מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסירות נפשה של סבתא פריידה ברוסיה הקומוניסטית

סבתא פרידה לוין
סבתא פרידה וסבא בנימין
שנות לימודיה של סבתא פרידה בבית הספר הקומוניסטי, הבריחה מרוסיה דרך אירופה והעליה

שבאוקראינה, בשנת 1919

בהיותי בת שנה עברנו לגור בעיר קלימוביץ שבביילורוסיה. אווירת ימי הילדות זכורה לי היטב, שכן אי אפשר לשכוח ימי ילדות שכאלה .פחד, רדיפות ומתח מתמיד תחת שלטונם של לנין וסטאלין .
אבא דאג בכל מאודו שאקבל חינוך יהודי. מאז שהגעתי לגיל חינוך חובה עמד על כך שלא אלך "שקולע" ואקבל שם חינוך לכפירה. היבסקים (היהודים שעבדו בשירות הק.ג.ב) ידעו את הסיבה לכך, ודווקא בשל כך ערמו עליו קשיים שישלח אותי לבית הספר. בשלב מסוים אמרו לאבא: או שאתה שולח אותה לבית הספר או שאתה הולך לסיביר.
כשהבין שאין לו עוד ברירה,התחלתי ללכת לבית הספר, בהיותי בגיל עשר- ארבע שנים לאחר המועד הרשמי. בימים שטרם הליכתי לבית הספר, חייתי בפחד עצום, שמא ייקחו את אבא לסיביר בגללי…
בבית הספר היו גם תלמידות יהודיות, ועובדה זו רק הקשתה, כיוון שאת היהודים  היה קשה לרמות בנוגע לשבתות ולחגים. מלבד זאת, הם הציקו לנו עוד יותר מאשר הקומוניסטים הגויים עצמם. בבית הספר עבורי לא חסרו בעיות בנוגע לשמירת המצוות. כל שבת הייתה בעבורי סיוט מחדש, איך לחבל תחבולות במטרה לשמור על קדושת השבת. בתקופה הראשונה כלל לא הלכתי לבית הספר בשבתות. בעקבות זאת הגיעה המורה לאבא ואמרה לו: "אנו יודעים היטב את הסיבה מדוע בתך אינה באה לבית הספר בשבת. מכאן ואילך, או שתבוא לבית הספר בשבת,או שנוציא אותה מבית הספר ונמסור אותך לבית המשפט". בידי אבא לא נותרה ברירה,ובשבת הקרובה נאלצתי להתחיל ללכת לבית הספר.
אותה שבת קיבל אבא התקף לב מצער ומעגמת נפש…
למרות שהלכתי לבית הספר, השתדלתי שלא לחלל שבת. תירצתי תירוצים שונים למה אינני יכולה לכתוב: אמרתי שכואבת לי היד,ועוד תירוצים מעין אלה. המורה שהבינה היטב את הסיבה האמתית, אילצה אותי לכתוב. הלימודים בבית הספר לא היו פשוטים כלל.
מסירות הנפש עבור קיום המצוות ברוסיה הקומוניסטית.
אספר כמה דוגמאות: היבסקים שידעו שאסור לאכול ביום כיפור, ערכו מסיבה לתלמידים דווקא בליל יום כיפור.. גם בפסח, הם ידעו היטב שלא אוכלים חמץ, והם ערכו מסיבה עם חמץ בשעות ליל הסדר… הייתי ילדה צעירה, ולמרות זאת הוטלה עלי משימה הכבדה להתחמק  מהאירועים הללו בתבונה רבה, מבלי למשוך תשומת לב מיותרת. זה היה קשה מאוד. מלבד הלימודים הרגילים, כל ילד היה חבר בארגון הנוער הקומוניסטי. ארגון הנוער חולק לפי שלוש קבוצות גיל: " פיונרים" "קומסומולים" ו" קומוניסטים" "פיונרים"- אלו קבוצות הגיל הצעיר, או " הקומוניסטים הצעירים". כל ילד שנכנס להיות חבר בארגון ה "פיונרים",היה עולה על הבמה ונשבע שבועת נאמנות לארגון, ולאחר מכן היו עונדים לצווארו בד אדום עמו היו מוכרחים ללכת כל הזמן. לא היה לי ספק בקשר לדעתו של אבי בעניין. מילא,ללכת לבית הספר- היה זה מחוסר ברירה, אבל להיות "פיונרית" ? זה כלל לא עלה על דעתו! במשך תקופה ארוכה התחמקתי מלהיות חברה בארגון. ידעתי שאינני יכולה לבוא הביתה עם הסמרטוט האדום… ואילו לבית הספר אי אפשר היה לבוא ללא הסמרטוט. בשלב מסוים, כל ילדי כתתי כבר קיבלו עליהם את שבועת החברות, ורק אני אמרתי שאינני מרגישה את עצמי ראויה לדבר הזה.
