מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממרוקו לנתניה – סיפורה המרתק של נינט

סבתא נינט והנכד רואי
סבתא נינט במרוקו
תולדות חייה של סבתא נינט לוי

נולדתי בשנת 1945 במרוקו בשנה שגרמניה הודיעה על כניעתה וסיום המלחמה השנייה, למשפחה של 7 ילדים. למדתי במוגדור כ-3 שנים ולאחר מכן עברנו לעיר מרקש, שם המשכתי ללמודי התיכון ותוך כדי הצטרפתי לתנועת הנוער "הצופים"  ולתנועה הציונית של העיר ואף הדרכתי בתנועה. בנוסף, עסקתי בספורט והייתי שחקנית כדור-סל בין הטובות בקבוצה. 
 
בשנות החמישים היו אירועים אשר החריפו את חששותיהם של היהודים. לאחר שובו של הסולטן מגלות בקיץ 55, קראו ליהודי המדינה להתאחד עם המוסלמים ולחגוג יחד את האירוע. ימים מספר לאחר מכן הבטיח מוחמד החמישי לראש הקהילה היהודית כי היהודים ייהנו משיווין מוחלט וישתתפו בחיים הלאומיים. הבטחה זו מומשה עם מינויו של דר' לאון בן זקן (יהודי) לשר התקשורת והדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית. היה עידוד לדו-קיום בין המוסלמים ליהודים, אך בשנת 1955 היהודים התחילו לעזוב את מרוקו. מרוקו העצמאית לא גילתה אדישות לנוכח גלי העזיבה, מפלגת אלאסתקאל יצאה בגינוי העלייה היהודית ופעילותיהם של ארגונים ציוניים במרוקו וביוני 1956, אסרה הממשלה על שליחי העלייה במרוקו להמשיך לפעול. מחנה העולים "מגזן" המשיך לתפקד עוד 3 חודשים עד לפינוי של  12,000 העולים ששהו בו.
 
בשנת 1960 הולאמו שליש  מבתי הספר של כי"ח ולשאר בתי הספר שונה שמם ל״אתחאד״ והם נוהלו בידי אזרחים מרוקאים. בבתי ספר אלו נאלצו להקדיש יותר שעות ללימוד ערבית. בעקבות האסור על קשרי דואר עם ישראל חשו רבים בקרב היהודים כי מדיניות ה״שערוב״ של החינוך היהודי היא אות מבשר רע.
 
בשנת 1961 טבעה הספינה ״אגוז״ כמה ימים לאחר ביקור של נאסר המצרי במרוקו. בספינה טבעו 44 יהודים, ביניהם ילדים בדרכם לישראל. אלה תרמו עוד להגברת חששותיהם של היהודים. בשנים 1967-1971 לאחר מלחמת ששת הימים, הגיע היקף הגירתם של יהודי מרוקו לממדים שלא נודעו בעבר.
 
סבתא מספרת:
"סבא שלי – היה מייסדה של רשת בתי ספר ״אליאנס״ בעירו אמין-תנוט שבמרוקו. הוא דאג לחינוך הן הצרפתי והן היהודי בבתי הספר. כמו כן היה אחראי על בתי ״תלמוד תורה״ – דאג לבניית המבנים והבאת המורים. סבא ניסים היה איש מאוד מכובד ומלומד, דיבר שבע שפות ובניהם אפילו ברברית. הוא גילה עיר קטנה על יד מרקש והתיישב בה. הוא הביא לאט לאט את כל המשפחה ואת כל החברים, עד שהגיע לקהילה מכובדת לימים הפכה להיות העיר: אמין-תנוט". סבי דאג כי יהיו שרותי בריאות וחינוך בעיר. דאג להקים בתי ספר של הרשת "אליאנס" במרוקו. הוא היה ראש הקהילה שדאג לכל הצרכים של הקהילה. היה לו קשר ישיר עם השלטונות של אז (הצרפתיים) הוא פתר את הבעיות של כולם והיה מעורב בכל מה שקרה בקהילה.
 
