מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממרוקו לגליל בארץ ישראל

חושן ובתיה
המוסד בצרפת
הסיפור של בתיה עבו - סיפור חיי

סיפור חיי
נולדתי בשנת 1934 בעיר טנג'ר במרוקו ספרד בחודש מרץ, למשפחה בת שבעה אחים ארבעה בנים ושלוש בנות. אנחנו מצאצאי מגורשי ספרד.
 
אמא שלי גידלה אותנו. אבא שלי היה מוכר אגוזים וכל מיני שקדים….בכמויות גדולות. אני זוכרת שבחורפים היינו מבשלים על גחלים. אימי הכינה מרק וכולם ישבו מסביב וחיכו בקוצר רוח לארוחה. קראו לאימי שמחה הצדיקה בשכונה….ובספרדית קראו לה סימי.
אבא שלי היה בן יחיד משלוש בנות אז הוא היה ילד מפונק והוא למד כינור ועכשיו כל הילדים מנגנים….הוא היה מפייט פיוטים וכולם היו בוכים. אני זוכרת את הכינור תלוי על הקיר בבית, אבל אף פעם לא זכיתי לשמוע אותו רק ראיתי אותו.  
 
אימי נפטרה כשהייתי בגיל חמש, אז באו אנשים ממשרד הבריאות ושרפו לנו את הבית. אבי לא הצליח לטפל בנו, כי היינו הרבה אחים, לא היה אוכל ולא היה שרותים. אימי ז"ל נפטרה מדלקת ראות.
אחי הגדול בן ה – 18 הכיר בחורה והתחתן איתה. השני היה סנדלר החנות הייתה גם הבית שלו ….הבן השלישי נסע למרוקו ללמוד בבית ספר אורט ואת שלוש הבנות שנשארו בבית פיזרו בין הדודים. הדודה שלי הייתה מכינה חלות בשביל הפרנסה והייתי עוזרת לה להכין את החלות. הייתי ממש חולה ובכל זאת עבדתי קשה. הייתי בסך הכל בגיל שש או שבע. היא השאירה אותי בבית לבד בשביל לצאת לעבודה
.
אני חשבתי שאלך לבית ספר אבל לא …סבלתי שם נורא, שלוש שנים בלי ללכת לבית ספר, בלי אוכל, בלי בגדים, עד שלבסוף נמאס לי. לקחתי קצת בגדים וברחתי לרכבת. הגעתי לעיר ומצאתי את הבית של אבי ואחיי. אחי גרו בתנאים קשים: בלי מים, בלי חשמל, הם היו חולים, הם גם לא למדו בבית הספר. אחר הצהריים אבי קנה דברים טעימים ולקח אותנו לקולנוע. בעיר היו שם הרבה ערבים. בגיל 12  העבירו אותנו למוסד לצרפת.
 
במוסד בצרפת
את אחותי ואחי הגדולים לקחו למקום מסוים ואותי ואת אחותי הקטנה לקחו למוסד בצרפתשנקרא: הוטל דה גרונדסה, בעיר גרנובל, עיר בדרום צרפת. פתאום ראיתי אוכל ובגדים. התחלתי להרגיש שאני בן אדם. במוסד היו הרבה ילדים יתומים, ניצולי השואה שבאו מטוניס ממרוקו ומאירופה. היו שם מדריכים מאוד טובים. לא ידענו עברית ודיברנו זה עם זה בידיים בשפת סימנים (כל אחד דיבר בשפה אחרת). המדריכים לימדו אותנו עברית, כדי לדעת את השפה, לקראת העברתנו לישראל.
 
העלייה לארץ ישראל
עלינו לארץ בשנת חמישים, 1950, באנייה "נגבה" כשהגענו לישראל הביאו אותנו לקיבוץ "חפץ חיים". לא היה שם הרבה, היה שם רק צריפים, כלום לא היה, אנחנו והנוער שלי הקמנו את המדינה…עבדנו שם  במטבח ובחדר האוכל. מעט זמן נשארתי בקיבוץ, כי סבלתי מכאבים במפרקים ואז העבירו אותי לירושלים.
בירושלים הייתי זמן מה ב"בית יעקב ", אחר כך למדתי בבית צעירות במזרח בירושלים. למדנו שם בגרויות ותפירה אני לא רציתי בגרויות. רציתי לימודים כלליים. בחורים דתיים מתנועת בני עקיבא, היו נותנים לנו הרצאות, בגלל שנדדתי מבית ספר לבית ספר, בחרו בי ובעוד כמה ילדים להציג ביום העצמאות בקולנוע אדיסון שבירושלים. נשארתי במוסד שנתיים ואחר כך הלכתי מרצוני לרמת השרון לביתו של אחי.
 
התחתנתי בגיל 16 ונולדו לי 4 ילדים 2 בנים ו-2 בנות את הבן הבכור ילדתי בגיל 17. בעלי עבד במכון מים ליד טבריה ואני הייתי מנהלת משק בית. נשארתי בבית לגדל את הילדים.
כאשר גדלו ילדיי, נסעתי לתל אביב ללמוד מקצוע: מנהלת משק. אז עבדתי במלון בטבריה: מלון "יהלון".
לאחר כמה שנים ראיתי מודעת דרושים בעיתון על עבודה עם קשישים. הלכתי לעבוד שם. 
הייתי בגיל 63 כשבעלי נפטר. הילדים לקחו אותי לגור בבית  דיור מוגן "בית בכפר". לא הייתי מרוצה שם. יצאתי משם מכל מיני סיבות לאחר שלוש שנים. הילדה הקטנה שלי בנתה לי בית מעל הבית שלה ועכשיו אני גרה שם בשרונה. אני רואה שם ילדים שגדלים מעולה
 
לצערי לי הייתה ילדות קשה מאוד. השנים עברו וברוך השם כל ילדי, כולם נשואים. 
 
העשרה
בית יעקב "רשת בתי ספר חרדית לבנות, הגדולה בעולם. "בית יעקב" הוקמה ב-1918 בקרקוב על ידי שרה שנירר. חינוך מוסדר לנשים היה נדיר בתולדות היהדות, ויש אך עדויות מעטות לכך. בעוד שהבנים נשלחו לפחות ללימודים בסיסיים בתלמוד תורה, בנות קיבלו הדרכה מאמותיהן לגבי התפקידים והמצוות עליהן היו מופקדות, ולעתים אף למדו כיצד לקרוא את התפילות". ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

גרוש ספרד
סילוקם בכפייה של יהודי ספרד שסרבו להתנצר

בית יעקב
בית יעקב היא רשת בתי ספר חרדית לבנות, הגדולה בעולם. "בית יעקב" הוקמה ב-1918 בקרקוב על ידי שרה שנירר. חינוך מוסדר לנשים היה נדיר בתולדות היהדות, ויש אך עדויות מעטות לכך. בעוד שהבנים נשלחו לפחות ללימודים בסיסיים בתלמוד תורה, בנות קיבלו הדרכה מאמותיהן לגבי התפקידים והמצוות עליהן היו מופקדות, ולעתים אף למדו כיצד לקרוא את התפילות.

ציטוטים

”כלום לא היה, אנחנו והנוער שלי הקמנו את המדינה...“