מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מניה ברומברג – סיפור אישי – מלחמת העולם השנייה

סיפור חיים של מניה ברומברג בהיותה ילדה בזמן מלחמת העולם השנייה, משנים 1941 עד 1945

בבית בו גרנו היו שני חדרים בלבד. כאשר בחדר אחד גרו 4 שכנים ובחדר השני בגודל של 20 מ', התגוררו 6 בני משפחה שלנו: מניה, אחיה הקטן, אמא, אבא, סבא וסבתא. במשפחתה היו אבא יעקב, אימא צילה, אח קטן בוריס, סבא אברהם, סבתא רוזה. אבא היה המפרנס היחיד במשפחה ועבד במפעל.

מניה הייתה בת שבע כשהחלה המלחמה אז היא לא הספיקה לאהוב חגים היא אהבה לקרוא (ספר אהוב: "מירלא"). לא היו לה תחביבים בתור ילדה מכיוון שבילדותה נאלצה לעבוד מגיל 8 ולא היה לה זמן ולא אמצעים לשום דבר אחר.  כיום התחביב החשוב בחייה – לטפל בנכדים ובנינים . היו לה ויש כיום שתי חברות מיה וריטה לאחר המלחמה מניה עבדה כרואת חשבון במפעל צבאי בקייב.
סיפור מלחמה
אבא של מניה התנדב לצבא כחייל, ומאז היא לא שמעה ממנו (הוא כנראה נהרג במלחמה). מניה בת 7 עם אחיה בוריס תינוק בן שנה ועם אימה צילה, סבא אברהם וסבתא רוזה חשו בקרבתם של גרמנים עזבו את ביתם ואת רכושם וברחו לצפון ברית המועצות בשנת 1941. יהודים שלא הצליחו לברוח, הושמדו ב"באביי יער", בור ענק שירו לתוכו 34000 יהודי קייב במשך יומיים, בספטמבר 1941.
הם ברחו ברכבת משא האחרונה שיצאה מקייב במשך המון זמן בלי אוכל ומים. האח הקטן של מניה כל הזמן היה חולה, הרכבת בה הם נסעו הופצצה בלי הפסקה בידי הגרמנים. סוף סוף הם הגיעו לכפר תשלה ליד עיר צ'קלוב. בשנת 1941 בכפר הנ"ל היה יבול מאוד עשיר של דגנים שלא הספיקו לקצור לפני ששלג כיסה אותו. הדגנים התחילו להירקב תחת השלג והוציאו חומרים רעילים וכל מי שאכל מהם מת. זה קרה גם לסבא של מניה, אברהם. למזלם של צילה ואחיה הקטן בוריס שלא אכלו מהדגנים ושרדו, אולם מניה אכלה והיא כמעט גססה. על מנת להציל את מניה ובהיעדר כסף לקנות אוכל או תרופות צילה החליפה את השמלה שלה בסיר חמאה קטן ובכך הצילה את חייה.
ליד ביתם היה גן שאליו קיבלו ילדים עד גיל 7, מכיוון שמניה הייתה כבר בת 8 היא לא יכלה להתקבל לגן ולכן החלה לעבוד בגן (לשטוף כלים ולטפל בילדים) תמורת אוכל, אבל האוכל לא הספיק והמשפחה של מניה השלימה מאיסוף קליפות תפוחי אדמה. כשנגמרה המלחמה צילה אם ילדיה התחילה בחזרתה לקייב. בדרך לקייב האח בוריס חלה במחלות זיהומיות קשות. מסיבה זו הורידו אותם מהרכבת פעמיים מחשש להידבקות מבוריס.
באחת הפעמים הגיעו לכפר יהודי, לרינו ליד עיר דנפרופטרובסק. מכיוון שאנשי הכפר נהרגו או ברחו במלחמה רוב בתי הכפר עמדו ריקים, כך באחד הבתים התמקמה משפחתה של מניה. מכיוון שאת כל שנות חייו האח בוריס העביר במצוקה של אוכל ותנאים נאותים למחיה בהייתו בן 5 הוא לא ידע ללכת ולא לדבר והיה מאוד מאוד חולה. גם צילה חלתה בדלקת ריאות קשה כשטיפלה בבוריס. כך מניה, ילדה בת 12 נשארה אחראית וטיפלה בצילה שהייתה בבית חולים (הנמצא שלוש קילומטר מהבית) וגם טיפלה בבוריס. כל יום מניה הייתה הולכת דרך היער לבית החולים להביא חתיכת לחם שיהיה לצילה מה לאכול.
כעבור שנה המשפחה סוף סוף חזרה לקייב. כשחזרו לביתם גילו שמשפחה זרה תפסה אותו. מכיוון שזו הייתה משפחה עם ילדים וגם מכיוון שנאבדו במלחמה מסמכים המוכיחים שזהו ביתם אז לא הכניסו אותם לבית הזה והמשפחה של מניה נשארה ברחוב. סבתא רוזה התחילה לעבוד כמטפלת במשפחה של אישה בשם פניה. כאשר צילה וילדיה נשארו ללא בית, פניה הכניסה אותם לעליית הגג של ביתה. במקום זה לא היו חלונות וכאשר היו גשמים פניה הייתה מכניסה את המשפחה פנימה לתוך חדרה שגודלו שמונה מ'. בימים גשומים אלה בחדר זה ישנו שמונה אנשים. רק כעבור שנתיים משפחתה של מניה הצליחה לחזור לדירתה המקורית.
במהלך השנתיים האלה המשפחה של מניה הייתה נרדפת על ידי המשטרה המקומית מכיוון שלא היו להם מסמכים המקשרים אותם לקייב. משפחות כאלה לא היו זכאיות לעבוד בקייב, לכן מניה בחשאי הייתה מוכרת בתחנת רכבת מקומית תפוחי עץ ומים ובכך הייתה מרוויחה קצת כסף לאוכל בשביל משפחתה. המים והתפוחים היו כה כבדים בשביל ילדה בת 12, שכאבי הגב מאז עוד מלווים את סבתא רבתא שלי עד היום. באותו זמן למניה הייתה רק שמלה אחת וזוג נעליים אחד. כל ערב היא הייתה מכבסת את השמלה ולמחרת הייתה לובשת אותה שוב.

מניה בת 7 ואחיה בוריס

מניה בת 7 ואחיה בוריס
     מימין לשמאל: אח קטן של סבתא רבתא בוריס, סבתא רבתא מניה, 1947 בעיר קייב
תשע"ו

מילון

באבי יער
מקום השמדה ליהודים בקייב

ציטוטים

”אפשר לשרוד במצבים מאוד קשים, האמונה ויצירתיות עוזרים“