מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממור לארנון

סבתא דורית והנכד עידו.
סבתא דורית ואחותה תמרה בילדותן.
אז והיום - טובים השניים

נולדתי בחיפה בתאריך 9/4/1950 ילדה שנייה למשפחת ארנון. גרנו: אבא, אמא, אחותי הגדולה ממני בשנה ואני, ברחוב מרגלית 7, על הר הכרמל בדירת 2 חדרים בקומת הקרקע.

בבית דברנו בינינו בעברית. הורי עלו לארץ ממזרח אירופה וידעו כל אחד 7 שפות, אבל אותנו גידלו בכוונה אידאולוגית על עברית בלבד. היום אני חושבת שזה חבל, אבל אז נשבה שררה שמחת התחדשות של שפה עתיקה שהיתה שפת תפילה בלבד, ולהורי היה מאד חשוב (ומאתגר) לגדל אותנו בשפה העברית. הורי ביניהם ועם הוריהם דברו בשפות אחרות (רומנית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, הונגרים, רוסית).

כשהייתי בת 9 נולד אחי ומספר חודשים קודם לכן עברנו לדירה חדשה בבית שבנו ממול. שם היה לנו ממש 'ארמון' – דירת 3 וחצי חדרים עם חלונות אל הים וגינה קטנטנה. למדתי בבית הספר הראלי בחיפה מכתה א' עד יב'. בבית הספר הייתה לנו תלבושת אחידה שהשתנתה עם עונות השנה, אבל על כל תלבושת היה תפור סמל בית הספר.

סמל בית הספר

בכתות א' – י' למדתי בסניף בית הספר באחוזה, שהתחלק לבית הספר היסודי ומתחתיו במורד הגבעה – התיכון. אני זוכרת לטובה את מורותי נירה, המורה בכתה א', חנה בן ארצי המורה בכתות ג ו-ה אותה אהבתי במיוחד (היא הייתה 'מורה לחיים', קשוחה וחדורת מטרה אך כולה לב ונשמה), עדינה גופר מורתי מכתה ו' שנטעה בי אהבה לשירים.

בחטיבה העליונה (יא,יב) למדנו ב'בית בירם' שהיה (ועודנו) קמפוס יפהפה שכף ללמוד בו. לכל שכבת גיל היה בנין נפרד (10 כיתות מקבילות). מבית הספר הזה יש לי רק זכרונות נעימים. אני זוקפת לזכות בית הספר את ההנאה שלי מהלימודים בשנים שלאחר מכן. (בחטיבה העליונה היה לי חבר שלמד בבית הספר ולמיטב זכרוני לא הפסדתי יום לימודים אחד!!! (-: חחח)

הורי

אנחנו במידה רבה עזרנו לקליטת הורינו בתרבות הישראלית החדשה שקמה וצמחה. תוך כדי הלימודים שלנו בגן ובבתי הספר, למדו הורי דרכינו שירים ומשחקים בעברית, תנ"ך, ספרות, חגי ישראל ומנהגים.

אמי – יהודית ארנון

אמי, יהודית-ג'ודי (דויטש) ארנון נולדה בעיירה בשם לוגוש במחוז באנאת ברומניה באזור דובר הונגרית. סבתי (אם אמי, אותה כינינו "אומי") – דלמה דויטש – הייתה בת משפחת סידון – משפחה גדולה שמוצאה (במאה ה 18) מצ'כוסלובקיה. ממשפתה של סבתי נותרה לי תמונה משנת 1905 שיקרה מאד לליבי:

מימין לשמאל: סבתא רבא ארנסטינה סידון (לבית שטיינר), אחותה ואחיה של אומי – יולן ובונדי, אביה – דזידר סידון, עליו שמעתי רבות מאומי ומאמי (היה רופא וטרינר) ומשמאל – אומי.

אמי עלתה ארצה בגיל 14 בשנת 1940 עם הוריה הציוניים ואחותה. הם גרו בירושלים והיא למדה בגימנסיה רחביה. בגיל 17 כבר התחילה לימודיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים שם סיימה תואר שני בכימיה.

