מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסלול חייה של סבתא אורה כהתפתחותה של מדינת ישראל

סבתא ואני
אבא רונן בזרועות סבתא אורה
סבתא אורה, נולדה בבוקרשט ב 1948 ועלתה לארץ בגיל שלוש וחצי.

שלושה ילדים. אחות בכורה שושנה, ואחיה הקטן אפרים.

היא נולדה ברומניה בעיר בוקרשט בחודש ינואר 1948. ברומניה אבא של סבתא היה סוחר, היו לו 2חנויות של בדים. אמא של סבתא לא עבדה (באותה תקופה נשים לא היו יוצאות לעבודה). סבתא נולדה בבית, כי באותו יום היה שלג גבוה, ואי אפשר היה לנסוע לבית חולים. בבית של סבתא הייתה עוזרת ומטפלת שעזרו בלידה.
בחוויות הילדות של סבתא אורה, זיכרונות טובים מהבית ברומניה, שהיה מוקף עצי פרי בהם  אגסים ודובדבנים, וורדים בצבע מיוחד. סבתא גדלה ברומניה עד גיל שלוש וחצי שנים.
בגיל שלוש וחצי עלתה לארץ ישראל. סבתא מספרת. כשהייתה בגיל 3, היחס ליהודים ברומניה התחיל להשתנות  לרעה, החלו להציק ולרדוף אותם. בלילה היו מוצאים אנשים מהבית ולוקחים אותם לכלא. לסבא רצו להחרים את החנויות, לכן הוריה החליטו לעזוב את  רומניה ולעלות לארץ ישראל.הם עזבו את רומניה בלילה, השאירו אחריהם את הבית ואת כול הרכוש. נתנו להם אפשרות לקחת רק שתי מזוודות וארגז בו היו בגדי המשפחה.
בלילה נסעו ברכבת לעיר הנמל קונסנצה. בנמל השוטרים תלשו מהאוזניים של סבתא ואחותה את עגילי הזהב, לקחו שרשראות ותכשיטים נוספים. אך לא היה משנה כי חשוב היה לעלות על האנייה להגיע ארצה. בדרך לארץ סבתא זוכרת עד היום את החושך בבטן האונייה, זה היה מפחיד מאד.
לבסוף הגיעו לארץ, בחודש ינואר 1951.
מסלול חייה של סבתא אורה קשור להתפתחותה של מדינת ישראל. בשנה בא סבתא אורה עלתה עם משפחתה לארץ. ארץ ישראל הייתה רק בת 3 שנים. ובשלבים ראשונים של התפתחות " מדינה בדרך". כאשר ירדו מהאוניה בארץ לא היו עדיין בתים מוכנים למגורים. לכן הכניסו אותם למבנה ארוך מפח עם עוד כ-100 עולים נוספים בו נתנו מיטה מברזל לכול משפחה. בצפיפות נוראה ללא פרטיות מצב הזה היה קשה מאוד. סבתא ואחותה בכו, אך לא הייתה ברירה מכיוון שלא היה לאן ללכת.
לאחר כמה ימים של סבל בלי מים זורמים בלי אוכל היגייני, וללא פרטיות באו אנשי הסוכנות ולקחו אותם ל"מעברה" במקום שנקרא שימרון בעמק יזרעאל ליד הישוב נהלל. בנהלל סבא רבא יצחק נשלח לעבוד במשק חקלאי של שמואל דיין (אביו של הרמטכ"ל משה דיין).
החיים במעברה היו קשים. בצריף שחיו לא היו מים זורמים מברזים,סבא רבה יצחק הכין במו ידיו מיטות לשינה שולחן וכסאות מעצים שנתנו להם. לא הייתה מכולת, או מקום לקנות מצרכים. מידי פעם היו מגיעות למעברה בדואיות סבתא רבא ז'ני קנתה מהן שמן וסבון. סבתא אורה פחדה מהן כי היו לבושות בשמלות ארוכות שחורות. לכן היא התחבאה מאחורי אימא שלה. במעברה הילדים שיחקו בחוץ , היה שם לכלוך (כי לא היו פחי אשפה ובורות ניקוז).
סבתא אורה קיבלה פצע גדול מזוהם במצח, לקחו אותה בידיים למרפאה בנהלל, שם הרופא טיפל בפצע בלי הרדמה. אחרי שנה חוסלה המעברה וסבתא אורה ומשפחתה הופנו על ידי הסוכנות  ל"התיישבות העובדת". הביאו אותם לישוב ערבי שננטש במלחמת השחרור ונקרא" אל קובב". ואחר כך נקרא משמר איילון ב'.  במשמר אילון ב'- גרו בבתים עשויים מאבן, שנטשו הערבים במלחמת השחרור. ללא חשמל. מים לשתייה ולרחצה לקחו מבארות שנאספו בהם מי גשם. לאחר שנתיים קיבלו אישור לבנות בית בשטח חדש. סבא רבא יצחק (אבא של סבתא אורה) היה מבין הבונים הראשונים של "כפר בןנון". בכפר בן-נון, כל משפחה קיבלה שתי פרות, ושטח אדמה קטן לגדל ירקות, אלה היו  מקור פרנסה.
