מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממלחמה לשלום

סבתא זהבה והנכד אופק
סבתא טוניה לוין
סיפורה של טוניה הרמן לוין, 1925 – 2019

ביום שבת, ט' באב בשנת 2019 הלכה טוניה לוין לעולמה. לפי המסורת ט' באב הוא היום בו חרב בית המקדש. אך ביתה של טוניה, בניגוד לבית המקדש, לא חרב. הוא בית איתן שנבנה באהבה ועמד באומץ ובנחישות באתגרי החיים. חייה של טוניה, או בקיצור טוני כפי שקראו לה כל מיודעיה, מייצגים את ההסטוריה של העם היהודי בגולה ובמדינת ישראל במאה ה-20.

חייה מתחילים בגולה, בליטא, שהייתה מרכז של יהדות משכילה ומתקדמת. ואומנם היא גדלה בבית יהודי וציוני חם, למדה בבית ספר יהודי פרטי ששפת הלימוד בו הייתה עברית והייתה חברה בתנועת נוער יהודית. כמובן שגם השפה הליטאית היתה שגורה בפיה, ומאחר שגרה סמוך לגבול עם גרמניה אף קלטה מעט גרמנית. בבית דברו הוריה אידיש ורוסית. חשיפה זו לשפות שונות היתה ברבות הימים לסימן היכר שלה ולכשרון לקליטת שפות זרות.

בשנת 1940 כבשו הרוסים את ליטא וטוני נאלצה לוותר על החינוך היהודי ולעבור לבית ספר בשפה הרוסית שאותה הכירה מהבית. לא עברה שנה, וביוני 1941 מלחמת העולם השניה הגיעה לליטא. ביום קיץ של החופש הגדול, בביקורה אצל דודתה, החלו הפצצות של מטוסים גרמניים וכולם נסו לשדות. מרגע זה ואילך הפכו חייה של הנערה בת החמש עשרה לסיוט מתמשך של ארבע שנים. יחד עם אימה ואחיה, וללא אביה ששהה באותו זמן בעיר קובנה, הם נסו על נפשם אל העיר שאבלי, שם גרו אצל חברה של האם. תוך זמן קצר יצאה הוראה לעבור אל הגטו שהוקם בעיר.

סיפורי החיים בגיטאות מוכרים וידועים: טלאי צהוב, חוסר מזון ורעב מתמשך, עבודה קשה, סלקציות, מסדרים מפחידים וכו'. שלוש שנים היא חיה עם אימה ואחיה, יחד עם עוד שתי משפחות, בדירה קטנה וצפופה ובתנאים קשים, כשהחיים נעשים יותר ויותר מאיימים ובלתי אפשריים.

בתחילת קיץ 1944 הוחלט לחסל את הגטו. שבועיים לפני כן הגיע משלוח של גברים ממחנות עבודה רחוקים, וביניהם היה אביה, אודותיו לא שמעו דבר במשך שלוש שנים. בשל מראהו הנורא לא הכירה אותו וברחה מפניו בזעקות. היו להם שבועיים יחד ואז נשלחו למחנה שטוטהוף בצפון גרמניה. שם הופרדו הגברים והנשים. אביה ואחיה נשלחו לדכאו (ויותר לא ראתה את אביה). היא ואימה נשארו בשטוטהוף לזמן מה, ואז נשלחו לעבודת פרך לפי הצורך. הן עבדו בסלילת שדה תעופה, בחפירת שוחות לטנקים, בחפירת כבול מהאדמה הקפואה, הכל תחת עיניהם הפקוחות של החיילים הגרמנים שהשגיחו עליהם. אימה התקשתה לעמוד במשימות וטוני עבדה קשה יותר כדי למלא את המכסה של אמא שלה. בינואר 1945 התחילו להתקרב כוחות של הצבא הרוסי והגרמנים הוציאו אלף חמש מאות נשים לצעדת מוות. במשך קרוב לשלושה חדשים הן צעדו, בקור ובשלג, כמעט ללא מזון, חלושות, מפוחדות, כשמלאך המוות מלווה אותן כל הזמן. כל אשה שעצרה, נורתה מיד. אימה של טוני התקשתה ללכת כי רגלה קפאה, אך טוני סרבה לוותר. היא קשרה את רגלה לחתיכת עץ וגררה את אימה. בחודש מרץ הן הגיעו למחנה כלשהו. השומרים הגרמנים עזבו אותן וברחו מאימת הצבא הרוסי, אך הן חלו בטיפוס ולא יכלו ללכת. מתוך אלף וחמש מאות הנשים נותרו חמישים. הצבא הרוסי שחרר אותן מידי הגרמנים אך דרש מהן לעבוד עבורו. בסופו של דבר טוני ואימה ברחו בעזרת שני בחורים שפגשו אשר השתייכו לארגון הבריחה. הן הגיעו ללודז' בפולין שהייתה מלאה פליטי מלחמה יהודים, הן השתלבו בעבודה בבית יתומים שהוקם שם ויצאו איתו לקמיניץ ואח"כ ללינדנפלז בגרמניה. המטרה היתה לעלות עם הילדים ארצה. באותו זמן הצטרף אליהן אחיה של טוני אשר שרד את דכאו. אביה נפטר עם השחרור מבלי לדעת מה עלה בגורל אשתו ובתו.

