מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממחנה הפליטים בקפריסין לארץ הקודש

אני ונכדתי מיכל
המקלחת הראשונה שלי
סיפורו של סבי יהודה

שמי יהודה, נולדתי בקפריסין בתאריך 16.03.1948 במחנה פליטים מספר 64. בדרך לבית החולים התהפך האמבולנס, וכך הגחתי לאויר העולם. גדלתי במעברה עד כיתה א' ולאחר מכן עברנו לשכונת נווה יהושע ברמת גן, שם גרתי עד הצבא. שירתי בחיל השיריון כקצין חימוש, עבדתי בתדיראן ובאלביט 46 שנה באותו מקום בתפקידי ניהול שונים.

ממחנה הפליטים בקפריסין לארץ הקודש

הוריי ברחו מפולין בשנת 1938 עקב מאורעות השואה דרך רוסיה ואיטליה והגיעו למחנה פליטים מקפריסין. במחנה הפליטים אימא שלי הייתה בהריון איתי, וכשהגיעה זמנה ללדת הזמינו אמבולנס צבאי כדי לפנות אותה לבית חולים. בדרך לבית החולים האמבולנס התהפך, כנראה שהנהג היה שיכור קצת. אימא שלי והמיילדת נפגעו מההתהפכות ואני הגחתי לאוויר העולם. במהלך השהות במחנה הפליטים הוריי ניסו לעלות לארץ כארבע פעמים עם אוניית מעפילים, וכל הזמן כשהם ניסו לעלות לארץ תפסו אותם הבריטים והחזירו אותם בחזרה למחנה הפליטים שבקפריסין.

תעודת העלייה שלי מהסוכנות היהודית

בכל הפעמים האלה, הנשק היחידי שהיה בידי המעפילים למלחמה כנגד הבריטים היה קופסאות שימורים, חמאה וחפצים שהיו זורקים על החיילים הבריטים. בפעם החמישית ניסיון ההעפלה הצליח, הוריי הגיעו לארץ והשתכנו בקיבוץ רמת הכובש ליד כפר סבא. לאחר כמה חודשים הם עברו לקיבוץ גבעת השלושה ליד פתח תקווה. חיי הקיבוץ לא התאימו להם, אז הם עברו להתגורר במעברה ברמת גן.

המעברה

המעברה הייתה שורה של צריפים עשויים מעץ מבפנים. היו שני חדרים ומטבחון קטן, היו מיטות סוכנות מברזל שעליהם היו מזרנים קשים, על זה ישנו. בחדר היה ארון שאיחסנו בו את הבגדים וזה היה הריהוט של הבית. במטבח היה מקרר שהקירור שלו היה בקרח אותו היינו קונים ממחלק הקרח השכונתי. הכיריים במטבח הייתה פתיליה שבערה בנפט אשר עליה בישלו את האוכל. בנוסף היה פרימוס שאיתו היו מחממים את הדודים בעזרתם היו מכבסים כביסה. תנור חימום היה מוסק בעזרת נפט. מכונת כביסה לא הייתה, כיבסנו את הבגדים שלנו בגיגית עם לוח פסים מחוספסים שעליה היו משפשפים את הבגד. השירותים שלנו היו בחוץ בסמוך לצריף, חדר קטן שחפרו בור ניקוז באדמה שם היו עושים את הצרכים.

באחד הימים היה יום חורף קשה. הצריף הוצף על ידי מי הגשמים מהואדי הסמוך וכל המיטות צפו במים. כשהתעוררנו היינו בתוך שלולית מים. לקח יום-יומיים לייבש את כל המים כדי שנוכל לחזור ולגור בצריף.

