מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסלול העלייה היה ארוך – ואני ראיתי בו הרפתקה!

מפקד הבסיס היה עזר ויצמן שלימים נהיה נשיא מדינת ישראל

בית ומשפחה
 
סביי וסבותיי משני הצדדים הגיעו מעיר טולדו בספרד והוגלו לעיר טריקלה ביוון. אבי ואמי היו בני דודים. אבי משה נולד בשנת 1896 ואמי נולדה בשנת 1903, שניהם נולדו בטריקלה.
שם משפחתו של אבי, אטון מקורו בספר משלי פרק ז'. שם נעוריה של אמי היה קופינס שמקורו ביוון. אבי שירת בצבא והגיע לדרגת סרן. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה וגם בקרב ורדן שהיה בצרפת. אבי ומשפחתו היגרו למצרים בשנת 1925. אני מניח שהיגרו בשל סיבות כלכליות וגילויי אנטישמיות. באותה שנה אמי היגרה לקהיר לבדה כדי להתחתן עם אבי. שאר משפחתה נשארה ביוון. אחיותיה היגרו למצרים אחריה, בשנת 1939.
 
נולדתי בקהיר ב 16 לפברואר 1932, לאחר חמש הפלות של אמי. אחותי הגדולה נולדה ב 27 לנובמבר 1929. נולדנו בבית בסיועה של מילדת. בגן, התחנכנו על ידי נזירות. מגיל שש ועד גיל חמש עשרה למדתי בבית ספר נוצרי בשם "סנט מארק". אחר כך עברתי לבית ספר "סנט- ג'וסף". הנוצרים כיבדו את הדת שלנו ולא הכריחו אותנו להתנצר. בנו לנו מקום נפרד בחצר, כדי שלא נאכל יחד אתם כי הם לא אכלו מזון כשר. למדנו משעה שבע וחצי ועד ארבע אחר הצהרים. מקצועות הלימוד היו שפות, חשבון והיסטוריה. בשיעור נצרות היינו חייבם להיות נוכחים, אבל לא בחנו אותנו. בהפסקות שיחקנו משחקי כדור וערכנו תחרויות. כשניצחנו שרנו בקולי קולות את ההמנון "בלאדי- בלאדי" (בערבית: מולדתי, מולדתי). לנו לא הייתה בעיה לשיר את ההמנון כי מבחינתנו, מצרים הייתה המדינה שלנו.
 
בגיל 7 התחלתי להשתתף בפעילות של "השומר הצעיר" וכך למעשה התוודעתי למדינת ישראל. היה זה בעקבות פנייתו של המדריך בתנועת הנוער, שהציע לי להצטרף לפעילות בנושא אהבת הארץ ובנייתה. הורי לא נתנו לי חופש פעולה. אמי חששה מאוד, היא פחדה שאפגע, אבי היה אדם קפדן וקשוח ואני הייתי מתוסכל. כך היה מאוד קשה לגדול.
 
בבית הספר הייתי ילד שובב. היה לי חבר טוב ערבי שקראו לו סאלח אל-דין. אז במצרים לא הייתה אנטישמיות, והקשר עם הערבים היה טוב, אבל לא נהגנו לבקר בבתים. למסגד נכנסתי פעם אחת בלבד.   
 
הבית שלנו לא היה עשיר במיוחד אבל חיינו ברמת חיים טובה. קהיר הייתה עיר מאוד מפותחת. בבניין שלנו גרו גם משפחות ערביות. בבית היה חשמל ומים זורמים נקיים, אבל לא היו גז, רדיו ומעלית והלכנו ברגל ולא ברכב. היו לנו משרתים בני 14-15 שקיבלו שכר. אבל אמי תמיד בישלה לנו. בבית, דברנו לדינו – זו שפה ספרדית של יהודים וגם וצרפתית. הורי דיברו בשפה היוונית ובבית הספר למדתי לטינית. אבא עבד כמנהל בכלבו גדול שם קנינו הכול. בשנות ה- 40 אבי נסע לצרפת להביא סחורה. אמי הייתה עקרת בית ודאגה לכל צורכי הבית. הבישול נעשה על פרימוס והכלים היו מחמר. שמרנו את השבת ואמא לא הייתה מדליקה אש, אך אבא נאלץ לעבוד בשבת.
 
אבי נפטר בשנת 1948 בפסח, ובגלל מותו החלטנו לעזוב את מצרים. חברה טובה סידרה לנו דרכונים. ובשנת 1949 נסענו לכוון ברינדיזי שבאיטליה כתחילתו של מסע לא"י.
 