אני זוכרת, שהיו לו שני כלבים גדולים אחד לבן  מיקיי  והשני שחור  סוויטר ( mickey &; sweet-heart ) בהיותו בן 80 נפטר סבי וביום זה היתה הלוויה ממלכתית במוגדור עיר מולדתו וכל בתי הספר ומוסדות החינוך הפסיקו את פעילותם באותו בוקר בשעה 10.00 על מנת ללוות אותו לקבורה.
 
בשנות השישים, שניים מדודיי החליטו לעזוב את מרוקו לטובת עיירה קטנה בדרום ספרד ולנסות לחיות שם. בתחילה ניהלו את מנהגי היהדות בסתר עד שהתחזק כוחם בעיר עם הצלחתם בעסקים. הם עסקו בתיירות ובנדל״ן ופיתחו אזור בקוסטה דל סול שנקרה כיום בשם "מרבייה". דודים נוספים הצטרפו אליהם והגדילו משמעותית את הקהילה היהודית במקום. הדודים לא רק שרדו הם הצליחו לבנות את בית הכנסת הראשון בספרד אחרי האינקוויזיציה.
 
בן דודי, הרב מאיר [מישל] אוחיון, הוא כיום הרב של בית הכנסת שהקימו אשר נקרא: ״בית אל״ . בית הכנסת כיום פעיל כל ימות השנה ומאוד מצליח מכיוון שיהודים עשירים מאירופה באים לנופש, במיוחד בקיץ, ומארגנים אירועים משפחתיים כגון: בר מצוות, חתונות, שבת חתן וכו' בבית הכנסת. בנוסף, החוגגים מתארחים ולנים יחד עם משפחותיהם ביחידות נופש סביב בית הכנסת.
 
אימי, נולדה בשנת 1925 למשפחה בת 11 ילדים. למדה בב״ס אליאנס. בהיותה בת 18 התחתנה, הייתה עקרת בית מעולה וגידלה את ילדיה למופת. בבית במרוקו להוריי היו כארבעה עוזרות בבי:. עוזרת אחת הייתה דואגת לילדים, אחת אחראית אל אפיית לחם כל יום הייתה לוקחת אותו לטאבון לאפיה ומחזירה אותו וכן דואגת לגיהוץ וכיבוס, אחת לניקיונות ולשטיחים. הרביעי היה גבר שטיפל בכל הסידורים, הקניות ועזרה לאבא בתחזוקת המשרדים. אימי ברוב השעות הפנאי שלה עסקה בסריגה, ניהלה את משק הבית ודאגה לחינוך ילדיה . 
 
אבי, אבי נולד במוגדור שבמרוקו בשנת 1915, שנה שנייה למלחמת העולם הראשונה.הוא למד בבת הספר ״אליאנס״ שבמוגדור. ב״ס ליהודים כאשר הלימודים היו בשפה הצרפתית. לאבא השכלה של תיכון ותעודת בגרות.לאחר מכן הצטרף לאביו שעסק במסחר של תבואות. אביו ניהל את העסק וכבר בגיל צעיר הפך לסוחר בעסק זה. אבא היה אחד הבנים המוצלחים במשפחתו ולכן אביו הפקיד בידו את ניהול העסק כולו ועזר לו ברכישת מוניטין. לאט לאט התחיל להתעסק בהובלת סחורות ואספקתן לבעלי החנויות. כך התפתח העסק שלו וזכה להצלחה מרובה. כשהמשפחה עברה לגור במרקש ולאחר שהעסק שברשותו התרחב, החליט להעביר את המשרד הראשי שלו למרקש שם המשיכו העסקים לפרוח.לא היו חיים קשים כלל וכלל, אף נהנינו ממצב כלכלי טוב, הבית היה גדול עם משרתים לצרכים שונים.
 