אירוע נוסף ומיוחד קרה כשהוריי הלכו לחברים בכפר אז"ר והשאירו את הפרימוס דולק. לרוע המזל הפרימוס היה קרוב למגבת שהחלה להתלקח והצריף התחיל לבעור. אני ואחותי היינו בתוך הצריף, למזלנו שכן שגר ממול הבחין בשריפה עקב כך שהכלב שלו התחיל לנבוח, אז השכן הזעיק את מכבי האש שחילצו אותנו מהצריף הבוער. אחרי שכיבו את השריפה היה צריך לשפץ את הצריף. היינו כמה ימים אצל השכנים עד שגמרו לשפץ את הצריף וחזרנו לגור בו.

החיים במעברה היו חיים משותפים. היינו נכנסים לבתים של השכנים, היינו אוכלים וישנים אחד אצל השני. הייתה לנו חבורה מאוד מגובשת ושיחקנו ביחד משחקי חברה כמו מחבואים וקפיצה בחבל. לכל צריף הייתה חלקת אדמה שבה גידלנו ירקות כמו גזר, תפוח אדמה, עגבניות ומלפפון שסיפקו לנו את המזון לבית.

גרנו במעברה עד שהגעתי לגיל שש ואחרי זה עברנו לבית אבן קבוע בשכונה שקראו לה נווה יהושע. השכונה הייתה סמוכה למעברה. זו הייתה שכונה של בתים דו משפחתיים שחלק מאנשי המעברה עברו אליה. המעבר לשכונה החדשה היה כרוך בהלוואות רבות שהוריי לקחו על מנת לשלם את עלויות הרכישה. בבית הזה גרנו עד שהתגייסתי לצבא. שירתי שלוש שנים בצבא בשירות סדיר שבמהלכן השתתפתי במלחמת ששת הימים.

אנקדוטה

לאחר 70 שנה התארגנו כ-40 ילדים שנולדו במחנה הפליטים בקפריסין  בשנת 1948 ונסענו יחד עם בני/בנות הזוג לבקר את המקום בו נולדנו – בית החולים הצבאי בניקוסיה. לאחר מכן ביקרנו את שרידי המחנות. המעניין בסיפור הוא שכל הילדים הפנימו את סיפורי העלייה ולא דיברו על כך, היות והמסר העיקרי היה לעלות לארץ להתיישב בה ולהקים משפחה. רק לאחר  70 שנה התעוררו הרצון והפתיחות לדבר, לספר ולראות את מקום הולדתנו.

סיפור נוסף

בבית הספר היסודי 'ארנון' השתתפתי בהצגה לסיום כיתה ו' שביים אותה יוסף אוקסנברג, אביה של המחנכת שלנו (ׁשקראו לה חווהׂ). אותו אב, יוסף אוקסנברג, היה גם הבמאי של תיאטרון טליל תילון שהיה בזמנו תיאטרון לילדים. הבמאי שאל האם אנחנו מעוניינים להשתתף בהצגות הילדים שהיו בזמנו "המלך מתיא הראשון" ו"גוליבר בארץ הגמדים", ואכן הסכמתי אני וחבר ללימודים. וכך חברנו לחבורת השחקנים שלימים נהיו מפורסמים, כמו גדעון זינגר דב רייזר ותיקי דיין. טיילנו עם הלהקה בכל רחבי הארץ, הופענו כשלוש פעמים ביום וזה היה בעיקר בחגים ובחופשים (כמו הפסטיגל היום). ההשתתפות שלנו הייתה בחינם, לא קיבלנו על זה שכר אלא רק חוויות מהטיולים בכל רחבי הארץ והכיף להופיע בפני הקהל. לאחר כשנתיים פרשנו מההשתתפות בתיאטרון היות וזה דרש מאיתנו התמסרות גדולה של שעות ולא יכולנו להיערך לה. נשארו רק החוויות.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

מיכל: היה לי כיף ממש להקשיב וללמוד מסבא שלי הרבה דברים שלא ידעתי עליו.

מילון

פרימוס
פרימוס (שם גנרי) הוא כירת קרוסין ניידת הפועלת באמצעות לחץ, שנפוצה מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כל פעם תפסו אותם הבריטים והחזירו אותם בחזרה למחנה הפליטים שבקפריסין “