יום אחד, בהיותי כבת 10, נפלו אלי הילדים ואמרו "הו פרידה, הנה את עוד לא 'פיונרית'…" בו במקום העלו אותי על הבמה עם ילדים קטנים יותר, ולנגד כולם לא יכולתי עוד לעמוד בסירובי, ונאלצתי להישבע. לאחר מכן ענדו לצווארי את הסמרטוט האדום. מאז חייתי בפחד פנימי עצום. ידעתי שאינני יכולה לבוא עם זה הביתה, זה יעלה בבריאותו של אבא. בסופו של דבר מצאתי עצה: בדרך הביתה נכנסתי לשירותיים והסרתי את זה, ובדרך לבית הספר הייתי חוזרת ולובשת את הסמרטוט. כשגדלתי, התחילו ללחוץ עלי שאהיה 'קומוסומולית'. לא רציתי לשמוע על כך. מילא 'פיונרים', אמרתי לעצמי, זה שייך לילדים קטנים, אבל קומסומולים?- הם הרי קומוניסטים לכל דבר! עשיתי את המאמץ כדי להתחמק מלהגיע למצב הזה. הגיע הזמן שלכולם כבר היה הפנקס האדום של חבר ב'קומוסומול' ורק לי לא. כך נמשכו ההצקות והלחצים כלפי, עד שעברנו לעיר אחרת- שם כולם היו גויים. המצב היה הרבה יותר קל, שכן אף אחד כבר לא חקר אותי על אורחות חיי, הם לא ענינו אף אחד. למרבה הצער, לחיות בין יהודים היה יותר גרוע מלחיות בין גויים. היהודים ידעו שאבא שלי דתי והם רצו בכוח לנתק אותי מאורח החיים הזה. כילדה, כל העסק הזה היה קשה לי מאוד. עד היום אני זוכרת את המתח העצום שבו הייתי שרויה כל הזמן במשך תקופה ארוכה.
הבריחה הגדולה מרוסיה.
כאשר החיים הרוחניים- דתיים בטשקנט ובסמרקנד נרמסו ע"י מסך הברזל הסובייטי ורבים החלו לחשוב על הברחת הגבול למזרח אירופה. ובינתיים נודע ההסכם בין רוסיה לפולין על התרת חזרתם של אזרחי פולין לארצם, ואלפי יהודים החלו לזרום ללמברג. בעיית השגת הדרכונים נפתרה הן ע"י הקמתו של בית חרושת לזיוף דרכונים שפעל בלמברג עצמה והן ע"י  קניית דרכונים מיהודים שהצליחו לחזור לפולין, לא פעם במחיר מופקע. הללו היו שולחים את הדרכונים בחזרה לרוסיה, ומאות משפחות עשו בהם שימוש חוזר.
גם אנחנו הגענו ללמברג עם שני תינוקות במטרה לצאת מרוסיה. משפחתנו מנתה את אבי ואחיו, גיסתו וילדיה, וכן בעלי ושני ילדיי. על פי דרישת הוועד ועל פי הוראת בית הדין המיוחד לענייני נפשות שהוקם לצורך העניין, נתבקשנו לתת את כל הכסף שהיה ברשותנו. כעת היה עלינו להמתין בדריכות ובציפייה לקראת הבאות לראות כיצד ליפול דבר. באותם ימים איש לא העז לצאת לרחוב. מי שנתפס ללא רישיון או תעודה מזהה, נענש בעונשים חמורים והעמיד בסכנה את כל המעורבים בפרשת הבריחה.
