מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממונטווידאו לראשון לציון

סבתא ואני בביקור בבית התפוצות
סבתא וחברתה בגן שעשועים
סיפור חיי

נולדתי באורוגואי, בעיר מונטוודאו. ההורים שלי באו מפולין לפני פרוץ מלחמת העולם. ההתחלה הייתה מאד קשה. בלי שפה, בלי קרובי משפחה אבל היהודים מאד עזרו אחד לשני. בהתחלה אבא היה מוכר כל מיני דברי סדקית מבית לבית ואמא עבדה בבית חרושת לסבונים. בהמשך אבא התחיל לעבוד בתור מורה בבית ספר יהודי ואמא הפסיקה לעבוד כשנולד אחי.

אני נולדתי חמש שנים אחרי אחי. גרנו בשכונה יהודית והלכתי לבית יהודי בבוקר ואחרי הצהריים לבית ספר ממלכתי. בבית ספר יהודי למדנו עברית, היסטוריה של עם ישראל וידיעת הארץ ובבית הממלכתי למדנו מקצועות ליבה. לא הייתי עוזרת בבית. אמא שלי דאגה לכל ולא רצתה עזרה. רק למדתי בשני בתי הספר וגם שיעורי פסנתר.

בגיל 12 התחלתי ללכת לתנועת נוער חלוצית שחינכה לעלייה לישראל ולקיבוץ. היינו נפגשים פעמיים בשבוע ובפעולות למדנו שירים ישראלים, ריקודי עם ישראלים וציונות. יצאנו לטיולים ולמחנות וספגנו ערכים יהודיים וציוניים. נוצרו קשרים שנשמרו עד עכשיו. בגיל 15 בהיותנו במחנה קיץ-בזמן ששמרנו בלילה על דגל המחנה-אריה, סבא שלך ביקש ממני להיות חברה שלו. עניתי בחיוב והפכנו לזוג. אחרי שנה הציעו לנו לנסוע לארץ למכון למדריכי חוץ לארץ למשך שנה.

במרץ 1953 נסענו לארץ למכון בירושלים. למדנו חצי שנה בצורה מאד אינטנסיבית וגם טיילנו כדי שנכיר את הארץ. חצי השנה השנייה עברנו לקיבוץ השייך לתנועה "הנוער הציוני", עבדנו בשדה, בבתי ילדים, התארחנו בבתי חברי הקיבוץ והתיידדנו עם ילדי המשק. בתום השנה חזרנו לאורוגואי להדריך בתנועה במשך שנתיים. נשארנו שנתיים וחצי כי התנועה רצתה שנעבור לשנה לתנועה בברזיל שהייתה בחיתוליה.

החלטנו להתחתן כדי לנסוע לברזיל כזוג נשוי. החתונה הייתה צנועה כי לא רצינו משהו מפואר וגדול. חונכנו וחינכנו לצניעות. לא לבשנו גרבי ניילון, נעלי עקב ובנים לא לבשו עניבות. אבל בברזיל עבד זוג חברים שלא רצה לעזוב. אז החלטנו לעלות לארץ לקיבוץ תל יצחק בו נמצא כבר הגרעין שלנו. באותה תקופה הנסיעות לארץ מדרום אמריקה היו באוניות איטלקיות גדולות. משך הנסיעה הייתה שלושה שבועות מאורוגואי לאיטליה. באוניה היו הרבה עולים לארץ והתארגנו קבוצות של ריקודי עם, לימוד עברית וערבי שירה. מאיטליה לארץ היתה אנייה יוונית ישנה מאד והים היה סוער מאד. הנסיעה ארכה חמישה ימים והאנייה היטלטלה בלי הפסקה. הנוסעים הרגישו רע מאד וכמעט לא הגיעו לארוחות. פעם היינו רק אני והקפטן בחדר האוכל. בסוף הגענו לארץ.

מאד שמחנו לפגוש את החברים שלנו ולהתחיל את חיינו החדשים בקיבוץ. סבא התחיל לעבוד בלול אבל מהר מאד קיבל תפקיד לנהל את ענף הכותנה. הוא מאד אהב את העבודה ויצא לקורסים ללימוד הנושא. אני עבדתי עם ילדים בני 3 ונסעתי לקורס בטיפול בפעוטות. אני נכנסתי להריון וילדתי את בתי הבכורה. כשהיא הייתה בת 3 הציעו לנו לצאת לשליחות, באורוגואי, לנהל את התנועה. לא כל כך רצינו כי חשבנו שעוד לא היינו מספיק זמן בקיבוץ. אבל הייתי בהריון ושכנעו אותנו לצאת בנימוק שאני ילד על יד הורים שלי.