בתקופת מלחמת ששת הימים באו אבי ואימי לביקור בארץ,התרשמו ממנה לטובה והם החליטו לסגור את העסק במרוקו ולעבור להשתקע בארץ. כמו כן במרוקו היו מהומות רבות עקב המלחמה, ואנחנו לא חשנו בנוח. סבלנו מרדיפות והצקות מצד השכנים. שתיים מאחיותיי עלו ארצה במסגרת עליית הנוער והתבססו במאיר שפייה. אבי לא חפץ עוד לקיים יחסי מסחר עם השכנים הערבים. החלטנו סופית לעלות לארץ. עזבנו את הכל מאחורינו וכאן התחלנו הכל מחדש.
 
בשנות הפרוטקטורט הצרפתי רוב הילדים היהודים במרוקו קיבלו חינוך צרפתי מודרני שכלל מקצועות חול ומדעים לצד לימוד עברית ויהדות צנועים יותר.היהודים אימצו את התרבות הצרפתית והזדהו עם השלטון הצרפתי. עיתונים יהודים בצרפתית יצאו לאור, סטודנטים יהודים יצאו ללמוד באוניברסיטאות בצרפת ובספרד. התפתחה אליטה יהודית, בנפרד מהרבנים ומלומדי הדת, שהם  קבעו פעמים רבות את מנהגי הקהילה היהודית במדינה עד אותה עת. בתקופה שלי לכל ילד היו חוגים, צופים, ותנועות נוער. לאט לאט התחיל הזרם של עזיבת המלאח (גטו) לטובת השכונות האירופיות החדשות של ערי מרוקו, תוך העלמת עין מצד השלטון הצרפתי. האמידים והצעירים היו הראשונים שעזבו את השכונות היהודיות אל העיר החדשה, "גליז".
 
השפה הנפוצה ביותר בקרב יהודי מרוקו היתה מרוקאית יהודית מוגרבית וצרפתית.לאורך ההיסטוריה היהודית במרוקו השפה העברית שמרה על מעמדה כשפת הקודש. מרוקו שימשה מרכז נכבד לשירה ופיוט, מוזיקה אנדלוסית קלסית ולעיתונאות יהודית ענפה.היחסים בין היהודים לערבים במרוקו באותה תקופה היו יחסי שכנות טובים. בסביבת המגורים שלנו, התגוררו גם ערבים וגם נוצרים ומערכת היחסים עימם היתה שקטה ונוחה ובבתי יהודים רבים היו עוזרות בית ערביות.
 
סיפורי חגים מהילדות שלי
אני זוכרת שבבית הורי חגגנו את חג החנוכה שתמיד נופל פחות או יותר עם חג המולד. כל שנה אחרי הדלקת נר הראשון אימה הייתה מבקשת מכל הילדים לשים את זוג המגפיים הכי גבוהים של כל אחד מאיתנו ליד הקמין כי הי סיפרה שלכבוד חנוכה סנטה קלאוס יביא את המתנות. עשינו את זה במשך הרבה שנים עד שיום אחד אחי החליט שהוא לא הולך לישון, אלה הוא רצה לחכות לסנטה קלאוס… אחרי שכולם הלכו לישון אחי חיכה כל הלילה, ופתאום הוא ראה איך אבא שלי שחזר בלילה מנסיעת עסקים שלו, עם הרבה מתנות , ממתקים, שוקולדים בצורת מגף, וצעצועים לכל אחד מאיתנו, מילא את המגפיים של כולם והלך לישון. בבוקר אחי שגילה את הסוד סיפר לנו שבעצם סנטה קלאוס זו רק אגדה שמספרת על דמות בדיונית של זקן חמוד, טוב לב וחייכן שמחלק מתנות דרך הארובות לכל הילדים בעולם. מאז הפסקנו להאמין בסיפור של סנטה קלאוס ומאז חיכינו רק לאבא שלי שיגיע עם המתנות לכבוד חנוכה.
 
