מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מלחמת ששת הימים

יעקב עזרא עם המנחים הצעירים
יעקב עזרא עם הוריו ואחיו
ילדות בצל המלחמה

קוראים לי יעקב עזרא.  נולדתי בשנת 1957 בבית שאן.

כשהייתי ילד בן 10 פרצה מלחמת ששת הימים (במלחמה זו  צה"ל ניצח את סוריה ירדן ומצרים). "מפקד העיר,מרדכי תמיר איש קיבוץ תל יוסף זיהה כי חסרים מקלטים לרוב האוכלוסייה. המקלטים שנותרו מימי מלחמת השחרור היו מיושנים ולא מותאמים לשהייה ממושכת. בצר לו ומחסור זמן החליט תמיר להמליץ על חפירת תעלות ושוחות, כפי שנהגו לעשות בימי מלחמת השחרור. הבעיה שניצבה בפני תמיר היא איך לחפור את התעלות. הצבא החרים את רוב הדחפורים והכלים המכניים באזור,והם יועדו לעבודות ביצורים באזורי הגבול הקדמיים. הפתרון שהוצע הוא לחפור בידיים,וזאת ניתן לעשות רק בשבתות. אולם רוב תושבי בית שאן היו דתיים ולא רצו לחלל את השבת. תמיר התלבט בשאלה זו, אך הבין את חומרת השעה ואת הכורח לעבוד גם בשבתות. הוא פנה אל הרב של בית שאן,אליעזר בן לולו, הסביר לו את חומרת המצב והלה הוציא פסק הלכה המתיר את עבודת הביצורים בשבת. לאחר שקיבל את רשותו של הרב יצא תמיר רגלית אל בתי הכנסת, עבר מאחד לשני ודיבר אל לב המתפללים בניסיון לשכנעם לעבוד בשבת. הוא גייס אנשי הג"א באזור וגם מצא מחסן גדול של קק"ל ובו כלי עבודה רבים. תמיר ביקש מהאחראי על מחלקת הייעור באזור בית שאן לפתוח את המחסן, אך זה הסביר לו שעליו לבקש רשות מן האחראי על אזור הצפון. תמיר, שחשש מסרבול העניינים ומאובדן זמן יקר, והחליט לקחת על עצמו את האחריות, פרץ למחסן והוציא את כלי העבודה. ואכן אחר הצהריים החלו התושבים (רובם משכונת אליהו)לחפור תעלות. רוב החופרים היו חקלאים, עובדי בניין וייעור ומיומנים בעבודות פיזיות".(אתר מוזיאון בית שאן התקופה הביטחונית) וכך היה, לפני המלחמה חילקו לנו שקים ומילאנו אותם בחול להגנה, כי לא היו מקלטים בנויים בבתים . חפרנו שוחות שהן מעין תעלות החפורות  באדמה . ומעליהן הנחנו את השקים המלאים בחול  כדי להתגונן . ואני זוכר שבכל פעם שהייתה אזעקה הייתי רץ ומתחבא מאחורי השקים עם החול שמילאנו בבית הספר ובעיר כולה. בגיל 12 (כשכבר בנו לנו מקלטים שכונתיים) התחילו  המחבלים לירות קטיושות (טילים) מירדן לכיוון עמק בית שאן. אחת הקטיושות פגעה בכיתה שבה למדתי (לפני שהתחיל השיעור) והיו מספר ילדים שהיו בכיתה ונפצעו.  4 תלמידים נהרגו וביניהם תלמידה מהשכבה שלי. היו הרבה פצועים, והכיתה עלתה באש שנוצרה מהקטיושה.

היו הרבה  לילות  שישנו במקלטים ולא הלכנו לבית הספר בגלל המצב המסוכן.  היתה תקופה בחופש הגדול  שהוציאו את הילדים למרכז הארץ, והיינו בבתי הבראה ואכסניות ללא ההורים שלנו.כל הילדים היו בחרדות ובפחדים בגלל הקטיושות.

אבא של יעקב עבד בבניין ואמו היתה עקרת בית. הם גידלו עיזים ואני עדיין זוכר את טעמו הטוב של חלבן הטרי, תמונה זו צולמה ליד ביתם.(התמונה מעברו של המספר).

 

הכיפה של אבא שלי

יעקב מספר: הכיפה הכורדית הזו הגיעה אלי לאחר מותו של אבי ז"ל, לקחתי אותה כמזכרת. זוהי כיפה שנמצאת כ- 70 שנה במשפחתנו. אבי היה חובש את הכיפה ביום כיפור. זוהי כיפה סרוגה בצבעי שחור ולבן. כיפה זו מזכירה לי את המשפחה ומעוררת בי זיכרונות רבים.

 

הזוית האישית

שגיא, גבע וישראל : שמחנו להפגש עם יעקב עזרא ולשמוע את סיפור ילדותו המרתק בבית שאן.

מילון

שוחות
בור מחסה בזמן מלחמה(מילוג)

ציטוטים

”בגיל 12 התחילו  המחבלים לירות קטיושות (טילים) מירדן לכיוון עמק בית שאן. “