מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מימוש ציונות הלכה למעשה

חוה קאופמן - כיום
חוה קאופמן בילדותה
סיפור הגשמת הציונות של חוה קאופמן לבית קובר

ילדה אחת שלמדה בשמונה בתי ספר

נולדתי בגרמניה בשנת 1925 בעיר ברלין, בפרבר יפה (גרונוולד), שם היו אגמים ויערות.

משפחתי, משפחת קובר, הייתה מורכבת מאבא מאיר (מקס), מאמא חנה(אני), אחותי רחל ואני חוה.

למדתי בבי"ס יסודי לא יהודי.

 

היות שהיינו יהודים שומרי מצוות, מנהל בית הספר שיחרר אותנו מהלימודים בשבת.

החיים היו טובים עד שנת 1933, בה עלה אדולף היטלר לשלטון.

בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון נאלצנו לעזוב את בית הספר ועברנו ללמוד בבית ספר יהודי, שהיה רחוק מאוד ממקום מגורינו.

בשנת 1934 אבי מאיר עלה ארצה. הוא חלה, והיה מחוסר עבודה ולכן אנו (אמי, אחותי ואני) עברנו להתגורר במינכן בבית סבי וסבתי, הוריה של אמי, אמיל ופלורה פרנקל. שם התגוררה גם סבתא רבתא שלי – קלרה וייל. 

במינכן למדתי בבי"ס יהודי.

אמי ובנותיה (אחותי ואני) עלינו ארצה בשנת 1935. 

כשעלינו ארצה התפעלתי מאוד מהפריחה הססגונית והמגוונת שראיתי בהר כרמל.

בחודש הראשון התגוררנו בבית עולים ב"אחוזה" שבחיפה. מכיוון שלא הייתה לנו דירה, החליטו הוריי לשלוח את רחל ואותי לנהלל, למשפחה ששמרה עלינו תמורת תשלום. התנאים שם היו קשים, ולא אחת רצינו לברוח. להורים לא סיפרנו את המתרחש מכיוון שלא הייתה לנו דירה ולא הייתה ברירה. 

אחותי ואני היינו ככל הנראה העולות הראשונות בנהלל, והילדים בנהלל לא ידעו לקלוט אותנו כיאות, התעמרו בנו ואמרו לנו לחזור להיטלר.

הורינו ציפו שנלמד בנהלל עברית. אך כיון שתמיד הבאתי עמי ספרים בגרמנית, אותם קראתי מתחת לשולחן בכיתה, הידע שלי בעברית כמעט שלא השתפר.

בסוף שנת הלימודים הכניסו אותנו לבית ילדים "אהבה". זהו מוסד ילדים שנוסד אחרי מלחמת העולם הראשונה בברלין. המנהלת, ביאטה ברגר, אספה ילדים שרובם היו יתומים, לפחות מהורה אחד, ורובם הגיעו ממזרח אירופה. את הילדים הללו העבירו ארצה בקבוצות קטנות לאחר עלייתו של היטלר לשלטון.

חלק מהילדים נשארו בברלין וניספו בשואה.

המדריכים במוסד "אהבה" היו מצוינים, ולמרות התקציב הזעום והתנאים הלא קלים, אהבנו להיות שם כי המדריכים הבינו ילדים וידעו כיצד להתייחס אליהם.

אחותי רחל חלתה, בבית הילדים, בטיפוס ואושפזה בבית חולים בחיפה.

לאחר מכן  השתפרו פני הדברים וכבר היה ביכולת ההורים שלנו לגדל אותנו וחזרנו הביתה. גרנו על הכרמל ברחוב האביב שהיום נקרא רחוב כבביר, על שם הכפר הערבי שנמצא בסוף הרחוב.

כשגרנו בבית ההורים היו לנו חברים בבניין בו גרנו. למדנו בבית ספר עממי א' בהדר הכרמל, באותה תקופה רעו פרות בהדר הכרמל.

אחותי ואני היינו ב"מחנות העולים", טיילנו הרבה בארץ והכרנו אותה, ולאחר מכן כשעברנו לביה"ס "הריאלי" היינו בתנועת "הצופים". בביה"ס "הריאלי" אסור היה להיות בתנועת נוער אחרת מתנועת "הצופים" כדי למנוע ויכוחים פוליטיים.