העלייה לארץ
גדלתי במרוקו עד גיל 22 ובשנת 1967 פרצה בארץ ישראל מלחמת ששת הימים וכל האווירה הרגועה שהייתה במרוקו השתנתה וכבר לא חשנו שם בטוחים. היתה אווירה של פחד וכל זה הביא אותנו לחשוב על עזיבת מרוקו, הרגשנו שאין לנו כאן כבר עתיד. העליה לארץ לא היתה דבר מובן מאליו והתנהלה בסודיות וחשאיות. התלבטנו רבות ופנינו לסוכנות היהודית שהחזיקה משרד חשאי בקזבלנקה. שם שמחו מאוד לעזור לנו והציעו לנו כבר להצטרף לקבוצה של עשרים איש שמתוכננים לטיסה הקרובה, שבוע אחרי הפגישה הראשונה.
 
כעבור שבוע, בתאריך 25/2/1968  בלילה, נהג יהודי בא לקחת אותנו לשדה התעופה. היה מותר לקחת רק מזוודה אחת לכל אחד. סגרנו את הבית עם כל התכולה ואמרנו למשרתת לא לבוא שבועיים כי אנחנו טסים לאירוע משפחתי בספרד. טסנו לצרפת עם כל הקבוצה, לעיר מארסיי. שם הביאו אותנו למחנה עולים  ( מין מלון של 3 כוכבים ) , לתקופת המתנה לאונייה ״מולדת״ שהייתה צריכה להביא אותנו לארץ.
 
כעבור שבועיים כולנו התרגשנו ועלינו לאונייה.  האונייה הייתה כמו מלון חמישה כוכבים וכעבור כמה ימים  הגענו לחיפה, שם המשפחה המתינה לנו. לפני שירדנו מהאוניה קראו לנו כדי לבשר לנו לאיזו עיר אנחנו מיועדים. הציעו לנו את עיר אשדוד אך לא הסכמנו כי שנתיים לפני כן טיילנו בארץ כתיירים ובחרנו את העיר האפשרית נתניה. הנציג של הסוכנות אמר בהתלהבות: "האו ! הינה אנשים טובים שמגיעים לארץ ישראל !".
 
כעבור שעת נסיעה במונית הביאו אותנו לשכונה חדשה בנתניה. נתנו לנו בית חדש ויפה, כמה מיטות, שולחן וארבע כיסאות, וקצת מצרכים עד שהמזוודות יגיעו.אחרי חופש של שבוע, יצאתי לראות את האולפן כי צריך ללמוד עברית. החלטתי שאני הולכת לקיבוץ "גבעת ברנר" שם קיבלתי חדר. הייתי צריכה לעבור מבחן קטן כי הכיתה כבר התחילה ללמוד חודש לפני כן. התקבלתי וישר נכנסתי לאווירה של הקיבוץ – קטיף בחמש בבוקר ולימודים אחר הצהרים. כעבור חמישה חודשים סיימתי את האולפן , העברית לא היתה מושלמת אבל הייתי חייבת להתחיל לעבוד.
 
התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית, אליה התקבלתי די בקלות בזכות ידיעת השפות האחרות: אנגלית וצרפתית. התקופה המרגשת ביותר הזכורה לי מעבודתי בתעשייה האווירית, היא תקופת מלחמת יום הכיפורים.  במהלך עבודתי פרצה המלחמה – המלחמה  הראשונה שלי בארץ. מקום העבודה הפך למתחם צבאי ומצאתי את עצמי באווירה של צבא. השתתפתי בתרגום פרויקט מטוסים שסייעו במלחמה וכאות הוקרה על פועלי הוענק  לי אות מלחמת יום הכיפורים.

לאחר שבע שנות עבודה בתעשייה האווירית, במהלכן ילדתי את 2 ילדיי הראשונים החלטתי לוותר על הקריירה בתעשייה האווירית וחיפשתי עבודה קרובה לבית. התחלתי לעבוד בבנק הפועלים בנתניה במשך 38 שנים, עד גיל 69.

