מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מלחמת העולם השנייה בשבילי

בלה ושי
שי ובלה
התלאות שמשפחתי עברה

נולדתי בשנת 1944 בבשקיריה – בשקורטוסטן, להורים יבנוס וצילה בזמן מלחמת העולם השנייה. ההורים שלי ושתי אחיותי הגדולות ברחו מבלרוס, מאחר שהנאצים הגיעו לבלארוס והתקרבו לבוריסוב. במהלך הבריחה מתה אחותי, פירה, מרעב וממחלה שתקפה אותה. הם הגיעו לסמולנסק ברגל. כשהיגיעו לשם אבא שלי והאחים שלו גוייסו לצבא האדום. אבא שלי שהיה עם ראיה לא טובה, נשלח לעבוד במפעל של טנקים ונשק, לעומת זאת, שני האחים שלו נשלחו להילחם  בקרבות ושם נרצחו. אימא שלי ואחותי הגדולה הגיעו לבשקיריה, לכפר בו הם גרו, ליד העיר קטנה בלארוס.

לפני מלחמת העולם השנייה הייתה ליד בלארוס עיירה קטנה בשם בריסב, שבה כמעט חצי מהתושבים היו יהודים. שם משפחתי היה סבולקין. היו במשפחתי שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות והיו לנו המון קרובי משפחה. הבן הגדול יבנוס (שהוא אבא שלי התחתן) בשנת 1930 עם צילה מטלינה (שהיא אימא שלי) ונולדו להם שתי בנות  – שרה ופירה. שרה נולדה בשנת 1931 ואחותי השנייה פירה נולדה בשנת 1939.

בשנת 1941 פלשו הגרמנים הנאצים לעיר ואף אחד לא ידע מה לעשות, לברוח מהגרמנים או להישאר בעיר? בן דוד של אבא שלי יבגני ריפקין, היה קצין גדול והוא אמר שלא צריך לברוח, כי עוד מעט הצבא האדום יעצור את הנאצים. כל משפחתו נישארה בבריסב. הוריו, אשתו ובתו נספו במלחמת העולם השנייה.

לעומת זאת, משפחתי החליטה לברוח מבוריסוב. בגלל שלא היו כלי תחבורה זמינים, הם ברחו ברגל ואת הילדים הקטנים, ביניהם אחותי פירה, בת השנתיים, הם הרכיבו על סוס. הם הלכו כך עד העיר סמולנסק, שזה בערך במרחק של 300 קילומטרים. כשהם הגיעו לעיר סמולנסק העלו את כל המשפחה, חוץ מהגברים, על רכבת לבשקיריה ואת הגברים שלחו ללשכת גיוס בסמולנסק.

אבא שלי נלקח לעבודה במפעל לכלי נשק ושני אחיו נשלחו להילחם בקרבות, הם  נרצחו על ידי הנאצים. במשפחה היו הרבה ילדים קטנים, ביניהם אחותי הגדולה פירה, וכולם נפטרו בדרך לבשקיריה, חוץ מהם גם סבי נפטר מחוסר בתרופות ומרעב. אימא שלי ואחותי הגדולה שרה גרו בכפר. אימא שלי עבדה כעוזרת בית לראש הכפר, והרוויחה מספיק כסף כדי לקנות מספיק מזון לה ולאחותי. בשנת 1943, שחררו את אבא שלי מהצבא והוא הגיע והצטרף לאמי ולאחותי, בשנת 1944, אני נולדתי. כל המשפחה של אבי הייתה מפוזרת בכפרים השונים.

בשנת 1944, בלארוס שוחררה מידי הנאצים ובשנת 1945, אני, אחותי שרה, הורי וסבתא שלי, חזרנו לבלארוס. לאחר כמה זמן בני משפחתו של אבי גם חזרו. כשהגענו גילינו שכל היהודים שנשארו נרצחו בקצה העיר של בריסב. שם היה מקום שבו הגרמנים ריכזו את היהודים ורצחו אותם. במקום הזה נרצחו גם כל בני משפחתה של אימא שלי. בין המתים היה סבא שלי, בשם ישראל, אחותה של אימא שלי, בשם ברכה ושלושת ילדיה של ברכה. יותר מחצי מהיהודים שחיו בבריסב ניספנו בשואה –  יהי זכרם ברוך!

קישור לסרטון הסיפור של בלה

הזוית האישית

שי: למדתי דברים חשובים, דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי.

מילון

הצבא האדום
הצבא האדום היה הכינוי של צבא הקבע של ברית המועצות

מעשי הטבח בבלארוס
פעולות חיסול בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים מאז יוני 1941 נערכו במספר מקומות בולטים בבלארוס של ימינו. הקורבנות, כולל יהודים פולנים מהשטחים שסופחו לרוסיה הבלארוסית מקרסי הפולנית, הועברו ברכבת גם לאתר ההשמדה ברונה גורה. העיירות (בסדר אלפביתי) כללו את אנטופול, ברזינו, נבהרדק, בוברויסק, צ'אבוסי, דויד-הרדוק, דזיטלבה, גרודנו (ראו גטו גרודנו), איוויה, קאטין (ראו טבח יער קאטין ), לחווא (ראו גטו לחווא), לידא, לוניניץ, מאלי טרוסטינץ, מינסק (ראו גטו מינסק), מוטלה, פינסק, פולאצק, פונאר, שקלוב, סלונים, סלוצק, ויטבסק וז'טל. בעיירות קטנות, למשל ירמיץ' יהודים נהרגו ביער סמוך ללא הקמת גטו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”יותר ממחצית תושבי העיירה נרצחו בטבח ע"י הנאצים. “