בשנת 1939, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סבי אמיל פרנקל וסבתי פלורה פרנקל לבית וייל, עלו מהעיר מינכן ארצה. הם המתינו עד רגע זה כיון שלא רצו להשאיר את סבתא רבתא שלי, קלרה וייל, לבד בגרמניה. כיון שזו הייתה ההזדמנות האחרונה לצאת, נאלצו להשאירה לבד בגרמניה.

בשנים הללו היה נהוג שכל המכרים שעולים ארצה מגרמניה – קרובים וחברים, גרו אצל המשפחות שכבר היו בארץ תקופות קצרות או ארוכות יותר עד שהסתדרו בארץ. כך אירחה משפחתי את אסתי בלומנטל (לבנת) – בת דודתי היקרה, שגרה אצלנו כחצי שנה. באותה תקופה אסתי למדה בבית ספרנו, עד שהוריה רכשו משק משלהם בקריית עמל. (היום – קריית טבעון).

כשהייתי בשישית(כיתה י'), הוזמנתי בחופשת הקיץ לביתם של ד"ר קליברג בשכונת טלביה בירושלים, לשהות במחיצת בתו שולמית כחודש. באותה תקופה חליתי בטיפוס קשה. אושפזתי בבי"ח הדסה הר הצופים תקופה ארוכה. במחלקה הייתה אישה בשם חנה סימנסון ששימשה שם כאם בית. קראנו לה "אנכן" (חנה). אנכן דאגה לי מאוד וטיפלה בי במסירות. מידי בוקר הביאה לי לחמניות טריות ועד דברים של תשומות לב. היא הוסיפה להרגשה הטובה שלי באותה תקופה.

הורינו היקרים ציידו אותנו (את אחותי רחל ואותי) בכלים שאפשרו לי להתמודד במצבים הקשים שנקלעתי אליהם. אבא העביר לנו את אהבתו לעם ולארץ ולימד אותנו להסתכל סביבנו בפרספקטיבה רחבה, ואמא העבירה לנו את אהבתה לטבע ולמוסיקה.

אבי – מאיר, שלט היטב בשפה העברית ועבד במשרד "קרן היסוד" בחיפה, אותו ניהל עד פרישתו לגימלאות.

על מנת להטיב עמי ולהתגבר על מחלת הטיפוס, קיבלתי עירוי דם מאמי.

לימים התברר שכיון שלאמי היה דם +RH ולי יש דם –RH, נוצרו בגופי נוגדנים(anty bodies) שלימים, כשבתי עדנה נולדה, גרמו לה לצהבת קשה שלא ידעו את מקורה – מה שגרם לנזק במוחה. אני רוצה לציין שבאותה תקופה כל הידע על תתי הקבוצות של הדם RH לא היה ידוע, ולכן נגרמו לא מעט נזקים בעקבות כך.

הייתי מאוד ציונית ובסוף שנת השישית עברתי לבי"ס חקלאי בנהלל. הלימודים שם היו עשירים בכל תחומי החקלאות והביולוגיה. העבודה הייתה קשה עבורי היות שהיו שם רק בנות מהישובים החקלאיים והן היו מורגלות בעבודה חקלאית. בנוסף היו קבוצות תלמידות מחו"ל.

אני רוצה לספר שבאותה תקופה הייתה גם חנה סנש בביה"ס החקלאי בנהלל והיא הייתה עם קבוצה מטעם עליית הנוער. 

המנהלת חנה מייזל, ראתה שקשה לי מאוד עם העבודה החקלאית ושאלה אם לא עדיף היה לי ללמוד חקלאות באוניברסיטה. בנהלל רציתי ללמוד את ענף הרפת אך המדריכים חשבו שאיני חזקה מספיק לצורך זה והפנו אותי לגן הירק וללול.

זה היה בתקופת מלחמת העולם השנייה. וחלק מהבנות התגייסו ל- A.T.S  – (שרות הבנות בצבא האנגלי). בבית ביקרנו פעם בשלושה שבועות בסופי השבוע. בתקופה שלא גרתי בבית, הורי השכירו את המיטה שלי תמורת תשלום לאביבה שלוסברג, לימים, אשתו של אברהם יופה. אביבה היא אחותה של לאה רבין.