בשנת 1946, נישאה לאבי ולאחר שנולדו לה שתי בנות (אחותי ואני), בהעדר מעונות וצהרונים, החליטה להישאר בבית ולגדל בנותיה. אמי סיפרה לי שתוך כדי לימודיה בהר הצופים פרצה מלחמת השחרור והאוניברסיטה בהר הצופים ננטשה. לא כל שטחה של ירושלים היה חלק ממדינת ישראל שהוקמה. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, נכבשו שטחי ירושלים המזרחית, נסעה אמי לאוניברסיטה עם חבר שלמד איתה. לתדהמתם מצאו בבנין את מחברותיהם מתקופת לימודם.

רק בשנות ה- 40 לחייה, כשאני כבר למדתי בטכניון, חזרה אמי לספסל הלימודים (לימודי מחשבים) ולמעגל העבודה עד שפרשה כסגנית מנהל מרכז המחשבים בטכניון בחיפה. אמי נפטרה בגיל 90 לפני כשנתיים (2016).

ספור מיוחד על אמי: בתחילת לימודי בטכניון (1970, למדתי ארכיטקטורה, כשאמי בת כ- 45), למדתי קורס 'מבוא למחשבים'. חשבתי שהמקצוע הזה עשוי לעניין את אמי, משהו חדש שלא היה מוכר קודם. אמי שהשתכנעה הצליחה מאד בלימודיה ומיד כשסיימה התחילה לעבוד במרכז המחשבים של הטכניון. היא עבדה שם כ- 20 שנה. בזכות השפות הרבות שידעה, אירחה משלחות מחו"ל שהגיעו לטכניון ורוותה נחת רבה מהעבודה. במהלך שנות עבודתה קבלה אימי פרס 'עובד מצטיין' מהנשיא חיים הרצוג.

מתוך כתבה שהתפרסמה:

אבי נולד בעיר טיגינה (בנדרי) ברומניה (היום מולדובה, בעבר לפני שנולד – רוסיה) והיה בן יחיד להורים ממוצא רוסי.

תמונה משנת 1904 סבי נתן עומד מימין. הקטנה מ 5 אחים ואחיות.

במרכז הורי סבי – דוד צבי ואשתו טובה רייזה (צ'פליק).

סבי נתן, שהיה דמות מאד משמעותית בחיי, הבין את גורלם הצפוי של יהודי אירופה ורשם את אבי כסטודנט למתמטיקה באוניברסיטה בירושלים וכך הצליח אבי לעלות ארצה בשנת 1940 בגיל 19 לאחר שקבל מהבריטים רישיון כניסה לארץ (סרטיפיקט).

תמונה של סבי – נתן (צ'פליק) ארנון

סבי וסבתי (הורי אבי) עלו ארצה רק כמה שנים לאחר מכן בשנת 1946. הבריטים לא נתנו להם להיכנס לארץ והם חיו כמה חודשים במחנה מעצר בעתלית. לימים הגיעו לתל אביב. אבי עבד בחברת 'פז' שנים רבות ופרש לגמלאות לאחר ששימש בתפקידו האחרון כסמנכ"ל החברה. אבי היום בן 96, גר בדיור מוגן בחיפה.

סיפור מיוחד של אבי: כשהייתי בת 6-7 אבי רצה להביא לנו כלב. כשקבל את הכלב ונסע איתו הביתה, החל הכלב להקיא. אבי איבד שליטה על הרכב והתגלגל לוואדי. למזלנו הוא הצליח בכוחות עצמו לטפס למעלה וחזר הביתה פצוע. הכלב נעלם.

ילדות

הייתה לי ילדות נהדרת בחיפה, עם הורי, אחות ואח, ושני זוגות סבא וסבתא (תופעה נדירה מאד אצל ילדים בגילי בעת ההיא, שכן סבים וסבתות רבים נספו בשואה).

