מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מלחמת העולם השנייה

עם נועם נכדתי האהובה, בבית התפוצות
אני והוריי בגטו ברומא, בהיותי בת 3
ההתנתקות מההורים

בשנת 1943, כשהייתי בת 5, גרנו בגטו היהודי במרכז רומא, ההורים ושתי אחיותיי הגדולות. התקופה הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה. יום אחד הגיע לאבי חבר נוצרי והודיע לו כי הוא ומשפחתו ברשימה למחנות ריכוז לגרמניה והוא אמר לו שמיד יאסוף את אשתו והילדים כי הוא ייקח אותנו למשפחה בטיבולי ושם נתחבא. כאשר הגענו למשפחה נוצרית בטיבולי, הם טיפלו בנו ואמרו לנו שאם יחפשו אותנו, יש להם מקום מסתור. למחרת אבי עזב אותנו ולקחו את אמי למשפחה אחרת.

 

אבי התגייס לפרטיזנים בצפון איטליה, שם הוא למד שיש קהילה גדולה יהודית בפלסטינה ואפשר לקחת את הבנות לשם והן תהיינה בטוחות יותר.

המלחמה המשיכה ובמשך שנה אני ואחיותי היינו במנזר בטיבולי, שם היה בטוח יותר וגם טיפלו בנו נזירות. באמצע שנת 1945 בהיותי בת 7, אבא ואמא אספו אותנו וחזרנו לגטו ברומא, משם העבירו אותנו הבנות למחנה של מתנדבים מפלסטינה, ובחודש אוקטובר 1945 העלו אותי ואת אחיותי לאנייה שהפליגה לפלסטינה.

פה בארץ בהתחלה היינו במוסד בית צעירות מזרחי בתל אביב, שם היה מיון לפי גילאים. שם היינו חצי שנה, אני ואחותי האמצעית (נורית), עברנו למוסד "משק ילדים מוצא" שנמצא בכניסה לירושלים. אחותי ברכה עברה ל"בית צעירות מזרחי" בירושלים.

לאחר 3 שנים עלו ההורים לארץ. המפגש איתם היה בשבילי טראומה, מאחר וכבר לא זכרתי אותם אבל אחותי ברכה הייתה איתם בקשר ותמיד סיפרה לנו מה אבא כתב לה, אבל כמובן לספר זה שונה מלראות, לכן היה לי קשה לחבק או לנשק כי הם נראו לי אנשים זרים.

לקח הרבה זמן, בעזרת אחיותיי, להאמין שהם ההורים שלי, אבל הקשר שלי עם אבא היה טוב. אך עם אמא, עד שלא עזבתי את הבית, סבלתי בבית.

המשכתי ללמוד, סיימתי את התיכון בכוחות עצמי כי אמי טענה שבת לא צריכה להיות חכמה, ולכן היא לא תממן לי את הלימודים. לכן, בשעות הפנאי במקום לצאת עם חברות, עבדתי במשק בית בכדי לממן את הלימודים.

בשנת 1957, התגייסתי לצה"ל לאחר בחינות הבגרות, לאחר הטירונות, נשלחתי למעברות ליד עפולה שבו הבנות לימדו את העולות החדשות את השפה העברית וכן שמירת הגיינה.

בשעות הערב, כאשר חזרתי הביתה, לקחתי קורס באוניברסיטה כהכנה לאחר שירות ללימודים אוניברסיטאיים. בזמן השירות, מפקד היחידה שלי שמעון רביב, יום אחד החליט שאני אצא איתו וכן אני יהיה אישתו, כפי שאמר כך היה.

בשנת 1958, 26 למרץ, התחתנו ב "תיבת נח" בתל אביב. עברנו לגור בחיפה, כי שמעון למד בטכניון, ואני לאחר השיחרור  נרשמתי לאוניברסיטה. בינתיים אני גם עבדתי וגם למדתי והצלחנו לחסוך לקניית דירה. לאחר 3 שנות נישואים עברנו לדירה שקנינו ליד גן הפרסי בחיפה, וכן סוף סוף נכנסתי להריון כי רצינו כבר ילדים. הילד הראשון יורם נולד בספטמבר 1961, הבת השנייה רביב (רותי) נולדה ביוני 1965, והילד השלישי עודד נולד בנובמבר 1971. יורם נשוי לתמר ויש להם 4 ילדים. רביב (רותי) נשואה ליעקב קורץ ויש להם 3 ילדים. עודד נשוי ליפעת יש להם 2 ילדות.

ואלה שמות נכדיי: מור רביב, שיר רביב, עמית קורץ, טל רביב, ענבר קורץ, שחר רביב, גיא רביב, נועם קורץ וגל רביב.

ושני נינים: עתי ואגם.

הזוית האישית

סבתא שרה: נהניתי מאוד מהתוכנית. זהו יום ייחודי לנכדה החמודה שלי נועם. נועם וגם אני מחכות למפגשים האלה. תוכנית הקשר הרב דורי מאוד חשובה, מקבלים זמן איכות עם הנכדים.

נועם: אני חושבת כמו סבתא נונה, שבאמת זוהי תוכנית נהדרת, שתורמת לקשר בין הסבים והנכדים. למדתי פרטים רבים מסיפורה של סבתא שלא ידעתי קודם. והכי כייף, שבסוף כל מפגש סבתא באה אלינו הביתה ואני אוכלת את הפסטה הכי טעימה בעולם.

מילון

טיבולי
באיטלקית: Tivoli) היא עיירה בנפת רומא במחוז לאציו שבאיטליה, על מדרונות הרי הסבינים שממזרח לרומא ולמרגלות שפך נהר האניין. יש הרואים בה פרבר של העיר רומא. היא מרוחקת מרומא מרחק של כ-30 קילומטר. התעשייה בטיבולי כוללת כמה מפעלים, ובסביבתה יש מקורות מים רבים, המשמשים גם למרפא, נוי ותיירות.

ציטוטים

”אין אהבה יותר גדולה ומהנה מלגדל נכדים. הריבית טובה יותר מהקרן.“