עם גמר ביה"ס החקלאי, כיון שהייתי דתייה, רציתי ללכת לקיבוץ דתי. בתחילה ביקרתי בשדה אליהו, אך בגלל האקלים הקשה הבנתי מהר כי המקום לא טוב עבורי.

הצטרפתי לקבוצת "אמונים" בראשון לציון שלאחר תקופת גיבוש הלכה לקיבוץ עין הנציב בעמק הירדן. התפקיד שייעדו לי היה כביסת גרביים. אני אמרתי שלא לשם כך למדתי חקלאות. עזבתי את הקבוצה.

לאור המצב הכלכלי הקשה בארץ בתקופה זו והקושי הגדול למצוא עבודה מפרנסת, הוזמנתי על ידי קרוב משפחה לתל אביב לחופשה. במסגרת החופשה ביקרתי אצל משפחת דנצינגר (לימים ההורים של גיסי רודי, בעלה של אחותי) והם הפנו אותי לעבודה ברמת הדר כפועלת חקלאית למשפחת קאופמן.

למשפחת קאופמן היה משק מעורב: 4 פרות, רפת קטנה עם מחלבה. לול ירקות. קנינו חלב נוסף אצל רפתנים בסביבה ועשינו מהחלב גבינות חמאה ושמנת אותם מכרנו לאנשים בישוב. 

לימים פרחה אהבה ביני לבין ארנולד, בנם של משפחת קאופמן ובסוף שנת 1944 נישאנו בחיפה.

עברנו לגור במחסן  בחצר ההורים. הוריו של ארנולד המשיכו לגור בביתם והיחסים בינינו היו מצוינים.

עדנה נולדה בשנת 1946, הצירים החלו בשעות ערב בזמן עוצר. על כן נסעתי לבדי בליווי חייל אנגלי לבי"ח בלינסון. למחרת ארנולד התקשר טלפונית ושאל: "אישתי כבר המליטה?" . התשובה היתה "אתה בוודאי רפתן". בבית היולדות נאמר עלי "הילדה, ילדה, ילדה".

מהר מאוד התברר כי התפתחותה של עדנה לא הייתה כמצופה. הגורם נמצא לאחר לידתו של רפי בננו, שחלה בצהבת קשה והועבר ע"י מחלקת התינוקות לבי"ח הדסה בתל אביב.

שם הוחלף כל דמו בארבעה שלבים. אז זה היה חדשני בארץ. הטיפול הצליח ואנו זוכים ליהנות מרפי וממשפחתו הענפה.

ארנולד ואני הבטחנו זה לזו שנעשה כל הניתן כדי לאפשר לעדנה איכות חיים טובה – מה שחיזק מאוד את הקשר בינינו. קיימנו את ההבטחה במשך למעלה מחמישים שנה. 

ארנולד נפטר בשנת 1999, ועדנה נפטרה בדיוק שנה אחריו בשנת 2000.

לאורך כל השנים, היחסים ביני לבין אחותי – רחל ומשפחתה היו מאוד קרובים. חגגנו יחד חגים, רחל ומשפחתה ביקרו אותנו מידי שבת. יחסים חמים אלו נמשכים עד היום עם ילדיה של רחל.

היום יש לי משפחה ענפה: לבני רפי חמישה בנים ובת, כולם נשואים באושר, ולהם 15 ילדים – נינים עבורי. חמש משפחות גרות ברמת הגולן ומשפחה אחת מתגוררת על הגלבוע.

במשך השנים ניסיתי ללמוד ולמלא את החסר באמצעות קורסים שיעורים והרצאות. אני ממשיכה בזה עד היום. מכל מלמדי השכלתי.

הרופא הפילוסוף ויקטור פרנקל כתב את הספר "אדם מחפש משמעות".

ואני מצאתי משמעות לחיי!

מצגת התמונות של חוה קאופמן

מסע חייה של חוה קאופמן – tour builder

תשע"ו 2016תכנית הקשר הרב דורימדריכה: אורנה דרום

מילון

טיפוס
מחלה קשה של מערכת העיכול הנגרמת על ידי החיידק Salmonella typhii (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הורינו היקרים ציידו אותנו בכלים שאפשרו לי להתמודד במצבים הקשים שנקלעתי אליהם“