מהצבא, וזה לא הפריע להם כי הם  היו שמחים שיש להם מיטה משלהם.  הם גם קיבלו ארגז עץ עם בלוקים של קרח וזה שימש אותם כמקרר. לסבא וסבתא שלי לא היה אכפת מהמקרר הדל, העיקר שהיה להם איפה לשמור על המזון שלא יתקלקל. לסיכום  אפשר לומר שסבא וסבתא חיו בצניעות ודלות, אך באושר, הולידו ילדים, חינכו וגידלו אותם בגאווה וכיום נהנים בחברת הנכדים.

הזוית האישית

אמרי – נהנתי מאוד מהפרויקט הרגשתי שהתחברתי יותר לסבי ולסבתי נהניתי להיות איתם ולכתוב עליהם. נהנתי מהסיפורים המעניינים שלהם שאני אספר לדורות הבאים ולמדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם למשל איפה נערכה חתונתם ועל המסע שלהם כל הדרך עד הארץ ועד היום.

מילון

פומיחוייבק
עיר בפולין

ציטוטים

”"אל תסתכל בקנקן אלה במה שבתוכו"“