מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מלר ליאון, אסיר ציון נעצר בקהיר ב-14 במאי 1948

הוריי, ליד האוטו הראשון במצרים
הוריי ביום נישואיהם בשנת 1926
אחר 13 חודשים במחנה הריכוז "האקסטפ" ליד קהיר, שוחרר ועלה עם משפחתו לישראל.

שמי לאון מלר, נולדתי בקהיר בשנת 1927, בן בכור להורי. אחרי נולד אחי שמעון ושתי אחיות.

בגיל 9 התייתמתי מאבי, כך שכבר בגיל 16 נאלצתי לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה, אמי סבתי ושלושת אחיי.
 

משפחת מלר, במדרגות הוילה שלנו בהליופוליס – 2 פברואר 1935

בשנת 1946 הצטרפתי לתנועת מכבי, שצעירים יהודים רבים נטלו בה חלק לפעילות ספורטיבית ענפה, ופעילות ציונית מסוימת. מאחר והייתה לי אז נתינות מצרית, דבר שלא רבים מבין יהודי מצרים התברכו בו, קיבלתי באותה שנה צו גיוס לצבא המצרי. כמובן שלא היה לי שום רצון להתגייס לצבא מצריים,  ובכדי להשתחרר מספיק היה לשלם לרשויות 20 לירות מצריות. כך גם עשיתי ושוחררתי.
אך תוך כדי התהליך, ובהיותי כאמור בעל נתינות מצרית, הגשתי בקשה לקבלת דרכון מצרי.  נשאלתי לאן ברצוני לנסוע ולתומי עניתי כי ברצוני לבקר בפלסטינה. בואו נזכור כי הדבר התרחש בשנת 1946, כאשר הפעילות הציונית במצרים הייתה חוקית לחלוטין, וכי לעלות על רכבת ממצרים כדי להגיע לביקור בירושלים, היה דבר בהחלט לא חריג. 

ללא שום קשר –  ואולי כתוצאה מכך –  באו אלינו הביתה אותם קצינים וחיילים מצרים ב- 14 במאי 1948, עם קום המדינה, ועצרו אותי בעוון ציונות. נשלחתי ליומיים למחנה צבאי ואחר כך נשלחנו כ-300 גברים למחנה המעצר האקסטפ, ליד קהיר. כעבור כשבועיים נעצר גם אחי שמעון מלר ז"ל. הוא היה פעיל ב"השומר הצעיר" והוא נעצר באשמת היותו כביכול טרוריסט, וגם ציוני וקומוניסט.

התנאים במחנה היו תת-אנושיים וקשים מנשוא, בפרט בחודשים הראשונים. ישנו על 3 קרשים הנשענים על רגלי ברזל, ללא מזרון וללא כרית וקיבלנו רק שתי שמיכות צמר צבאיות. האוכל היה דל ביותר, מזוהם (הכיל בין היתר אבנים קטנות) וגם לא מספיק וחד גווני.כעבור כחודשיים ביקשנו ממפקד המחנה לבשל לעצמנו על ידי קבלת מצרכי מזון, הוא הסכים ומאותו רגע חל שיפור מה במזון. התרחצנו רק במים קרים ובלי סבון. רק כאשר התחילו ביקורי המשפחות , הם הביאו לנו סבון, מגבות ומשחת שיניים. כל עוד נמשכה המלחמה יחס השומרים כלפינו היה קשוח ביותר וכל בקשותינו נענו בשלילה.
לאחר חתימת ההסכם לשביתת-הנשק ישראל-מצרים בפברואר 1949, התחיל שיפור מה ביחס השומרים כלפינו. מאוחר יותר, נודע לנו שישראל החלה אז לשחרר שבויים מצרים שנפלו בשבי  במהלך מלחמת העצמאות. הצלחנו בעיקר לשחד את השומרים בחוץ, ליד השער, והענקנו להם דבר שהם מאד אוהבים: בקשיש. נתנו להם לחם, פיתות ועוד, ובתמורה קבלנו מהם קרשים שאותם הם פירקו ממגדל השמירה… בקרשים אלה בנינו שולחן, כסאות וארון, וכך הצלחנו לשפר ולו במעט את תנאי המאסר במחנה האקסטפ. הצלחנו במלאכה הזאת, כי משפחותינו הסתירו בתוך חבילות המזון שהעבירו לנו מידי פעם, מסמרים וכלי עבודה. בתמורה לבקשיש שהענקנו לשומרים, הצלחנו גם לקבל עיתונים, העברת מכתבים למשפחה, ביקורים אצל רופא שניים ועוד. את כל זה קבלנו לעתים תמורת תשלום כספי זעיר לאחד השוטרים או אפילו למנהל המחנה.
היינו בגילאים מ-18 עד גיל 75. האוכלוסיה היתה מגוונת ונחלקה לשלושה: הצעירים שהשתייכו לתנועות העבריות והציוניות, אנשי עסקים אמידים, וקבוצה של כביכול קומוניסטים.  ההאשמות היו כולן בעוון פעילות ציונית, אם בשומר הצעיר, הבונים, מכבי ובני-עקיבא. חלקם היו רווקים, צעירים שלמדו או עבדו, חלקם בעלי משפחה. היו גם מספר יוגוסלבים ויוונים. לאחר כמה שבועות, התברר לנו שהיה בינינו גם מרגל אחד, ואיימנו שנהרוג אותו, אז הוציאו אותו מהמחנה. זכורים לי מספר שמות של גברים שהיו איתי: שמעון אחי, יצחק דנון, בן זקן, הררי, אלי בוזנק, פרדי פיצ'וטו, קוסטי ועוד. מרסל סימון ומשה חביב שהיו בתחילה איתנו במחנה האקסטפ, נמנו בין ה-20 אסירים שנשלחו לכלא אל-טור הנוראי שבמדבר סיני. אך הם כיום לא במצב שיכולים לתת עדות. אנחנו יודעים שבאל-טור התנאים היו הרבה יותר קשים מאשר אצלינו בהאקסטפ, אך איני יודע פרטים, כי אלה שהיו שם לא רצו לספר.
התנאים במחנה האקסטפ היו אמנם לא קלים, אך זו הייתה עדיין תקופת שלטונו של המלך פארוק שהיה אוהד יחסית כלפי יהודים, שלא כמו גמאל עבדל נאצר שיצא מכליו לאחר מבצע סיני ובמלחמת ששת הימים. אמי עוד הורשתה לבוא לביקור כל שבועיים והביאה לנו דברי מאפה ולבנים להחלפה.

