מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסעה של מרים לעבר

סיפורים מן העבר

סיפור חיי – מרים סבתא של ארבל

כשהוריי, לאה ומשה מרחבקה החליטו לעלות לארץ, (בתחילת שנת 1947) הם עלו לאניית המעפילים (אקסודוס) שהייתה לא חוקית. כשהאנייה עגנה בנמל חיפה, חיכו לה שוטרים בריטים ולא אפשרו לנוסעים, שהיו רובם משפחות עם נשים בהריון וילדים, לרדת לחוף. האנייה הוחזרה לאירופה כמו אניות נוספות באותו מצב.

אני נולדתי בעיר נמל בגרמניה בשם "ליבק" שהייתה אז מחנה מעצר בריטי. נקראתי מניה-מרים על שם סבתי שנספתה בשואה. כדור שני לשואה, היו עליי השפעות מסוימות מהמצב. לדוגמא, אני סובלת מדאגנות יתר אותה העבירה לי אמי.

כעבור עשרה חודשים, הגענו שוב לארץ, הפעם באופן חוקי, כחצי שנה לאחר קום המדינה. הושיבו אותנו, שלוש משפחות, במחנה עולים בנתניה. את הגברים במשפחה גייסו לצבא. אבל שניים מהם, ביניהם אבי, השתחררו והלכו לחפש בית.

הם הגיעו ליפו, ונכנסו לבית ערבי נטוש. לאחר מכן, הביאו את כל המשפחה והתגוררנו שם. המצב הכלכלי לא היה טוב, ובקושי הצלחנו להחזיק מעמד. נאלצנו להסתפק בתלושי המזון שחילקו וקנינו בהם אוכל דל.

אבי שלט בשפה העברית עוד מפולין. לאט לאט, הוא לימד גם אותנו. בביתנו דיברו בשפה יידיש. בהתחלה, היו לנו קשיי קליטה. גם באורח החיים, גם השפה, גם התנהגות האנשים בסביבה. לאחר מכן, הסתגלנו, לסביבה, לאנשים שונים מאיתנו ולמדנו אחד מהשני הרבה דברים.

שלוש שנים שהינו בבית הנטוש ביפו, לאחר מכן, אבי החליט שעלינו לעבור ליישוב כפרי ולנסות חקלאות. עברנו לכפר קיש שבגליל התחתון, (ליד עפולה) שם נולד אחי הקטן והיחיד אברהם, בבית החולים "העמק" שנמצא בעפולה. שם גידלנו פרות, תרנגולות וגם גן ירק. ההורים עבדו בחלקאות. אחרי מספר שנים ניסינו גם קיבוץ (שפיים), בקיצור, נדדנו ממקום למקום בשנים הראשונות לעלייתינו ארצה.

לבסוף הגענו למקום קבע במרכז הארץ – אזור.

שם עברו עליי רוב שנות ילדותי, למדתי בבית הספר "השבעה" ויש לי זכרונות רבים משם. למשל: כל הטקסים לחגים (סוכות, חנוכה, פורים, פסח, שבועות, ט"ו בשבט ועוד…), הייתה לנו ספרייה (בה תלמידים קראו המון), טקס קבלת ילדי כיתות א' בו תלמידי כיתה ח' הלכו לבתי כיתות א' וליוו אותם לבית הספר.

על פי רוב, בילינו כל ילדי אזור, ביחד. המקום היה קטן, וכולם הכירו את כולם. כך שזה הרגיש כאילו אנו משפחה אחת גדולה. רוב היום, לאחר הכנת שיעורי הבית, כולם יצאו החוצה לשחק, ואף אחד לא נשאר בבית. שיחקנו במשחקי כדור, בנים ובנות ביחד, קלאס, גולות ומחבואים. הייתה לי ילדות מאושרת. זכור לי הקשר המיוחד שהיה בינינו, בין התלמידים. היינו מאוד מגובשים ונשארנו בקשר גם אחרי שנגמרו הלימודים וסיימנו את בית הספר היסודי, כשכל אחד פנה לדרכו.

אהבתי במיוחד את ספריית בית הספר ואת הספרנית המקסימה שחקוקה לי בזיכרון עד היום. רוב המקצועות שנלמדו בבית ספרי לא היו שונים בהרבה מהיום. אבל היו כמה דברים מיוחדים: שיעורי זמרה, כולל מקהלת בית הספר שהשתתפה בהמון תחרויות מחוץ לבית הספר ואף זכתה בפרסים. כשונה מהיום, שיעורי הזמרה והמוזיקה היו מקצועות נפרדים.

