מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רק הקמנו את המדינה וישר פרצה המלחמה

סבתא שולמית ואדם
מוזיאון אמירים בבית הספר במסגרת התכנית
מלחמת השחרור בעיניה של ילדה בת שמונה

שמי אדם שלף, ראיינתי את סבתי על חוויותיה כילדה במלחמת השחרור, וכך היא סיפרה:

הסימנים למלחמה לפני שהיא פרצה התבטאו בכל מיני אירועים קשים. הר הצופים היה בשליטה ישראלית, אבל הדרך אליו הייתה בשליטה ערבית, והיה הסכם שפעם בחודש עולות משמרות של צוותים רפואיים ומדעיים. באותו יום ערבים תפסו אוטובוס מלא ברופאים ואחיות שעלה להר הצופים, שפכו עליו דלק, ושרפו אותו על כל אנשיו. היו יריות, היו התנכלויות ואירועים כאלה, אבל ממש ממש הרגשנו את זה מן הסתם בזמן המלחמה.

"מלחמת השחרור היתה בעיני אירוע מאד מאד מכביד ומפחיד. גרנו בירושלים שהייתה במצור. במקום בו גרנו, הערבים השתלטו על האיזור כי התושבים היהודים ברחו משם. היה פחד ברחובות, היו צלפים בכל מקום וכל מי שהלך ברחוב – ירו בו כדי להרוג אותו. זו הייתה חוויה מפחידה מאד וקשה. הייתי בת 8 ולא ידעתי הרבה על מה שקורה. כל היום היינו במקלט צר כי לא יכולנו ללכת לבית הספר, הייתה תחושה של אי וודאות בגלל שלא סיפרו לנו ולא כל כך הבנו מה קורה. היום אני מאוד מזדהה עם הילדים בעוטף עזה שצריכים כל הזמן לרוץ למקלטים, אבל אנחנו שהינו שם יום ולילה. בגלל שלא היה לנו מקלט בבית אז כולנו עזבנו את הבית שלנו ואת כל מה שהיה בו, ועברנו לגור בבית דודי ז"ל. זה היה בית בן שתי קומות ואנחנו גרנו בקומה הראשונה ששימשה כסוג של מקלט.

חוויה נעימה שזכורה לי מהתקופה הזו היא שהייתה שם בחורה נחמדה, הבת של השכנים מלמעלה, והיא הייתה מספרת לנו סיפורים, מלמדת אותנו, משחקת איתנו ומרגיעה אותנו. אבל עד היום, בכל פעם שיש איזושהי מלחמה או איזה מתח בטחוני ואזעקות זה יוצר בי אי שקט ואי נחת. היינו משפחה דתית מרובת ילדים. בבית שהיה כביכול המקלט שלנו, היו עוד משפחות, אז הגברים יכלו להשלים מניין והתפללנו יחד. היינו מאוד מאוחדים וקשורים והיה מאד אכפת לנו אחד מהשני. לא הייתה תחושה של לבד.

דודי נפצע בקרב ובגלל הצלפים היה קשה להגיע אליו ולהציל אותו. במשך שלושה ימים הוא גסס עד שמת. זה דבר שהשפיע על כולנו. האווירה בבית היתה של לחץ ודאגה גדולה, האחים הגדולים שלי היו בצבא. היה חוסר במזון כי ירושלים הייתה במצור. המצב הכלכלי היה לא קל. היו פעמים שהדוד מתל אביב שלח לנו חבילות מזון לירושלים באמצעות השיירות והמשוריינים (שרואים בדרך לירושלים כיום). אלו היו שיירות שמגיעות לירושלים ומביאות מזון ומים. אפשר היה לקנות מצרכים בסיסיים. לא היה שפע, לא היה בשר ועופות וכל השפע שיש היום.

הרגע הטראומטי עבורי מהמלחמה היה כשעברנו באמצע המלחמה מירושלים לתל אביב, נתנו לנו לצאת מירושלים ונסענו במשאית לכיוון תל אביב. בדרך, כשהגענו לאבו-גוש, המשאית עצרה לפתע ופתאום באו המון ערבים אל עבר המשאית שלנו כדי להטעין ארגזים של ענבים, ואנחנו ראינו ערבים באים אלינו – פחדנו פחד מוות, הרגליים רעדו לנו, לא יכולנו לדבר ולא יכולנו להגיד לאימא שלנו כמה שאנחנו פוחדות וכמה שקשה לנו. הסתבר לנו אחר כך שאבו גוש היה כפר ערבי ידידותי והם לא התכוונו בכלל לפגוע בנו.

בתל אביב לא היה מצב לחוץ כזה כמו בירושלים. כי ירושלים הייתה ממש במצור, אפילו מים חילקו לנו: היו שואבים מבאר והיינו עומדים בתור עם פחים, כדי לקבל כמות מסוימת של מים. כשעברנו לתל אביב, חזרה לנו תחושת ביטחון ותחושת הפחד עברה.

זכור לי אירוע אחד במיוחד: הרי ידעו שתהיה מלחמה ואגרו קצת אוכל. לילה אחד כשהיינו אצל דודי, שלחו את שתי אחיותיי ואחי לבית שלנו להביא מה שהיה בבית: קמח, סוכר, שמן.. הם חזרו עם הסל מלא במצרכים, ואז צלף ירה בהם. מזלם היה שהקליע פגע בסל שלהם, פוצץ את הצנצנות של המצרכים שלהם, והם הגיעו בשלום. אבל אז יותר כבר לא העיזו לשלוח אותם ללכת לשם.

במבט לאחור מבחינת טיפול הממשלה וכוחות הביטחון, קשה לי לשפוט היום את התנאים. היינו מעטים מול רבים, כל צבאות ערב היו נגדנו וליישוב היהודי לא היה מספיק נשק, הוא היה תחת שלטון בריטי ופתאום בבת אחת, ביום שהוכרזה המדינה, התחילה המלחמה. רק הקמנו את המדינה וישר פרצה המלחמה."

שולמית וקבוצת התכנית במסגרת פעילות משותפת 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר אמירים ברמת השרון, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה ציפי אנדרסן.

שולמית ונכדה אדם שותלים

מילון

אַבּוּ גוֹשׁ
אַבּוּ גוֹשׁ (בערבית: أبو غوش) היא מועצה מקומית במחוז ירושלים בישראל, השוכנת מערבית ליישוב מבשרת ציון ברום ממוצע של 800 מטר מעל פני הים. כלל תושבי אבו גוש כיום הם מוסלמים. בכל תקופת המנדט, נמנעה חמולת אבו גוש מלקחת חלק במאבק הלאומי הערבי בארץ ישראל. במהלך מלחמת העצמאות היה אבו גוש הכפר הערבי היחיד בפרוזדור ירושלים אשר שמר על נייטרליות, ואף סייע ללוחמים היהודיים ולצה"ל. למרות זאת, חלק מתושבי הכפר גורשו ממנו לאחר המלחמה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אחיי חזרו עם הסל מלא במצרכים, ואז צלף ירה בהם. מזלם היה שהקליע פגע בסל“