עלייה
 
מסלול העלייה לארץ ישראל עבר במספר ארצות. הייתי בן 17 כשהפלגנו באונייה  כ3-4 ימים לעיר נמל באיטליה, ומשם לארץ ישראל. אז לא היו מטוסים. הגענו ללברינדיזי, משם הפלגנו לוונציה, ואחר כך לרומא, לחוף ים שנקרא אוסטיה. משם אנשי הסוכנות היהודית לקחו אותנו ברכבת ונסענו לנאפולי, שם היה מאוד צפוף. כשהגענו איכסנו אותנו בשכונה ששמה ויה-קווטרו-אורולוגי, כלומר רחוב ארבעת השעונים. משם נסענו ברכבת לג'נובה- מקום בו מאוד נהניתי. ראיתי במסלול זה הרפתקה.
 
באיטליה לאמי כאבו העיניים ושליחי הסוכנות חשבו שיש לה מחלת עיניים שמקורה בנילוס, ולכן עכבו את עלייתנו ארצה, והעבירו אותנו ממקום למקום.
 
משם העבירו אותנו למרסיי בצרפת ומשם למחנה קטן שנקרא סנט-שמאס. במחנה זה אחותי הכירה את בעלה שמעון, שהיה מפקד המשטרה. לאחר שבוע סגרו את המחנה משום מה, והעבירו אותנו למחנה גדול יותר שנקרא לגרנד ארנס שנמצא במרסיי. לא היה לנו קל. ישנו באכסניה של הצבא הצרפתי. במחנה הזה פגשנו את דודתי גרסיה לאחר שנפרדנו במצרים. דודתי עלתה עם משפחתה לארץ ב-1946 אך לא הסתדרו בארץ וחזרו למצרים ב-1949, ובעלייה הגדולה שוב עזבו את מצרים לעלות לארץ ישראל. כלומר, כל משפחה עלתה בנפרד.
 
ב 8 בדצמבר 1949 הפלגנו ממרסיי עם אנייה בשם "הגלייה" לכוון ישראל והגענו לחיפה ב 14 לדצמבר. נדהמתי לראות את יופיו הפראי של הכרמל. בתקופה זו לא היו שם בניינים ולא בתים והכרמל בלט ביופיו וזאת הייתה בשבילי חוויה מיוחדת. בבוקר קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וריססו אותנו ב- ddt זה חומר נגד תולעים, מחלות ווירוסים. כך עשו לכל מי שהיה באנייה, התפלאתי מאוד ממעשה זה.  
 
משם העבירו אותנו ל"סנט-לוקס" (שער העלייה). שהינו שם מספר ימים, משם הועברנו למחנה ד' בבית-ליד, יחד עם כ 100 משפחות ישנו בבית קולנוע ישן, ואחר כך חילקו לנו אוהלים. בפברואר 1950 ירד שלג בישראל, והאוהל שלנו קרס. באחד מביקוריי בחדרה פגשתי את דודתי רוזינה, וגיליתי שהיא מתגוררת במעברה אגרובנק. באותה עת המגורים בבית עולים נחשבו לרמה נמוכה יותר ממגורים במעברה. לי היה חשוב שאמי ואחותה יגורו יחד, לכן התחלתי תהליך מעבר לאגרובנק, והצלחתי לקבל צריף ברמה גבוהה שעשוי מעץ ומכוסה בבד. צריף מספר 12, ובצריף מספר 8 גרו דודה רוזינה ומשפחתה.
 
במעברה לא היה חשמל, מים זורמים ושירותים, בגלל שאגרובנק היה מחנה בריטי לשעבר. במשך השבוע הדלקנו את הפרימוס וחיממנו מים בכלי גדול שניקרא ספיחה. לא היינו מתקלחים כל יום, רק בצבא התקלחתי כל יום.
 
את אשתי רינה הכרתי באמצעות חברים מבית אליעזר. בני דודים של רינה שלחו לה למצרים תמונות שלנו מבלים בישראל. פגשתי אותה ב- 1960, ארבעה ימים לאחר שהגיעה לארץ. יצאנו במשך שנה, אבל אף פעם לא לבד. תמיד עם כל המשפחה. כך היה נהוג. ואז ביקשתי ממנה להינשא לי והיא הסכימה. קניתי לה טבעת נישואין, והתחתנו בבית כנסת בבית אליעזר. אחרי החתונה גרנו באולגה עם אמי. אחרי שנה נולד בני בכורי, משה, ואחרי שנתיים נולדה בתי אריאלה. באולגה לא היה לנו טוב, לכן מכרנו את הבית, ועברנו לגור בשכירות בחדרה.
 
