מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממקום טוב, למקום טוב עוד יותר

טיבילסי - מראה העיר
טיבילסי - מראה העיר
סיפור העלייה של סילביה גוריאל- אימא שלי

השנה 1979, טביליסי, גאורגיה. אנחנו היהודים לא סבלנו מאנטישמיות, בשונה משאר העולם. עלינו מאידיאולוגיה ציונית ומסורתית. לאורך כל הדורות, תמיד שמרו על מסורת יהודית, ויחד עם זאת, על מסורת גאורגית. כל הזמן שמרנו על המסורת, שמרנו על מנהגים, חגי ישראל וכשרות במיוחד. כשגרנו בגולה, אי אפשר להתעלם מהסביבה הקרובה, גאורגיה הנוצרית. ניסינו לשלב את חיי היומיום ולשמור על הזהות היהודית ויחד עם זאת לכבד את העם הנוצרי, שעימו גרנו, למדנו ועבדנו. להבדיל מבארץ, ימי שישי ושבת היו ימי עבודה רגילים ואי אפשר היה לא ללכת לבית ספר או לעבודה, כי אלה דברים שהסביבה הכתיבה.

גרנו בהתחלה באזור של העיר העתיקה של טביליסי, ולאחר כ- 6 שנים עברנו לשכונה ממש חדשה. היא הייתה שכונת יוקרה, וגרנו בבניין רב קומות, בקומה 14, (רחוב קקלידזה 19). לשכונה קראו ואראזיס חאבי (varazis hevi). מהקומה 14 ראינו את כל העיר כמו על כף היד, התצפית המרהיבה הייתה מחדר השינה שלנו, ראינו את פארק פוניקולר, פארק מטאטסמינדה ואת הגלגל הענק מתוך החלון. היה אוויר מאוד נעים. גיאורגיה ידועה כארץ חמה יחסית בברית המועצות.

בשנות ה-70 היהודים החלו לעלות לישראל, מהסיבה הציונית בעיקר. סיבה נוספת הייתה נישואי תערובת עם נוצרים, מה שמאוד הטריד את ההורים. הרבה מאוד משפחות התפרקו מהסיבה הזו ואבא שלי רצה להימנע מזה וזו הייתה אחת הסיבות לעלייה לארץ. מכיוון שלא היו קשרים דיפלומטיים בין ישראל לבריה"מ השערים היו סגורים בין גיאורגיה לישראל (מה שנקרא "שער הברזל"). לא היה אף סוג תקשורת בין המדינות, אלא רק בשיחות מקשרות עם מדינות אחרות, כמו בולגריה, רומניה, הונגריה וכו'. לכן, מי שרצה לעלות לארץ היה צריך לעבור דרך כמה תחנות ביניים. אצלנו, הראשונה הייתה קודם כל לנסוע מגיאורגיה ברכבת מטביליסי למוסקבה, משם נסענו במטוס לווינה שבאוסטריה, ורק משם לארץ.

באו כ-2000 איש ללוות אותנו ברכבת למוסקבה. ביניהם השכנים מהדירה החדשה ומהדירה הישנה, חברים מביה"ס, ממקומות העבודה של אבי ושתי אחיותיי, מכרים, והמון קרובי משפחה שבאו להיפרד מאיתנו. אני עזבתי אחרי שסיימתי כיתה ו'. בסה"כ הייתי תלמידה טובה והיו לי הרבה מאוד חברים קרובים.

במוסקבה עצרנו כשבוע ימים, ולמרות שהייתה לנו ויזה לישראל (הזמנה מקרובי המשפחה בישראל לבוא לגור בארץ), עדיין היינו צריכים לקבל הרבה מאוד אישורים כדי לעלות לארץ.