כילדה אהבתי מאד לשחק בחוץ עם ילדי השכונה. כל ילדי השכונה היו מתאספים ברחוב בשעה 4.00 אחה"צ (עד אז אסור היה לצאת החוצה!!) ומשחקים יחד עד 7 בערב – מחניים, תופסת, מחבואים, עמודו, מקלות, 5 אבנים, שלום אדוני המלך, קלאס ושלל משחקי כדור. היו לנו חיי חברה מאד פעילים –  בלי טלוויזיה, בלי טלפון סלולרי, רק חברים והמצאות שלנו. והיה נהדר.

כשהייתי בת שבע נשלח אבי שעבד בחברת 'של (shell) בשליחות לניגריה (אפריקה). גרנו בעיר לייגוס. אחותי ואני התחלנו ללמוד בבית ספר אנגלי (ניגריה לא היתה מדינה עצמאית בשנה זו). בבוקר לפני תחילת הלימודים היו אומרים תפילה – ואני, שלא הבנתי אנגלית עדיין, הצטרפתי למקהלת המתפללים וקשקשתי מה שהבנתי. אח"כ בבית סיפרתי להורי על התפילה:

"קורנפלקס מאמי – Mumy, קורנפלקס דדי – Dady קורנפלקס אול הוא לאב מי (all who love me)".

והורי צחקו והסבירו לי שבוודאי התפילה היא "גוד בלס מאמי God bless Mumy, גוד בלס דדי God bless Dady, גוד בלס אול הוא לאב מי God bless all who love me" .

כשגדלתי מעט, ביליתי שעות רבות בתנועה (השומר הצעיר). יצאנו לטיולים רבים. כל שנה היה טיול אחד גדול של כ 4-5 ימים (בד"כ בפסח) והרבה טיולים קטנים. 'חרשנו' את הארץ, יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים וחוויות אלה מהתנועה היו חוויות מכוננות.

בצבא – התגייסתי לנח"ל עם הגרעין מהתנועה. טיורנות במחנה 80, אחרי הטירונות עלינו לגשור (האחזות).

בנות הגרעין בבקו"ם (אני חמישית מימין)

לימודים ועבודה

לאחר שהשתחררתי מהצבא למדתי ארכיטקטורה בטכניון ועבדתי בתחום. בהמשך למדתי שמאות מקרקעין והחלטתי לנסות עבודה בתחום זה. נשאבתי ונסחפתי לתחום מעניין מאד המשלב תחומי תכנון, כלכלה ומשפטים. לאחר כמה שנים למדתי גם משפטים. היום יש לי משרד לשמאות מקרקעין ואני משמשת מזה 9 שנים כ"שמאית מכריעה" המכריעה במחלוקות בין שמאי מקרקעין בנושאים מסוימים. אני מאד אוהבת את עבודתי ונהנית מכל יום מזה הרבה מאד שנים.

משפחה

את טומי בעלי פגשתי לפני כ- 47 שנה במסיבת יום העצמאות בירושלים. נישאנו ב 1972 בחתונה כפולה יחד עם אחותי וגיסי. יש לנו 3 בנות – טלי, נירית וסיון (עידו הוא בנה של נירית, בתנו האמצעית) ו- 9 נכדים היום בני 3-17.

תמונת המשפחה בשייט משותף ליום הולדת ה- 70 של טומי (2017). (עידו הרביעי משמאל ואני מאחוריו).

תחביבים

אני אוהבת מאוד לטייל בארץ בעולם ואנחנו מטיילים הרבה. (בבית הורי גידלו אותנו על כך שטיולים בעולם – חינוך, השכלה והרחבת אופקים) וכמובן – אני נהנית מאד מספר טוב.

הזוית האישית

סבתא דורית: לסיום ולסיכום תכנית של הקשר הרב דורי פתח בפני הזדמנות לשתף את עידו בחוויות ילדותי ובגרותי והחזיר אותי באחת אל חוויות נשכחות ולעיתים נראות ממש כמו מעולם אחר

עידודי שלי, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ומי יתן וגם אתה תזכה להיות שותף לתכנית כזאת עם נכדך. באהבה גדולה.

סבתא דודו.

מילון

לייגוס
עיר בניגריה.

ציטוטים

”"גרנו בעיר לייגוס".“