כעבור תקופה מסויימת מכניסתנו לכלא, נעצרו האחים המוסלמים ושיכנו אותם מולנו. האחים המוסלמים

איימו עלינו מדי ערב שישחטו אותנו. זה גרם לנו להתארגנות וחפירת מנהרה לצורך בריחה. למזלנו, לאחר תקופה, הבולשת המצרית העבירה את האחים המוסלמים לכלא אל-טור, ויחד איתם העבירה כ-20 בחורים שלנו לאותו כלא שבמדבר סיני. לא ברור מדוע צירפו כמה מאיתנו, אך הסברה היא שהשלטונות רצו להראות, שלא רק  האחים המוסלמים מוגלים לאל-טור. כאמור, מחנה המעצר באל-טור היה הגרוע והקשה מכולם. השלטונות המצריים נהגו לשלוח לשם את אלה שהם רצו להרחיק ולהגלות. העצורים לא זכו שם לשום ביקורים של בני משפחה. הם היו מבודדים לחלוטין ומכל הבחינות, וסבלם היה רב.
בתום כשנה למעצר, החלו השלטונות לשחרר מדי פעם, בחורים בודדים. אני שוחררתי ב-13 ליוני 1949, 13 חודש לאחר שנעצרתי. רוב העצורים גורשו הישר מבית הסוהר לאניה, ואני בין הבודדים שהורשיתי לחזור הביתה ולמקום עבודתי על מנת לפרנס את משפחתי, אך במשך כחודש ימים הרגשתי שהבולשת המצרית – המוחבראת – עוקבים אחרי כל הזמן. זאת כנראה הסיבה לשיחרור אחדים מאיתנו ללא גירוש, במטרה להתחקות אחר מעשינו ולדלות מידע.
שלושה חודשים לאחר שחרורי, נשארו במחנה רק בודדים וביניהם אחי שמעון ז"ל. הם החלו בשביתת רעב והדבר פורסם בכל העיתונים. כתוצאה מכך הגיעו קצינים למחנה והחתימו את הנותרים על מסמך, שהם מוותרים על כל הזכויות והם גורשו לאיטליה כשהם כפותים באזיקים.
כעבור תקופה קצרה, שכנעתי את משפחתי לעזוב את מצרים. עזבנו חסרי כל והפלגנו למרסיי בצרפת, ומשם כעבור כחודש הפלגנו לישראל. אני, אמי וסבתי הגענו לקבוץ עין שמר, שם חיכה לנו אחי שמעון, שנישא בינתיים. הוא נפטר בשנת 1975 והשאיר אשה ו-3 ילדים.

באשר לי, עזבתי את הקבוץ והתגייסתי לצה"ל, וכמו כולם המשכתי הלאה. היום אני גימלאי של הבנק הבינלאומי, מתגורר ברעננה עם אשתי אסתר שהיא ניצולת שואה מפולין. יש לנו 3 ילדים, הדס, טליה ותמיר ו-6 נכדים.

זהו הסיפור המקוצר של "יציאת מצרים שלי".

הוריי ביום נישואיהם בשנת 1926 בקהיר

הוריי ביום נישואיהם בשנת 1926 בקהיר

מילון

תנועת מכבי צעיר
המכבי-הצעיר היא תנועת נוער חינוכית, לאומית, ספורטיבית, בלתי מפלגתית המושתתת על ערכי היהדות והציונות. ומשויכת לזרם "יהדות השרירים".

ציטוטים

”התנאים במחנה היו תת-אנושיים וקשים מנשוא, בפרט בחודשים הראשונים. ישנו על 3 קרשים הנשענים....“