בשלב מסוים אמרו לנו כי הייתה הלשנה, וכל ה"שאלונים" נמצאים בסכנה : יש להמתין לראות כיצד יפלו הדברים בלית ברירה נשארו להתחבא בדירת המחבוא שלנו מבלי יכולת לנסוע האלה וגם לא לחזור לעירנו, כי נותרו ללא כסף וללא מסמכים." בעוד הקבוצה השנייה מתארגנת לחציית הגבול, חשדו השלטונות ביהודים שהם עוזבים את רוסיה בדרכים לא-כשרות ופתחו בסדרה מעצרים נרחבת חלק מאנשי בלבוב ורבים מהעסקנים נעצרו, ובית-הדין הרבני שהוקם במיוחד לצורך הבריחה וארגונה, אסר לנסות לצאת מרוסיה עד שהמצב יתברר .
בשלב מסוים הגיע ר' לייבל חבר ועד הבריחה, ואמר "אם אתם רוצים-נוצרת אפשרות לצאת מרוסיה דרך זלוטשוב ". המקום נמצא במרחק של שלוש שעות נסיעה מלבוב. אבי פנה לבית-הדין הרבני המיוחד וטען שיש לו אפשרות להגיע לפולין דרך זלטשב, ואמר שעז ביטחונו כי הקב"ה לא יפקיר ח"ו אותו ואת משפחתו לאנשי הביטחון הרוסיים . דיבורו התקיף ואמונתו העזה של אבי פעלו פעולתם, ובית-הדין המיוחד התיר לאבי לצאת עם משפחתו לפי התוכנית. במוצאי שבת הרכבת היתה אמורה לצאת מה"ווגזל" של זלוטשוב. בחשבון מהיר הגיעו למסקנה שכדי שהם יוכלו להגיע לתחנת הרכבת בזמן, יצטרכו לנסוע גם בעיצומו של חג הסוכות (תש"ז). הרבנים פסקו כי כיוון שמדובר בפיקוח נפש, מותר לנסוע בחג כדי להגיע לתחנה קודם השבת. הם שכרו רכב משא לפני החג ובמשך כל החג נסעו עד שהגיעו בערב שבת לזלוטשוב . את השבת עשו באולם תחנת הרכבת. בסוף נדודיהם הגיעו לצרפת ובקיץ תש"ט עם ברכת האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד אדמו"ר  הריי"צ המשפחה ארזה את הדברים המועטים שלהם ויצאו לדרך לארץ הקודש. הם נסעו ברכבת לשטרסבורג שבצרפת ומשם אחר כמה זמן עלו על האנייה גלילה שהובילה אותם אל ארץ ישראל.
הנסיעה הייתה קשה מנשוא. האנייה הייתה ישנה מאוד. היא כבר יצאה משימוש שוטף ושימשה רק להעלאת
יהודים לארץ הקודש. כמות הנוסעים הייתה רבה כל כך עד שבקושי אפשר היה לנשום. הלינה הייתה על דרגשים
שהיו קבועים בקירות, אחד על גבי השני. האוכל ניתן בצמצום, אנשים רבים לקו במחלת הים, והקושי היה רב. כך עבר עלינו שבוע שלם בנסיעה קשה עד שלילה אחד נראו האורות של ארץ ישראל. אז עמדנו כולנו כל הלילה על סיפון האנייה והבטנו בהתרגשות ובצפייה אל האופק. בחודש מנחם אב הגיעה האנייה לנמל חיפה והועברנו למחנה מעבר. אחר כך הועברנו לבאר יעקב, וגם שם, כמו במחנה גרנו באוהלים בקיץ החם והלוהט.

מילון

הקומסומול
הקומסומול היה מסגרת הנוער של המפלגה הקומוניסטית ונועד לצעירים מגיל 14 ועד גיל מקסימלי של 28, כאשר לעתים נדירות היו בכירים בארגון בגיל מבוגר יותר. ילדים צעירים יכלו להשתתף בתנועת הפיניורים. כגוף פוליטי הייתה לקומסומול השפעה מועטה על המפלגה הקומוניסטית והמשטר בברית המועצות, אך הוא מילא חלק חשוב ביותר בלימוד ערכי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לנוער וכמסגרת ראשונית לשילובם בחיים הפוליטיים. חברי קומסומול פעילים במיוחד זכו להעדפה וקידום בשורות המפלגה.

ציטוטים

”יהודי מאמין בה' ואף פעם לא מתייאש“