במהלך עבודתי בבנק עבדתי באחד התפקידים המעניינים ביותר: שיווקתי את הבנק ואת מדינת ישראל בקרב יהדות צרפת, קהילה אמידה ואוהדת את מדינת ישראל. המטרה העיקרית היתה להביא ולעודד משקיעים רבים להשקיע בארץ. נסעתי הרבה במהלך שבע שנים  והבאתי תוצאות מדהימות. בניתי תשתית שעד היום משמשת משקיעים פוטנציאלים לראות את מדינת ישראל כמקום אידיאלי להשקעה ולעתיד משפחותיהם ולזה הייתי צריכה לגייס את כל הציונות ואהבתי לארץ. גם בפרק זה בחיי זכיתי להרבה פירגון, פרסים ותעודות הצטיינות על עבודתי בבנק….       

תחביבים

תחביבים יש לי הרבה: אני אוהבת לתפור, לסרוג, לפסל ולצייר. בהיותי ילדה ייצגתי את בית הספר שלי בתחרות בינלאומית לציורי ילדים יהודיים ברחבי העולם. זכיתי במקום הראשון וקיבלתי תעודת הצטיינות.

כבר אז גליתי כישרון שפיתחתי הלאה…. היום בפנסיה מבלה הרבה שעות בציור ונהנית מאוד, אני גם אוהבת ספורט, כשהייתי ילדה שיחקתי כדורסל ובבית ספר שלי הייתי פעילה ואפילו קפטנית של הקבוצה. היום אני נהנית לשחק עם הנכדים.

תכנית הקשר רב דורי

משוב של נינט

במהלך המפגשים של הפרויקט ״הקשר הרב דורי״ גיליתי נכד עוד יותר מקסים, סקרן ומתלהב. זה תרם להעמקת הקשר בינינו, בילינו יחד רגעים נפלאים של הרבה נחת. בתחילה, לא חשבתי ולא היה לי מושג עד כמה סיפורי הילדות והעבר שלי יעניינו  אותו. זו הייתה הזדמנות מדהימה להרגיש את הילד. הרעיון מבורך ולדעתי גם תרם הרבה לרואי שיודע היום יותר על השורשים שלו ובמיוחד על החיים בתקופה אחרת ובמקום אחר מחוץ לישראל, על תרבות אחרת ממה שמכיר ועל ההיסטוריה המשפחתית והמיוחדת שלנו.

משוב של רואי

בתחילת הפרויקט, "הקשר הרב דורי" לא ידעתי הרבה על סבתא שלי, על משפחתה או על הילדות שעברה.  ואז ….. כשהתחלנו…… הסיפורים של סבתא ריתקו אותי, היא סיפרה דברים מדהימים שלא ידעתי עליהם  והתעניינתי מאוד. נהנתי לשמוע את סבתא כל פעם מחדש .לדעתי, הפרויקט תרם לי הרבה להכרת המשפחה שלי וכל מה שעברו עד היום. הפרויקט חיזק מאוד את הקשר שלי עם סבתא .

תודה רבה לך סבתא ! אוהב אותך מאוד ! !

תשע"ו, 2016 

מילון

כי"ח
כל ישראל חברים (בראשי תיבות: כי"ח, בצרפתית - alliance isra?lite universelle - "אליאנס") הוא ארגון תרבותי יהודי הפועל במספר ארצות. מקום מושב ההנהלה העולמית היה בתחילה ונשאר עד היום בפריז. ב-1862 החל הארגון לעסוק בחינוך ונוסד בית הספר הראשון בתטואן שבמרוקו. פעולות החינוך אז התמקדו בעיקר באפריקה הצפונית ובמזרח התיכון.

ציטוטים

”השתתפתי בתרגום פרויקט מטוסים שסייעו במלחמה וכאות הוקרה הוענק לי אות מלחמת יום הכיפורים“