–במושב, סבתא אורה הלכה לגן הילדים, ולמדה בבית הספר רק עד כיתה ג'. מאחר ובית הספר היה דו גילי, סבתא אורה ואחותה נאלצו לנסוע ללמוד בבית הספר בעיר רמלה.  –התחבורה לעיר ולבית הספר הייתה רק פעמיים ביום. לכן לאחר שעות הלימודים לעיתים נאלצו לחכות שעות רבות בתחנה ברמלה, עד שהאוטובוס היה מגיע. אחר כך חוזרים איתו הביתה, כשהוא מסתובב בין כל המושבים להוריד ולעלות נוסעים.
סבתא מספרת: "בכפר לילדים לא היו מגרשי משחקים הילדים היו נאספים ברחוב ומשחקים בקלאס, קפיצות בחבל ו"חמור חדש." או בגלגל שנקרא "הולה הופ" וגם חמש אבנים. טלוויזיה לא הייתה וכדי לראות סרט היו נוסעים לרמלה במוצאי שבת. בתקופה שגדלה לא היו מגרשי משחקים. הילדים היו נאספים ברחוב ומשחקים בקלאס, קפיצות בחבל ו"חמור חדש" בחמש אבנים, או בגלגל שנקרא "הולה הופ" וגם. טלוויזיה לא הייתה וכדי לראות סרט היו נוסעים לרמלה במוצאי שבת".
למועדון בכפר היו מגעים זמרים יידועי שם "מאומנות לעם" כמו סעדיה דאמרי (אחיה של שושנה דאמרי) ושמשון ברנואי. להורים של סבתא היה חשוב שילמדו וירכשו השכלה מתאימה. ברמלה היה רק תיכון אחד.שכר הלימוד היה גבוה כן הנסיעות. סבא רבה יצחק התפרנס בקושי מהחלב שנתנו הפרות, מאחר ולא היה כסף לשלוח לתיכון ברמלה, נשלחה עם אחותה ללמוד בפנימייה  של "עלית הנוער" שמימנה הסוכנות, לפנימייה חקלאית במגדיאל ליד כפר סבא (כיום פנימייה ע"ש מוסינזון" בהוד השרון).
סבתא למדה בפנימייה משנת 1959- 1964. החיים בפנימייה היו מגוונים.בהתחלה זאת הייתה פנימייה חקלאית סבתא מספרת כי בצד לימודים רגילים למדו גם חקלאות, ועבדו בשדה, אבל בשעות הערב  רקדו "ריקודי עם",  בכל חג נערכו מסיבות ושרו במקהלה. סבתא אהבה לרקוד, ובמיוחד לשיר. שרה במקהלה והופיע גם כסולנית. החיים בפנימייה הפכו אותה לעצמאית, יכולת קבלת אחריות והתמודדות עם מצבים קשים. כשסבתא הייתה בכיתה ט' בית הספר השתנה והפך להיות בית ספר מקצועי.
סבתא נשארה בפנימייה, למדה שם למדה "כלכלת בית" בניגוד לרצונה ולנטיותיה.במסגרת זו הייתה תלמידה מצטיינת.סבתא הייתה במחזור הראשון של בית הספר המקצועי.בו למדו רק עד כיתה יא'. בסוף השנה (שנת 1964) נאלצה לעזוב את הפנימייה ובית הספר,ולחזור לבית הוריה במושב. הזיכרונות מהפנימייה נשארו כזיכרונות טובים. לאורך השנים  נשארה בקשר מתמשך עם חברותיה לחדר. ב-1965סיימה כיתה יב' בתיכון "רון", שהיה תיכון אקסטרני בתל אביב.סבתא הייתה צעירה מידי להתגייס לצבא נשאר זמן, לכן עד הגיוס עבדה כממלאת מקום של מורים בבית הספר האזורי "אילון" במקום מגוריה.
סבתא התגייסה לצבא בחודש אפריל 1964. לאחר הטירונות העבירו אותה לחיל משטרה צבאית. שם עברה קורס שוטרות צבאיות, ולאחר מכן נשלחה לשרת כחיילת בבסיס בצריפין.  הבסיס היה כלא 4 זה היה כלא של בנים. סבתא מתארת את התקופה לא כל כך נעימה ,כי לא אהבה את המקום. אבל למזלה באחת התורנויות הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, סבא שלמה ז"ל. הוא היה גם שוטר צבאי ושירת באותו בסיס. הוא נשאר שם תקופה קצרה, כי הגיעה זמנו להשתחרר מהצבא. סבתא עברה לשרת  כמדריכת כלואות בכלא של הבנות. מדינה בכל שנה ביום העצמאות היה מצעד צבאי, בו צעדו כל חילות צה"ל עם כליו. טנקים, אווירונים תותחים, ועוד. סבתא נבחרה לצעוד  במצעד ביום העצמאות בחודש  מאי 1967.
