מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסעו של יעקב ברקוביץ' ממחנה העבודה לפרוטיאה בכפר

התאקלמותו של ניצול השואה יעקב ברקוביץ' בארץ
 סיפור זה מוקדש באהבה ליעקב ברקוביץ
תיאור ביתי- הבית נבנה על שטח של 3 דונמים בפרברי העיר טימישוארה. הוא נבנה מלבנים והייתה בו קומה אחת. שביל מתעקל הוביל לכניסת הבית. בסמוך לכניסה היו: המזווה, המקלחת ומרתף קירור. בתוך הבית היה חדר לבנים, ובו התגוררו ארבעת האחים. האחות מרים התגוררה בחדר נפרד, כך גם הורי. במרכז הבית היה חלל למשפחה שהיווה חדר מגורים וסלון. מהשביל המתפתל יצא עוד שביל שהתחבר לדירה, אשר הוקדשה לסבתי. ליד הדירה של סבתא, היו מחסנים. בחצר הבית הייתה באר מים, שספקה לנו מים לכל צרכי הבית. גם, חדר הרחצה היה מחוץ לבית וכך גם השירותים אשר נקראו בתקופה ההיא, בית כיסא ונבנו מעץ. בנוסף לכך, למשפחתי היה מרתף, אשר שימש לאחסון מזון שהיה צריך להיות בחדר מקורר (כגון: תפוחי אדמה, עגבניות, ומלפפונים). במרתף הייתה חבית יין אדום משובח, אשר בין היתר שימשה אותנו בשבת ובחגים וגם כאשר הגיעו אורחים לבית להתארח. חדר האחסון/מזווה אשר מיקומו היה בכניסה לבית, שימש לאחסון כל דברי המזון. סוכר, קמח, וביצים והם רק טעימה מן המרכיבים אשר אוחסנו בו לספק את צרכיה של המשפחה הבשלנית שלי. בחדר זה, היה גם מדף אשר עליו הונחו מבחר קונפיטורות תוצרת בית. הריבות היו אחד מהמאכלים האהובים עלי.
פרוץ המלחמה- באחד מן הימים הופיע בעיתונות מכתב שנועד לילדי שנתון 1924. במכתב היה כתוב שכל מי שנולד בשנת 1924 ומאוחר יותר, צריך לארוז את חפציו ולהגיע למגרש הספורט.
לא ידעתי שאני הולך למחנה עבודה. באותה תקופה הייתי בן 15 וחצי ועבדתי כשוליה בבית חרושת לייצור כפפות עור לנשים, דבר שהייתי צריך לעשות לאחר שנשרתי מבית הספר, רק משום שהייתי יהודי. מלך רומניה לא הסכים להוציא את יהודי רומניה למחנות ההשמדה. דבר זה הציל אותי ועוד אנשים רבים.
מחנה העבודה- הגעתי למחנה העבודה חושש ומפוחד. מיד גיליתי שעבודתי היא כריתת עצים. במשך 4 שנים מדי בוקר קמתי מוקדם בבוקר ויצאתי ליערות. במשך שעתיים טיפסנו על ההר בכדי להגיע ליעדנו – היער. בית החרושת לתעשיית הנייר היה ממוקם בשולי מדרון ההר. בקיץ, דחפנו את גזעי העץ כל הדרך למפעל, ובחורף, גלגלנו את הגזעים על פני השלג. בכדי לכרות עץ אחד, קיבלנו מסור ידני לשני אנשים. העבודה הפיזית במחנה הייתה קשה ביותר. בזכות מנהל בית החרושת, אשר חיבב אותנו, קיבלנו מזון, שתיה, מיטות וחדרים נוחים. וכך עבדתי במשך 4 שנים, עד שאני ועוד שני חבריי, ברחנו…
העלייה ארצה- לאחר שאני וחבריי ברחנו מהמחנה, הגענו לבוקרשט, עיר הבירה של רומניה, והתחבאנו בתוך סניף "ניפון" – סניף של התנועה הציונית. שם הכרתי את סוניה, אשתי לעתיד. באחד הלילות הודיעו שאנו צריכים לארוז, ולנסוע לנמל קונסטנסה בים השחור. המבוגרים חולקו לקבוצות קטנות ושמרו על כ-1400 יתומים ניצולי טרנסניסטריה (מחוז ברוסיה בו ריכזו את היתומים הניצולים). לאחר 3 ימי שייט, נעצרנו על ידי הבריטים אשר שלטו בתורכיה באותה התקופה, במשך 3 ימים היינו בהסגר באיסטנבול, בכדי לבדוק שאיננו חולים. באיסטנבול, עלינו לרכבת שנקראה "אוריינט אקספרס" ונסענו דרך תורכיה, סוריה, לבנון ומשם הגענו במשאיות למה שעתיד להיות, מדינת ישראל.
