מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מינקות לבגרות

נועם וסבתא רחל בלפלנד על מזחלת של איילי צפון
סבתא וסבא יושבים בחצר .
סיפורה של רחל פסח

לפני הארץ

שמי רחל, נקראתי כך על שם סבתי כי בעדה שלנו קוראים לילדים על שם הסבא והסבתא שלהם (תלוי במין). אמנם נולדתי בחו"ל, אך גדלתי בארץ ישראל. נולדתי בעיר קיוסטונדיל, מערב בולגריה בגבול מקדוניה, בחודש מאי בשנת 1944. אחותי נעלמה בערך שנתיים לפני הולדתי מפני שהיא חלתה, אז אמי נתנה אותה לרופאה בבית חולים. מפני שבאותה תקופה לא הסכימו לקבל יהודים בבתי החולים, הרופאה אמרה לאמי: "תלכי מפה ותשאירי את התינוקת לפני שיהרגו גם אותך וגם אותי". אמי הלכה, וכשחזרה יום אחר כך, אמרו לה שאחותי נפטרה.

עתלית ויפו

כמו כל יהדות בולגריה עליתי לארץ בשנת 1948 עם אמי בלבד, מפני שאבי נהרג במלחמת העולם השנייה בדצמבר 1944, כשהיה בן 29. עלינו דווקא בשנה זו מפני שבשנה זו  המלך (באותה תקופה שלט מלך בבולגריה) הרשה לנו לעלות לארץ. אני הייתי אז בת 4 וחצי וגרתי בעתלית בבית עולים. חצי שנה לאחר מכן עברנו לגור עם המשפחה ביפו. אמי לא דיברה על מה שקרה ובגיל 6 דודותיי סיפרו לי את הסיפור, מאותו רגע לא השתלבתי במשפחתי. בגיל 11 עקב זה שלא השתלבתי במשפחתי, אמי החליטה לשלוח אותי לקיבוץ כדי שלפחות יהיו לי כאילו חיים רגילים.

החיים בקיבוץ דן

גרתי בכיתה משולבת עם ילידי הקיבוץ בקיבוץ דן עד גיל 18. בקיבוץ היינו צריכים לטפל בעצמנו, כל מה שהמטפלות עשו היה להעיר אותנו, לדאוג לארוחת עשר בכיתות ולארוחת ארבע בחדר האוכל. בארוחת עשר, אם זה היה קיץ הביאו לנו אבטיחים ואם זה היה חורף הביאו לנו לחם עם ריבה. בארוחת ארבע הלכנו לחדר אוכל ובו הייתה שתייה (חלב ומיצים) ולחם עם ריבה. כמובן שגם היו ארוחות בוקר, צהריים וערב שבהם אכלנו יותר.

מפני שבאותה תקופה הייתה מלחמה, היו לנו תעלות בכיתות שהיינו צריכים להיכנס אליהן כדי להתחבא כשירו עלינו עם רובים מההרים. בתעלות היה קר מאוד ומשעמם, אז לקחנו שתי אבני צור וסיר מהמטפלות, והכנו פופקורן. היו כמה פעמים שמרוב סקרנות לדעת מאיפה מגיעות היריות, יצאנו מהתעלות ועלינו על הגג של הכיתה בכדי לראות. הייתה לנו גם בריכה אבל רוב הזמן היא הייתה קרה מדי בשביל שנתרחץ בה.

סבא וסבתא בחצר בצעירותם

החיים בצבא

בגיל 18 התגייסתי לצבא לנח"ל, 10% מהכיתה הלכו לקצונה, פגשתי שם את בעלי שהיה סגן מפקד הפלוגה שלנו והוא גר בקיבוץ מעברות. כל כיתתי הלכה למקום שקוראים לו כרם שלום, שנמצא בכניסה לעזה. ביום עבדנו בהיאחזות, היה לנו עדר גדול של כבשים. בלילה היו מגיעים כל מיני שטינקרים (מלשנים) מכל מיני מקומות והם היו מספרים לאנשים שזה המקצוע שלהם (לקבל מידע) אז היינו דואגים שהם ירגישו נוח כדי שיספרו לנו מידע רלוונטי.

החיים בקיבוץ מעברות

עברתי מקיבוץ דן לקיבוץ מעברות. לא למדתי ולא עשיתי תואר. ילדתי שלושה ילדים, נפרדתי מבעלי ולא התחתנתי שוב. ילדיי בגרו וכולם עזבו את הקיבוץ. כעבור מעט זמן נולדו לי שישה נכדים ואחד מהם הוא נועם. אני בקיבוץ מעברות כבר חמישים ושבע שנים ובחלק נכבד מהזמן הזה עבדתי קשה. היינו בתנאים מאוד קשים, חדר אחד בלי שירותים, מקלחת משותפת, בארוחות הייתה רק מנה אחת. הילדים ישנו בבתי ילדים וזה לא היה כיף. כאשר התנאים הכלכליים השתפרו הילדים עברו לגור אצל ההורים, קיבלנו דירות גדולות יותר והיה אפשר לנשום באופן עצמאי קצת (הכוונה לזה שלדוגמה אם אתה רב עם מישהו אתה חייב להמשיך לראות אותו המון כל יום כי הכל צפוף).

הזוית האישית

מיטב: אני למדתי המון על העבר של הארץ ועל הקיבוצים בישראל והיה לי מאוד מעניין לשמוע על הסיפורים של סבתא רחל.

סבתא רחל: היה מאוד מעניין לשמוע את הילדים ונהניתי מההקשבה והרגשתי מאוד מכובדת.

נועם: אני מכיר את סבתא שלי כל השנים שאני חי ועדיין למדתי המון על החיים שלה בעבר.

אור: מאוד עניין אותי לשמוע ולתעד ביחד עם חברי את סיפור העבר של רחל ולמדתי המון על העבר שלה.

מילון

שטינקרים
מלשנים

ציטוטים

”בתעלות היה קר מאוד ומשעמם, אז לקחנו שתי אבני צור וסיר מהמטפלות, והכנו פופקורן.“