מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממרוקו היישר לאופקים

סבתא רבקה עם הנכדה קרין
סבתא רבקה עם הבנות בקשר הרב-דורי
אופקים- האהבה שלי

אני רבקה תשובה, נולדתי במרוקו בשנת 1954, עליתי לארץ בגיל 9 בשנת 1962.

גדלתי במרוקו עם 4 אחים, 2 בנים ו – 2 בנות.

עלינו לארץ באוניה כולנו יחד ובאנו ישר לאופקים. באוניה היו אנשים חולים עם חום וההורים שלי החביאו אותנו שלא נלך לשום מקום למרות פחד מהידבקות. למזלנו, יצאנו מזה בשלום.

כבר במרוקו רצינו להגיע לעיר אחרת בישראל אך אמרו לנו שאין מבנה אחר, רק פה. לא הייתה לנו ברירה והבנו שאלה חיינו החדשים, לחיות בפחונים בלי שירותים ובלי מים.

כל המבוגרים יחד עם ההורים שלנו, יצאו בהסעות לעבוד בחקלאות, כדי שיוכלו לפרנס אותנו באותם הימים. ואותנו, הילדים מכל הגילאים לקחו לבית הספר, כולנו ביחד באותה כיתה. אני עד היום זוכרת כמה היה קשה. לא ידענו את השפה, לא הבנו מה רוצים מאתנו והמצב היה קשה. אבל אני לא התפנקתי ולא התלוננתי.

היו לי חברות שהכרתי פה באופקים והיינו משחקות כל היום: 7 אבנים, מחבואים, תופסת.

אחי הגדול שהגיע לארץ לפנינו, עבר לישיבה ואחי הקטן כשהגיע לגיל 12 לקחו אותו לישיבה בצרפת. ובזכות זה היום הוא מחזיק את הישיבה בצרפת. הוא נשוי ויש לו 15 ילדים. אשתו והילדים עלו לארץ וגרים בקריית-ספר והוא מגיע אליהם כל סוף שבוע.

למדתי עד כיתה ח' בקהילת יעקב, ואז יצאתי לעבוד בבית האריזה ובמקומות שחיפשו עובדים, כמו כל בני דורי.

בגיל 20 התחתנתי, לאחר שהכרתי את בעלי אמיל בבאר שבע. סיפור ההיכרות שלנו היה בבית קפה, אני וחברות שתינו שם קפה, והוא בא עם חברים וביקשו להצטרף אלינו לקפה. ובסופו של דבר שתיים מאתנו התחתנו עם שניים מהבחורים האלה. הוא היה עובד בניין  בבאר שבע.

לאחר החתונה עברנו לגור באופקים ובעלי עבד בטרקטורונים וב"אומן" באופקים, ולאחר מכן נהג על משאית של חיילים לניווטים בעתלית. מהעודף של מתנות החתונה קנינו טלוויזיה וזה היה משהו נדיר שלא היה לאף אחד.

אני בינתיים למדתי, השלמתי 10 שנות לימוד, קורס מטפלות ובהמשך השלמתי 12 שנות לימוד.

גרנו אצל ההורים שנה, ואז נכנסתי להריון בילד הראשון. עברנו לבית בשכירות ולאט לאט נולדו לי 4 ילדים, 3 בנים ובת אחת. יש לי 7 נכדים והשמיני בדרך.

בימים שהגעתי לארץ, היה לי קשה ולא רציתי לגור באופקים. אך לאט לאט הכרתי חברים וחברות, והתרגלתי למקום. בסופו של דבר לא הייתי מסוגלת לעבור לגור במקום אחר. כנערה אני זוכרת בעיקר את מלחמת יום הכיפורים. הייתי נערה ותכננתי לצאת לבלות ופתאום שמענו שהוכרזה מלחמה. ומאותו הרגע הרגשתי כחלק ממדינת ישראל.

אני מאוד אוהבת את אופקים, כל הבתים באופקים פתוחים ולא כמו בעיר הגדולה. כיום, אני מטפלת בבעלי הוא נכה 100 אחוז. כזוג צעיר היינו מבלים הרבה בבית שמש, סרטים והצגות הוא היה מפנק אותי וקונה לי. וכיום אני מטפלת בו, מה שנותן לנו אלוקים אני מקבלת באהבה.

היום, שכל המשפחה מגיעה אליי הביתה, אין מאושרת ממני ואני מרגישה שיש לי סיפוק שאוכלים את האוכל שלי ומחמיאים לי.

יום אחד הילד שלי כשהגיע מחו"ל לביקור והפתיע אותי גרם לי כמעט להתקף לב ורעידות בגוף.

הזוית האישית

הסיפור נכתב בימי הקורונה ימים קשים ומרוחקים אך עם הכל הסיפור קרב בין הסבתא והנכדה המקסימה

מילון

משפחה
אוכל, קשר דם, שמחה, אהבה

ציטוטים

”המשפחה שלי זה הדבר הכי יקר לי“