למדנו חקלאות עיונית. כלומר, מה שותלים, איך מרכיבים ייחורים, איך לדשן את האדמה למדנו על סוגי צמחים שונים ואיך לטפל בהם וכדומה. היו גם שיעורי חקלאות מעשית, שנעשו בבית הספר. היה לנו שדה רחב מאוד, ובו גידלנו סוגים שונים ומינים שונים של גידולים. כולל ירקות, פירות ופרחים שנמכרו לאחר מכן לתושבי אזור וכל ההכנסות היו קודש לטובת בית הספר. עוד מקצוע שכיום לא מתייחסים אליו הוא מקצוע הבישול. היו שיעורי בישול עיוניים, שלימדה אותם מורה לתזונה. במקביל, היה גם מטבח ומסעדת בית ספר שאכלו בה תלמידים שהוריהם עבדו ולא היה להם אוכל חם בבית. מי שבישל את האוכל, היו המורה לבישול ותזונה ותורנים שהתחלפו כל יום ועזרו. אני זוכרת שאני הכנתי מרק ירקות שלאחר מכן ניסיתי אותו גם בבית. אהבתי מאוד את התורנות במטבח.

היחסים שלי עם המורים היו מצוינים. משום שתמיד הייתי טובה ברוב המקצועות ואף מצטיינת בחלקם, אפילו זכיתי בפרסים בתחרויות.

לדוגמא: לפני פסח כל הכיתות היו כותבות הגדות של פסח. במשך כמה שנים ברציפות ההגדה שלי זכתה בפרס הראשון. בתחרות תנ"ך זכיתי במקום ראשון, ובהצגות הפומביות בבית הספר היו לי המון תפקידים ראשיים, מאוד אהבתי להופיע מול קהל.

סיפורה של תמונה

סיימתי את הלימודים בבית ספר "השבעה" באזור בכיתה ח'. אז לא היו חטיבות. התקבלתי ללימודים בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. אחד מבתי הספר הוותיקים בעיר. היו שם תלמידים מיישובים רבים בסביבה ולא רק תלמידי ראשון לציון. היה "ערבוב" נחמד של אוכלוסיות שונות. היינו מבקרים בבתים אחד של השני כמעט כל שבוע, והיו לנו מסיבות רבות. הייתה תקופה יפה. את סבא של ארבל, שלום, פגשתי בגיל 16, בתקופת התיכון.

נפגשנו במסיבה. בתקופה ההיא, שנות השישים של המאה הקודמת, חגגנו הרבה ורקדנו המון. האזנו למוזיקה לועזית בעיקר, של זמרים ולהקות מפורסמות כגון הביטלס, אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד ועוד. היינו הולכים פעם בשבוע לסרט בבית הקולנוע היחיד באזור. שם הייתה נקודת מפגש של כל החבר'ה. מאז אני "מכורה" למוזיקה הזאת, המוזיקה של שנות השישים. מאז אני ושלום ביחד. אז לא היו טלפונים, מחשבים וטלוויזיות, אך בכל זאת הסתדרנו.

בסיום התיכון לא התגייסתי לצבא מכיוון שאז אפשר היה להמשיך ללמוד ולדחות את הגיוס. למדתי בסמינר "לוינסקי" להכשרת מורים, שלוש שנים.

לאחר מכן, התחתנתי עם שלום קרשין, חברי מהתיכון. טיילנו ובילינו המון ויש לנו חיים נהדרים ביחד. עברנו לחולון, שם נולדו ארבעת ילדינו: שני בנים, אלי וטל, ושתי בנות, לבנת ומושית. הילדים חיו באווירה חופשית וללא לחץ. וכך הם עד היום. בשלב מוקדם, אחרי גמר הלימודים, עשיתי הסבה מקצועית מהוראה להנהלת חשבונות. במקצוע זה עבדתי הרבה שנים.

בינתיים, הקימו כל ילדיי משפחות משלהם ויש לנו עשרה נכדים. כולנו גרים במרחק קטן אחד מהשני, ואותה סביבה. אנו נפגשים המון ויש לנו חוויות משותפות רבות. אנו גרים בראשון לציון כבר עשרים וחמש שנים. כל הנכדים למדו ולומדים בבית הספר מישור הנוף.

דיוקן ישראלי:

הזוית האישית

מרים: התרגשתי מאוד להשתתף בתכנית. נהניתי מכל רגע בחברת הילדים, למדתי מהם המון, כפי שהם למדו ממני. לדעתי, עשינו עבודה מעולה. מאחלת אחד לשני בריאות והמון הצלחה.

דור: היה כיף, החוויה המשותפת הייתה טובה. נהניתי ללמוד המון דברים חדשים על העבר. מאחל המון בריאות.

ארבל: נהניתי ממש. אהבתי ללמד את סבתא מרים דברים חדשים ולמדתי ממנה המון. אני מאחל לה המון בריאות, הצלחה וחיים משותפים להרבה שנים.

מילון

אקסודוס
אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר. ויקיפדיה

ציטוטים

”נהניתי מכל רגע בחברת הילדים“