–מיד לאחר סיום המצעד. הודיעו לסבתא שהם לא חוזרים הביתה (וזאת לאחר חודש שהיו במחנה אימונים סגור ב"שנלר" בירושלים). החזירו אותם לבסיס כי התחילה כוננות לקראת מלחמה. נשיא מצרים עבדול נאצר סגר את מיצרי טיראן ששימשו מעבר לאניות. –ב – 5 לחודש יוני1967 פרצה מלחמת ששת הימים. ב 6 ימים הצבא נלחם בכל החזיתות בצפון, בדרום ובמרכז.
–ביום השלישי למלחמה היו קרבות קשים בכניסה לירושלים. כי ירושלים הייתה חצויה עם חומה .בין העיר העתיקה לעיר החדשה. הצנחנים בפיקודו של מוטה גור,פרצו לעיר העתיקה ונכנסו דרך שער האריות בדרך לכותל המערבי. הירדנים צלפו עליהם מהבתים והרגו הרבה צנחנים, אך זה לא מנע מהם להגיע לכותל. –סבתא מספרת כי, כאשר הצנחנים הגיעו לכותל, הם התחילו לבכות. –וקראו בקול "אנחנו נוגעים בכותל". הרב הצבאי של צה"ל (הרב גורן) תקע בשופר. –זה היה ביום שלישי בשעה שתיים בצהרים. את כל זה שמעו ברדיו –(כי לא הייתה באותה תקופה טלוויזיה). מרוב התרגשות. סבתא וכל החיילים בבסיס  –פרצו גם בבכי.
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה קצרה עם ניצחון גדול והכי חשוב שהכותל המערבי המקום הכי קדוש ליהודים חזר להיות בידי מדינת ישראל. בסוף שנת 1967 סבתא השתחררה מהצבא. בארץ היה מצב כלכלי קשה לא הייתה מספיק עבודה. קראו לזה "מיתון". מאחר ולא הייתה אפשרות מבחינה כספית להמשיך ללמוד. סבתא מצאה עבודה כמדריכה בכפר הנוער "הדסה נעורים" ליד נתניה. במקום זה קיבלה צריף למגורים, והעבודה. שם החלה דרכה החינוכית  כמדריכה עם בני נוער עולים מארצות שונות (טורקיה , מרוקו) סבתא זוכרת עבודה זו מאתגרת ומעניינת.
סבתא מספרת שבמקביל לעבודתה בפנימייה. הקשר עם החבר שלה (סבתא שלמה ז"ל). נמשך והתהדק, ולאחר שנתיים, בחודש ינואר 1969 החליטו להתחתן. החתונה נערכה ב"אולמי שושנים" ברחוב המסגרת בתל- אביב.
לאחר שהתחתנו גרו זמן קצר בפנימייה שסבתא עבדה (הדס נעורים) אחר כך עברו לגור בפתח תקווה ליד המשפחה של סבא רבה יעקב (אבא של סבא שלמה), שם נולד אבא רונן בבית חולים השרון בתאריך 8.3.1972.
לאחר שנה סבתא וסבא שלמה ז"ל עברו לכפר בן-נון, למעשה סבתא אורה חזרה למקום ילדותה. התנאי להתקבל לכפר היה שיקימו משק חקלאי. שם קיבלו בית של שני חדרים שהיה עשוי מבטון (נגד הפגזות). סבא שלמה בנה משק עם פרות. אבא רונן אהב להיות תמיד בחצר להשקות את הפרות, ולנסוע מכפר לכפר דרך השדות עם טרקטורון קטן מפלסטיק. היו  מחזירים אותו בעגלה של אחד מהשכנים שהיה עובר שם.
סבא שלמה פיתח את המשק, ובמקביל עבד בליטוש יהלומים. סבתא אורה לא עבדה מחוץ לבית. שם נולדו שני ילדים נוספים ציפי ב-18.12.1973. ותמר נולדה בתאריך 13.1.1978. במשך הזמן סבא שלמה ז"ל בנה בית חדש. כל הילדים הלכו כולם לגן של רינה. ולבית הספר האזורי "אילון". אליו הגיעו  באוטובוס של "המועצה האזורית גזר".
העשרה
מלחמת ששת הימים: "מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.
המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה". ויקיפדיה

תשע"ו

 קישור לסיפור: סיפורה של סבתא אורה

מילון

מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה. המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

מיתון
תקופה שבה היה מצב כלכלי קשה בארץ

ציטוטים

”גם אם קשה - לעולם לא לוותר, להמשיך ולא להתייאש“

”סלול חייה של סבתא אורה קשור להתפתחותה של מדינת ישראל“