התארגנו לנסיעה ששוב הייתה באוניות אבל בגלל שהייתי בהריון מתקדם נסענו במחלקות ראשונות. סבא עבד יום ולילה בתנועה וגם בארגונים ציוניים שונים. נולד לנו בן ואחרי שנתיים וחצי חזרנו לארץ, לקיבוץ. החיים בקיבוץ היו מאוד נעימים מבחינה חברתית אבל התחלנו להרגיש הבדלים במעמד של החברים. היו אנשים שהיה להם רכוש פרטי כגון פרדסים, בתים, ירושות וזה היה מתבטא בבגדי הילדים, צעצועים שקנו להם ואנחנו למרות שעבדנו קשה לא יכלו להשיג. והחלטנו לעזוב.

אני הייתי בהריון השלישי והודענו בקיבוץ שאנחנו עוזבים. חיכינו שתגמר עונת קטיף הכותנה ושענת ועמוס יסיימו את שנת הלימודים. ילדתי את הבן השלישי ועזבנו לבת ים. סבא סיים בזמן הזה קורס מאמן כדורגל וכדורסל. והתחיל מיד לעבוד בזה. וגם עבד בתור סוכן מכירות במפעל של ציפויי קיר של קיבוץ דן. אני הייתי עסוקה בבית עם תינוק בן 3 חודשים, ארגון הבית, בישולים, קניות וניקיונות. סבא עבד מבוקר עד ערב: אימן 2 קבוצות בערב ובמשך היום עסק במכירות. אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא התחיל לחפש מוצרים למכירה ולאט לאט הוא הרחיב את כמות הלקוחות שלו. סבא חיפש גם מוצרים מחוץ לעבודה. אני הייתי מטפלת במשרד, עונה לטלפונים, מכינה את החבילות וכותבת את החשבוניות. עוד לא היו מחשבים עדיין.

כשעודד היה בן שלוש החלטנו לנסוע לסוף שבוע למלון בנתניה אבל החופשה נקטעה כי בערב הראשון הודיעו לנו שעודד בבית חולים כי הוא נפל עם התלתאופן והכידון נכנס לו לפה ופצע לו את החך. חזרנו ישר לבית חולים (חבר שלנו שהיה גם שכן לקח אותו לבית חולים). חיכינו שנתיים עד שהחלטנו שוב לצאת לחופש. נסענו לטיול מאורגן לספרד וענת טיפלה בעודד ועמוס נסע לסבא וסבתא שלו.

העסק גדל והעסקנו סוכנים שיצאו לחנויות למכור את המוצרים. רצינו לקרוא לעסק ענת אבל לא קיבלנו אישור כי היה כבר עסק עם השם הזה והחלטנו "גורי". באותה תקופה לא היה קל לקבל טלפון וסבא היה חוזר הביתה בערב וממשיך לעבוד בטלפון. היה רק קו אחד ולא היו פלאפונים בכלל. עודד כבר מגיל מאד צעיר התעניין בעסק. הוא היה לוקח את היומנים הישנים של סבא ורושם פגישות, הזמנות וכל מיני הערות. הוא חי את העסק וידע עליו יותר ממני שעבדתי בו.

חיינו התנהלו בין עבודה, הילדים בבתי הספר ובתנועה כשהגיעו לגיל המתאים וטיולים בסופי שבוע. בקיץ היינו נוסעים לקמפינג לכמה שבועות לרוב בנווה ים שם הקמנו אוהל לכל הקיץ .

הילדים ענת עמוס ועודד סיימו ללמוד, עברו צבא, כבר היה להם בני זוג. ענת התחתנה ראשונה באותה שנה שעודד חגג בר מצווה. עמוס אחרי הצבא השתקע בקיבוץ טללים, התחתן ואחרי שנולדה בתו הגדולה עזבו לעיר. והתחילו להגיע הנכדים. ראשונה הייתה הבת הגדולה של עמוס ו-9 חודשים אחר כך הבת הגדולה של ענת. כשהנכדות הגדולות היו בכיתה ב' נסענו איתם סבא ואני ליורו- דיסני בצרפת והנהגנו מסורת וכל כמה שנים נסענו עם זוג נכדים (בני דודים) בכיתה ב' לצרפת, בגיל בר מצווה לדיסני – וורלד באורלנדו, בגיל 15 לאורוגוואי (טיול שורשים). בשנת 2008 סבא החליט שאולי לא נספיק לעשות את כל הטיולים לכולם אז כדאי שנעשה קרוז באנייה עם כולם. רק הקטנות של עודד עוד לא היו מוכנות לנסיעה כזאת, אז נסענו עם 8 נכדים. פחות משנה אחרי זה סבא נפטר.

אני נסעתי עם 4 נכדים להשלים את המסורת עם רועי ואוהד לאורוגוואי (טיול שורשים) ועם גל ועמית וההורים שלהן גם לאורוגוואי. עכשיו יש לי 10 נכדים, 7 בנות ו-3 בנים, נינה אחת ועוד נין ונינה בדרך. הנכדים הם כל החיים שלי והם ממלאים אותי שמחה ואושר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

בואנוס דיאס
בוקר טוב בספרדית

ציטוטים

”הנכדים הם כל החיים שלי והם ממלאים אותי שמחה ואושר.“