מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מלחמת יום הכיפורים

נכדתי יעל ואני
אני בעת גיוסי לצה"ל
התחושות בחזית לעומת התחושות בעורף

שמי משה שטרמן, סבא של יעל אברהם. נולדתי בירושלים בשנת 1950 וגרתי בירושלים עד שנת 1975, באותה שנה עברנו לגור בהרצליה כאשר אמא של יעל, עינת, הייתה בת שלושה חודשים.

התחושות בחזית לעומת העורף

ביום 6.10.73 גויסתי לצבא בגיוס חרום, ביום בו נפתחה מלחמת יום הכיפורים. לחמתי בחזית הדרומית באוגדה 162 בפיקוד האלוף ברן.

לחמנו במדבר סיני עד אשר הגענו לתעלת סואץ.

ביום 22.10, כשהוכרזה הפסקת האש הראשונה עמדנו לחצות את התעלה לתוך מצרים, אולם המצרים הפגיזו את השיירה שלנו במטח קטיושות עצום. נפגעו לנו מספר רב של חיילים.

לבסוף עם שחר חצינו את התעלה, והמלחמה נמשכה עוד יומיים עד הפסקת האש הסופית.

ישבנו תקופה קצרה על הר ג'ניפה, לא רחוק מהקילומטר ה-101. הייתה זו תקופה עם מתח באוויר, כי עדיין לא היה ברור לאן אנחנו ממשיכים. אבל אז החלו שיחות השלום עם המצרים, והפסקת האש המשיכה. במסגרת פריסתנו מעבר לתעלת סואץ יחד עם אוגדה 162 הגיעו לבקר אותנו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הבטחון משה דיין. המשכתי לשרת במילואים עוד ארבעה חודשים רצופים, ולאחר השחרור החלטנו רעייתי ואני להתחתן. כנראה שהתקופה הזו האיצה את המהלך כמו שקרה לחיילים רבים.

לאחר השחרור, במסגרת השיחות הארוכות שנהלנו, ראיתי את ההבדל העצום בין התחושות שהיו לנו בחזית בזמן הקרבות, לבין הדאגה הגדולה ששררה בעורף.

אנחנו, החיילים בחזית, ראינו פחות או יותר מה קורה ואיך מתקדמת המלחמה. בעורף הדאגה הייתה עצומה, לא היה קשר עם בני המשפחה הלוחמים בחזיתות השונות ולא היה מידע על מה שקורה.

לסיכום, לאחר ניסיון כל כך קשה, עלינו כעם לעשות הכל בכדי למנוע מלחמות נוספות, נפילת חיילים רבים כל כך ופציעות של רבים אחרים, גם פיזיות וגם נפשיות מהוות אסון על משפחות רבות בעם ועל העם כולו.

חזית מול עורף

עד מלחמת יום הכיפורים העורף השתתף במלחמה רק ברגש ובדאגה לעומת החזית, שבה התנהלו כל הקרבות. בשנים שלאחר מכן, החלו העימותים בינינו לבין אויבנו להתרחב גם לעורף. התקווה לשלום ורגיעה תעזור מאוד לייצוב המצב במדינה.

ילדותי

בשנות ילדותי לקח אותי אבי לטיולים רבים בירושלים החצויה. אבי הסביר לי כיצד בנויה העיר, הראה לי את חומות העיר העתיקה אשר היו בשטח ירדן. כמו כן צפינו על הר הצופים אשר היווה מובלעת ישראלית בתחום ריבונות ירדן.

בשנת 1967, בהיותי תלמיד תיכון, בשבועות הכוננות לקראת מלחמת ששת הימים, התנדבנו חברי ואני למלא שקי חול כדי להגן על תושבי העיר, כמו כן התנדבתי לחלק דואר כדוור מן המניין. בזמן הקרבות ישבנו בירושלים במקלט בגלל ההפגזות שהפגיזו אותנו הירדנים.

 

שי שקיבלתי לאחר שהתנדבתי בחלוקת דואר לתושבים בזמן מלחמת ששת הימים.

 

 

מיד עם תום המלחמה כאשר כולנו היינו באופוריה, נסענו לבקר בעיר העתיקה, בבית לחם וברמאללה. פשוט עלינו חברי ואני על אוטובוס ערבי ונסענו למקומות שהיו מחוץ לגבול המדינה עד אז. הייתה התרגשות גדולה בטיולים האלה והרגשנו שאנחנו חווים עת היסטורית.

ילידי חורף 73

הזוית האישית

משה: לאור האירועים הקשים שחוויתי במלחמת יום הכיפורים, כולי תקווה שעתיד המדינה לא יבחן במלחמות אלא בהתקדמות כלכלית, חברתית ומדינית לעתיד טוב יותר לדורות הבאים. המבחנים שעבר הדור שלי והדורות הקודמים היו קשים וכואבים, מי ייתן והדורות הבאים יחוו מצבים נוחים וקלים יותר.

יעל: ראיתי שעברו ימים קשים מאוד בישראל, ואחרי קרבות קשים לנצח את צבאות ערב. הייתי רוצה לגדול בלי מלחמות בתקופות שקטות ורגועות. למדתי לנסות למנוע מלחמות.

מילון

אופוריה
היא הרגשה קיצונית של התרוממות רוח, המלווה באופטימיות, בתחושת רווחה נפשית ובפעילות מוגברת. אופוריה כוללת תחושות אושר, הנאה, התרגשות והתלהבות גבוהות מאוד.

ציטוטים

”לקראת מלחמת ששת הימים, התנדבנו חבריי ואני למלא שקי חול כדי להגן על תושבי העיר, “