אחרי שעלינו לארץ ההתאקלמות הייתה מאוד קשה. להורים שלי היה מאוד קשה כי הם היו צריכים להשאיר מאחוריהם את כל החיים שבנו ותכננו לעצמם יחד בשנים האחרונות. בתקופה שאנחנו עלינו לארץ, השפה העברית עדיין לא הייתה נלמדת בגיאורגיה. אנחנו עלינו לארץ אך ורק בעזרת ידיעה של שפה אנגלית בשליטה מלאה, שיכולנו לפתח איתה שיחה. בארץ כשהגענו היה סניף של מרכז קליטה בשדה תעופה, ושם, מי שרצה יכול היה לקבל דירה, בשכונות מסוימות שנועדו ליישוב עולים חדשים, בבאר שבע וירושלים בעיקר. האפשרות השנייה הייתה לגור בתוך מבנה של מרכז קליטה, ללמוד את השפה העברית במשך 5-6 חודשים, ולאחר מכן יכולנו לבחור בעצמנו איפה לגור, אבל כבר לא הייתה לנו הזכאות של לקבל דירה, אלא לשכור או לקנות באמצעים שלנו במקום שאנחנו נבחר. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה. אבא שלי בחר לגור במרכז הקליטה "אולפן ג'" והוא היה בבאר שבע, מרוחק ממרכז הארץ ומקרובי המשפחה, כי הוא רצה שנהיה במקום שקט, שנתמקד בלמידת השפה.

בבאר שבע החיים היו מאוד קשים. אומנם הסתדרנו ולמדנו את השפה בצורה מאוד טובה, אבל יחד עם זאת היינו מרוחקים מהרבה מאוד קרובים. מצד אחד היו לנו געגועים חזקים לגיאורגיה ולחברים ולקרובים שהשארנו שם, ומצד שני היו פה הקשיים של ההתאקלמות, של שפה זרה ומנטאליות חדשה.

כל הדברים האלה לקחו זמן והשפיעו מאוד על המצב הנפשי ועל מצב הרוח. אני אישית עברתי את זה בצורה מאוד קשה. במהלך ה-6 חודשים הללו, לקחו אותנו מטעם מרכז הקליטה לטייל ברחבי הארץ, בירושלים, חיפה, בת ים ותל אביב. דרך הטיולים הללו ההורים שלי החליטו איפה הם רוצים לגור בארץ. בסוף אותם 6 חודשים ההורים שלי החליטו לעבור לחולון, שמבחינתם הייתה מספיק קרובה למרכז הארץ, ושילבה את אותה אווירה עירונית שהייתה לנו בשכונה בגיאורגיה.

עלינו לארץ ב-20 ביולי, ולאחר מכן, בראשון בספטמבר, כבר הלכתי לבי"ס כתלמידה מן המניין. הקושי היה עצום בגלל מחסום השפה, סגנון הלבוש והמנטאליות השונה. באותה תקופה, גאורגיה הייתה מדינה שמעט שמעו עליה, והרבה מאוד ישראלים חשבו שזו איזושהי מדינת עולם שלישי, וכשניסינו להסביר היו הרבה אנשים שהופתעו.

בחולון, אני המשכתי ללמוד בכיתה ח' בבית ספר שז"ר בחולון. בזמנו, לא היו חטיבות ביניים, היה בי"ס יסודי ואז תיכון. אני בחרתי ללמוד במקיף תל גיבורים, ושם למדתי את התחום של מזכירות רפואית, ומאוד אהבתי את המקצוע. כשסיימתי את ביה"ס בהתחלה לא רצו לקבל אותי לתיכון, מכיוון שאומנם למדתי בכיתה ח' פה ביסודי, אבל למדתי מקצועות בסיסיים שלא דורשים שפה, כמו אנגלית וחשבון.

הדבר מאוד הקשה על הקבלה לתיכון. הייתי צריכה להתראיין ע"י מנהל התיכון, והוא מאוד חשש שלא אשרוד את הלימודים או שאנשור. הוא אמר שנלמד מקצועות שדורשים עברית תקינה, ואני עלולה למצוא את עצמי מחוץ למערכת. אבל כמו שרובנו יודעים, כשבנאדם רוצה להצליח, שום דבר לא עומד בפניו, ואלה המילים שאמרתי למנהל, ואחרי המשפט הזה הוא הסכים לקבל אותי. מתוך 41 בנות, סיימנו כ35 בנות את התיכון, ואני ביניהן.

הזוית האישית

סיפורה של סלביה גוריאל סופר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי באורט חולון. המורה המנחה – זהבה גור.

תלמידי בית ספר אורט חולון, משתתפי תכנית הקשר הרב דורי בסיור בבית התפצות

מילון

שער הברזל
שם לשער וירטואלי שהתקיים בתקופת השלטון הסובייטי ומנע מיהודים לעלות ארצה. לווה בחוסר קשרים דיפלומטיים בין המדינות משני עברי השער.

ציטוטים

”הורים שלי היה מאוד קשה “

”הם היו צריכים להשאיר מאחוריהם את כל החיים שבנו ותכננו בשנים האחרונות. “