מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מכתבים מהחזית

תקווה מועלם מספרת על פוגרומים בעירק ביום הכרזת מדינת ישראל ועל חייה בישראל

 עלינו מעירק לארץ ישראל, בנינו ביתנו בשכונת עמידר ברמת –גן. אני זוכרת היטב את תאריך כ"ט בנובמבר. הייתי בת שש, גרתי עם הורי ואחיי בעיראק. שמענו ברדיו על ההכרזה וכל היהודים ישבו בבתיהם ונעלו את הדלתות . פחדנו מתגובת הערבים. בשנת 1941 הם עשו פרוגרום והיה חשש ששוב יהיה פוגרום.
 
ביום הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח, הייתה במשפחתי מסיבה הנקראת זהר . זו מסיבה שחוגגים להולדת בן. אנחנו עשינו מסיבת זהר להולדתו של בן אחותי הגדולה, בן שנולד אחרי חמש בנות. שכנינו הערבים באו והתחילו לקלל אותנו. הם חשבו שאנחנו שמחים בגלל ההודעה על הקמת המדינה. ראש הקהילה שנכח במסיבה אמר להם שזו שמחת הנולד. משפחתי פחדה וביום למחרת הגיעו לחגיגה רק חמישה גברים. טקס ברית המילה נערך בשקט ללא רעש .
 
לאחר ההכרזה על הקמת המדינה יהודי עיראק התחילו לעבור את הגבול דרך פרס. השיח הפרסי אהב את היהודים ואיפשר להם לעלות לארץ. המחתרת היהודית עזרה. בפרס הקימו מחנה בתוך בית קברות של היהודים ומשם העבירו אותם במטוס לישראל. בישראל שלחו שליחים לשלטונות עיראק בדרישה שירשו ליהודים לעלות לישראל. השלטונות הסכימו בתנאי שהיהודים יוותרו על אזרחותם. היהודים פחדו וחששו שהדבר יוביל אותם למוות על עמוד התליה. אני כילדה לקחתי את בן אחי כדי להגיע לביתה של הדודה. בדרכינו באו נערים והחלו להכות בנו. אחי, שראה זאת מרחוק, רץ מהר הכה את הנערים. לאחר מקרה זה הוא החליט לוותר על אזרחותו ולעלות לארץ.
 
בשנת 1950 הגעתי לארץ עם משפחתי. ישבנו במחנה עולים פרדס חנה והייתה לנו מכולת. אני למדתי שם עד כיתה ח' ואחר כך הייתי בפנימייה. היה לי מאוד קשה הניתוק מהבית ולכן עזבתי את המקום וחזרתי לבית הורי. בשנות ה- 50 המאוחרות משפחתי עברה לגור במעברה באבו כביר. התנאים היו קשים אבל שמחנו בחלקנו. חיינו חיי צניעות ועזרנו אחד לשני. אני התחתנתי ועברתי לגור ברמת-עמידר . במהלך שנות נישואי גדלתי ארבעה ילדים .
 
עבדתי בסניף הדואר במרכז המיון בתל אביב.במהלך מלחמת יום הכפורים בעלי היה בשרות מילואים . הוא היה נהג אמבולנס והגיע עד לקילומטר  ה-101 במצרים. אני עבדתי שעות רבות בסניף הדואר. היה עומס מכתבים . יום אחד קרה לי מקרה מאוד מרגש: בין כל המכתבים ראיתי מכתב של בן אחי ששרת בחיל שריון בדרום בסיני. זמן רב לא היה עימו קשר . מיד התקשרתי לאחי וגיסתי וספרתי להם שהבן נמצא בקו הבריאות. במשך כל ימי המלחמה עבדתי סביב השעון וראיתי את עבודתי כשליחות ועזרה לחברה. במלחמת לבנון, שנת 1982, שוב נרתמתי לעבודה שעות רבות ותרמתי בכל אשר יכולתי .בדצמבר שנת 2006 פרשתי לגמלאות.
 
תודות אישיות:
תודתי לתלמיד נועם פרי  התלמיד היקר שסייע ועזר בתיעוד סיפורי,
תודה למורה שרי קוטאי מבית ספר מכל"ל רמת –גן

מילון

מסיבת זהר
במשפחתי חגגנו מסיבה הנקראת זהר . זו מסיבה שחוגגים להולדת בן. בברית המילה קוראים מספר הזהר.

ציטוטים

”שמחנו בחלקנו, חיינו חיי צניעות ועזרנו אחד לשני.“