 
בשנת 1965 לקחנו הלוואה מהבנק וקנינו בית בבית אליעזר. הבית היה קטן עם שטח גדול מסביבו. שיפצנו את הבית במשך שנתיים וחצי ובנינו שלושה חדרים. בתי השלישית נולדה באפריל 1967, בשנה שבה פרצה מלחמת ששת הימים ובת הזקונים אסתר נולדה בשנת 1971. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. שמענו זאת ברדיו. אני נסעתי לחיפה וקיבלתי פיקוד על חדרה. הכשרנו בית-ספר לקלוט מפונים ולשמש מרפאה. בשנת 1976 אמי מתה מוות פתאומי.
 
הקשר בין בני המשפחה היה טוב. היו מגובשים. יצאנו לטיולים רבים. פעמיים בחודש היינו נוסעים לקיבוץ עין חרוד, לבקר את אחותה של רינה אשתי. בשנת 1971 קיבלתי פרס "עובד מצטיין" מבנק איגוד ושטנו אני ורינה באנייה ליוון, לצרפת, איטליה וספרד.
 
כיום, בזמן הפנוי אני נהנה להיות בבית, לבקר את הילדים ואת הנכדים, לעזור לרינה אשתי לבשל, לשחק במשחקים ולראות טלוויזיה. אני מבקר במועדון, אוכל שם, ועושה פיזיותרפיה וספורט. כשאני חוזר, אני נח כמה שעות, צופה בחדשות, ופותר תשבצים ותשחצים.
 
צבא
כשעברנו לאגרובנק הלכתי ללשכת הגיוס בחדרה, עברתי בחינה פסיכוטכנית וקיבלו אותי לצבא. באחד במרץ נשלחתי לקורס טיס, שלושה חודשים למדתי תיאוריה בלבד ואז טסתי עם מדריך במטוס שנקרא הרווארד. קיבלתי בקע במפשעה והועברתי לבית הספר הטכני בחיפה. בינתיים נותחתי ועברתי לבית אברהם מספר 3. כשחזרתי לצבא התחלתי קורס מכונאות מטוסים, קיבלתי דרגה טוראי ראשון והייתי חתום לשנה נוספת. לאחר שלושה חודשים נבחנתי שוב, וקיבלתי דרגת סמל וסרט הדרכה שחור. הדרכתי גדנ"עים – תלמידים בני 16 -17, לימדתי פיזיקה ומקצועות נוספים.
בחופש הייתי יוצא כל שבועיים לשישי-שבת. אמא שלי הייתה לבד בבית, היא לא עבדה, היא קיבלה כל חודש 28 לירות כעזרה. במהלך שירותי קיבלתי עונש כי לא שמתי את הכובע בכותפת, והעונש היה לקלף תפוחי אדמה במשך יום שלם.
 
עברתי קורס וחזרתי לשרת בתל-נוף, במוסך של מטוסי ספיטפייר. מפקד הבסיס היה עזר ויצמן, לימים נשיא מדינת ישראל. לאחר מכן עברתי קורס קצינים בהצלחה וקיבלתי דרגה סגן משנה, לאחר שנתיים קיבלתי דרגת סגן והייתי מכונאי מטוסים מוטס. שירתי בצבא במשך 12 שנים, ועשיתי שירות מילואים עד גיל 60.
 
העשרה
פרימוס: "פרימוס (שם גנרי) הוא כירה ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20.במלחמת העולם השנייה הפרימוס הונפק ליחידות רבות, וחייליהן הפכו לצרכנים נלהבים שלו ותרמו להפצתו הנרחבת בשנים שלאחר המלחמה."
תשע"ה 2015

מילון

לדינו
שפת דיבור ספרדית יהודית, שאותה דברו יוצאי ספרד.

פרימוס
מתקן בישול וחימום, הפועל על דלק.

אטון
מקור שם המשפחה של ויקטור, מספר משלי פרק ז' פסוק טז- "מרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם"- תיאור מיטה נוחה שעשויה קורות-עץ המחוברות באטון-מיתר משובח מתוצרת מצרים.

ציטוטים

”ריססו אותנו ב- ddt והתפלאתי מאד על כך“

”מפקד הבסיס היה עזר ויצמן, לימים נשיא מדינת ישראל“

” אז הקשר עם הערבים במצרים היה טוב“