חתונתם של טוני וחנוך

טוני עם ילדי בית הילדים

בבית הילדים הכירה טוני את חנוך שניהל את בית הילדים והם החליטו להתחתן. לשם כך עזבו את בית הילדים, עברו למחנה עקורים בגרמניה, התחתנו ואף נולדה להם בת. הם התלבטו לאן לנסוע. הייתה להם משפחה בארה"ב ובאוסטרליה, אך חנוך הציוני החליט שהוא רוצה לגדל את ילדיו בארץ ישראל ולא בגלות. הפרידה מאימה שהחליטה לנסוע לארה"ב היתה קשה מנשוא והיא נשאה את צער הפרידה כל חייה.

בדצמבר 1948 הם הגיעו ארצה. בישראל הם היו עולים חדשים על כל המשתמע. הם היו חסרי כל והתקימו ממה שהמדינה הצעירה נתנה: מחנה אהלים בפרדס חנה בחורף הגשום של 1949, מנות אוכל קצובות… תוך זמן קצר עברו בין משפחות של מכרים עד שהתישבו בבני ברק. בשנת 1952 עברו לבית קבע בטבעון.

בחרנו לספר ולהנציח את סיפורה של טוני, סבתא רבתא של אופק, מתוך הערכה וכבוד לאישיות שהיא היתה. סבתא טוני איבדה את עולמה המוכר בנעוריה, חייתה שנים בצל המוות, וגם כשעלתה לישראל עברה את תקופת הצנע, מצוקה כלכלית, התעלמות חברתית מפליטי השואה וגעגועים בלתי פוסקים לאימה ואחיה שחיו בארה"ב. כאן עברו עליה ועל סבא חנוך מלחמות ישראל ומלחמת הקיום בצד השמחות הקטנות. כאן עברו עליה 30 שנות אלמנות. אך למרות כל המצוקות והנסיונות שבהם התנסתה, סבתא טוני היתה תמיד אשה שמחה, אוהבת אנשים, סקרנית וחכמה ותמיד אופטימית. הבית והגינה הפורחת בטבעון היו לעוגן של כל המשפחה שהיא וסבא חנוך הקימו. כאן גידלו שלושה ילדים ולכאן באו הנכדים והנינים, לבית שהיה תמיד מלא אהבה, מוסיקה ושמחה. הסיפור שלנו היא הבעת התודה לאמא, סבתא, סבתא רבתא אמיצה וגיבורה שידעה תמיד להעניק בלב רחב ואוהב. בחרנו להתמקד בפרק השואה כדי להבליט כיצד מתוך התופת הנוראה ביותר יצאה אשה צעירה  חיובית כל כך, אוהבת חיים ואדם, ללא שנאה או מרירות. סבתא טוני היא המורה לחיים שלנו.

סבתא רבתא טוני ז"ל

לקובץ התיעוד המלא:

הזוית האישית

סבתא זהבה: הבית שלנו היה צוק איתן ואמא ואבא שלנו היו סמל לבניה ויצירה. מתוך התופת שאמא חוותה הגיחה אשה אמיצה, חזקה, שחייה מגלמים את הגורל היהודי במאה ה-20. אמא היתה עוגן של אהבה, מסירות ואמונה, שתמיד בחרה לראות את הטוב. המשפחה היתה עבורה אבן הראשה, מקור הכח ופסגת השאיפות, וזה הלקח שהעבירה לנו.

אופק: היה לי מאוד מענין לשמוע מסבתא זהבה את קורות המשפחה. חבל שהתהליך הופסק בטרם סיימנו בגלל מגיפת הקרונה.

מילון

עקורים
הם בני אדם שאולצו לנטוש את מקום מגוריהם הקבוע עקב נסיבות מסוימות, בעיקר עקב מלחמות, אך אינם פליטים.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”אמי התקשתה ללכת כי רגלה קפאה וביקשה שאניח לה למות. אני לא וויתרתי עליה“