החיים בקיבוץ והגיוס לנוטרות-את היתומים שבינינו חילקו לקיבוצים, והמבוגרים נלקחו למחנה עתלית שהיה מחנה לניצולי שואה. שם מיינו אותנו, לימדו אותנו עברית, וחילקו לנו שמות יהודיים. שם שאלו אותי אם אני רוצה להתנדב, ובחרתי להצטרף להגנה. רציתי ללכת לקיבוץ, ונשלחתי לקיבוץ אושה בעמק זבולון, שם ישנו כ-3 אנשים באוהל, ונקלטתי היטב בקיבוץ.
ב-1947 הצטרפה אליי שרה (סוניה) ובשנת 1948, כידוע פרצה מלחמת העצמאות, ואני התגייסתי לנוטרות (משטרת היישובים העבריים), שם עבדתי כשומר שדות. שם גם הכרתי חברים חדשים. בצבא-התגייסתי לצה"ל ליחידה קרבית מובחרת, ובאחד מן הקרבות, דרכתי על מוקש שהתפוצץ ונפצעתי קשה ברגלי, והיו לי סיבוכים רבים ברגלי. אשתי הגיעה והיא הייתה צריכה לחתום על כריתת הרגל, אך היא לא ידעה עברית, לכן לא חתמה, אז מזכיר הקיבוץ היה אמור להגיע ולחתום, אך גם הוא לא הגיע, וכך נשארתי עם רגלי. לאחר מכן, רצו לשחרר אותי מהצבא, ולא הסכמתי לכן עברתי לשקם. ב-10 לאוקטובר 1948 נולד בני, הלל, שנקרא על שם אבי.
דוד, אחי, נפטר בטרם עת, בזמן שהותו במחנה העבודה. משפחתי נותרה במחבואה, ואני הצטרכתי להסתגל לחיים החדשים לבדי. בזמן שהותי בקיבוץ, למדתי חצי יום עברית, וחצי יום עבדתי כחקלאי בגן ירק. למרבה הפתעתי, לא היו לי דיכאונות או טראומות מהדברים שחוויתי, וחייתי חיים שלווים ביותר יחד עם אשתי. בני, הלל, שינה את שמו לברק. אני חושב שיש לי אופי חזק, מכיוון שלא וויתרתי ומילאתי את כל מטרותיי ויעדיי בחיים.
החיים שלי כיום- במהלך חיי ומגוריי בקיבוצים, שרה, למרבה צערי, נפטרה. מספר שנים לאחר מכן הכרתי את יהודית יהודאי, ילידת הולנד. לילדיי ברק ואורית, נולדו ילדים, וגם להם נולדו ילדים – הנינים שלי. לפני 8 שנים, אני ובת זוגתי יהודית, החלטנו לעבור לדיור מוגן וכיום אנו מתגוררים ב"פרוטיאה בכפר", בדירה מענגת באזור המרכז. אנו נוהגים ללכת למופעי תרבות, הרצאות, מופעים וכו'. מוטו החיים שלנו, הוא שצריך לנצל כל רגע בחיים, ולכן, אני מתנדב בגני ילדים, מתנדב ב"פרוטיאה בכפר" אצל נכים ועיוורים, מטפח את גן הירק שלי בדירתי, ועובד במשרד הביטחון אצל הורים שכולים יחד עם בת זוגתי, אשר הינה מורה פרטית לאנגלית, מתנדבת בבית הספר בתל מונד, ומשתתפת בוועד של "פרוטיאה בכפר".
כך, מהילד שנולד לאמא עקרת בית ולאבא שעבד בתעשיית הדבק, עברתי דברים רבים, והגעתי לכל הדברים שרציתי. וכעת אני יכול, לנוח, בלי מחנות העבודה ומסעות באנייה.
רשמים מהעבודה המשותפת:
עומר מנהיימר: תודה רבה יעקב היקר, לעבוד איתך הייתה אחת מן החוויות המשמחות בחיי. תמשיך לשמח אנשים כפי שאתה יודע. מהרגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שמצאתי חבר טוב. אתה איש מדהים עם לב ענק!!! אתה לימדת אותי דברים כפי שאף אחד לא יודע. אתה בן אדם ישר, הגון וטוב לב. אוהב אותך מאוד,

מילון

הרכבת אוריינט אקספרס
אוריינט אקספרס הוא שמה של רכבת נוסעים מהודרת, שפעלה במשך קרוב למאה שנה בין פריז לאיסטנבול. היא יצאה לדרך לראשונה ב-4 באוקטובר 1883, וערכה את נסיעתה האחרונה ב-19 במאי 1977.

ציטוטים

”אני חושב שיש לי אופי חזק, מכיוון שלא וויתרתי ומילאתי את כל מטרותיי ויעדיי בחיים.“