מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדות בשואה לאור החסידות

הסבא שמואל קטן
סבא מנגן בהתוועדות
זכורני, שבזמן המלחמה בהיותי ילד, נדדה משפחתנו מעיר לכפר ומכפר לעיר וליערות יחד עם הפרטיזנים.

שמי שמואל קטן, נולדתי בכ"א חשוון ה'ש"ת. נולד ביוגוסלביה בכ"א חשוון ה'ת"ש 11 לנובמבר 1939. לאבי ר' יוסף ולאמי מרת לאה. ארץ הולדתי היא יוגוסלביה, כיום זו בוסניה, בעיר סרייבו. נולדתי בימים הראשונים או מעט לפני שפרצה המלחמה.

זיכרונות ומאורעות ילדותי – ממלחמת העולם השנייה

זכורני, שבזמן המלחמה בהיותי ילד, נדדה משפחתנו מעיר לכפר ומכפר לעיר וליערות יחד עם הפרטיזנים. אבי ר' יוסף  ע"ה היה חרט במקצועו ועבד עבור הפרטיזנים, הוא יצר עבורם נשק.

וכך היה הסיפור:

כשפרצה המלחמה עזבנו את הבית בסרייבו. וברחנו לחוף האדריאטי, לקרואטיה, אבל לצערנו, האיטלקים שחיו בקרואטיה עשו יד אחת עם הגרמנים, הם חיפשו יהודים ומסרו לגרמנים כדי לשלוח אותם למחנות ריכוז. גם עלינו הלשינו שאנו יהודים, וגורשנו לאי ראב. הגרמנים התקרבו לאי ונערכו לשלוח את היהודים למחנות המוות. באותו זמן ירדו הפרטיזנים מההרים והודיעו לנו, שהגרמנים עומדים לבוא, וכדאי למהר לעזוב, לפני שהגרמנים האכזריים יגיעו. היו כאלו  שהתלבטו מאוד אם לעזוב. אך אבא שלי אמר: 'אני לא רוצה ליפול לידיים שלהם'! הוא לקח את אביו, אשתו ובנו יחד עם אחותו ובעלה (סטלה ורפאל) שהיה פרטיזן בחיל הקשר.

ניתנה לנו אפשרות לצאת משם ונדדנו 'להרים'. סבא שהי' חרט מקצועי, עבד עבור הפרטיזנים, הוא יצר עבורם נשק. זכור לי במעומם, שתוך כדי נדידה, הגענו לכפר כלשהו ובלילה הגיעו אלינו האוסטאשים (ארגון לאומני, שהיה ידוע במעשי אלימות רבים ואכזריים) ואיימו, שאם לא נעזוב עד מחר את המקום הם ישחטו את כולם. (כך אבא ע"ה סיפר לי) מיד העמסנו את הכל על עגלה הרתומה לפרה. עד היום אני זוכר את עצמי כילד קטן מאד אוחז בירכתי העגלה וצועד רגלית אחריה.  אני זוכר גם את עצמי אוסף מהרצפה תרמילי כדורים שנותרו מהפרטיזנים.

אבי היה מופקד בעת שהותנו עם הפרטיזנים, לשמור על שבויי מלחמה נאצים. הפרטיזנים שנאו אותם שנאת מוות. השבויים הועסקו בעבודות פרך, לחפור בידיים באדמה לבנות כבישים וכו'.

פעם סבא ראה את אחד השבויים מוציא פלטת מתכת, כדי שיהיה לו יותר קל לעבוד. כשמפקד הפרטיזנים ראה שחסר פריט, קרא להם למסדר, שלף את אקדחו וצעק: "מי שהוציא את הפלטה, שיתקדם צעד אחד קדימה" הוא היה מוכן לחסל את כולם. אף אחד לא זז. לבסוף צעק עליהם שילכו לעזאזל ויעופו. אחד מהם ניגש אחר כך לאבי ואמר לו: "אהיה עבד שלך עד עולם". אמר לו אבא: "אינני צריך אותך איתי, אך עם תום המלחמה כשתחזור לבית משפחתך, ספר להם שהעם היהודי הוא לא עם כפי שתיארו לך עד היום". כך זה נמשך עד סוף המלחמה. אז הגענו לעיר 'גלינה' הסמוכה לזגרב. אחר כך הגענו לזגרב עצמה ושם גרנו עד שעלינו לארץ.

הילדות מבחינה כלכלית

יוגוסלביה ארץ הולדתי הייתה מדינה סוציאליסטית עם רמת חיים רגילה. אך, יחסית לארצנו – היא הייתה דלה, כל מיני פירות כמו תפוזים, אצלנו ביוגוסלביה זה היה כמו לגלות את אמריקה. אנחנו אכלנו רק פירות יער ופטריות.

בילדותי, כשהגעתי לארץ ל"קרית חיים" הייתי קוטף מהעצים 'כמוצא שלל רב'… והייתי הולך בחורף עם מכנסים קצרים… עבורי זה לא היה חורף… אני זכרתי את  השלג ביוגוסלביה! זה היה חורף אמיתי!

זיכרונות מהבית שלי בילדותי

בזגרב, הייתי היהודי היחיד בין גויים. גרנו בבניין רב קומתי גבוה עם בניה עתיקה וחזקה, בקומה שנייה. היה לנו בית עם כמה חדרים. זכורני זוג אנשים, פראניה ומריולה היה שמם, שניהם היו גויים. הם שכרו חדר בדירה, שבה גם אנו התגוררנו. הוא היה רקדן בלט, אדם מאד עדין. הבניין בו גרנו היה ממוקם באזור 'כיכר טיטו', היום זה נקרא 'כיכר הצרפתי'. באזור היה מחנה ריכוז ושמו 'יאַסַאנֶעץ'. המנהיג היה קרואטי אדוק – פַאבֶּעלִיטש – ששיתף פעולה עם היטלר ימ"ש ושלח יהודים למחנה ריכוז.

דודה שלי ובעלה 'זאַגוֹרַץ' – היה מחסידי אומות העולם, הוא הציל הרבה יהודים. הבת שלה חיה עדיין, היא בת דודה שלי. האנטישמיות בזמני לא הייתה גלויה אך הייתה מתחת לפני השטח. הגויים תמיד אהבו לעקוץ את היהודים. אני זוכר את אותה גויה שצחקה בלעג שהיהודים 'אוכלים וזוללים' המון בערב יום כיפור ואח"כ צמים יום שלם… או שצחקו על עניין הברית מילה.

העלייה לארץ

כשהוריי החליטו לעלות לארץ, לא עשו להם בעיות לקבלת אשרת כניסה לישראל. הסוכנות הכריזה שמי שרוצה לעלות לארץ, שיירשם. סבא עשה את כל ההכנות לקראת הנסיעה. היינו צריכים לארגן 'ליפטים' למסע – סבא לקח כמה פעקלאך (לא הרבה).

בהיותי כבן שמונה בשנת תש"ח עלינו ארצה עם האנייה רדניק. שם קיבלנו מזון מערבי, שלא הכרנו ביוגוסלביה. האוכל היה בשפע. ההפלגה ארכה כשלשה ימים. דודתי סטלה ובעלה רפאל עם הסבא ע"ה הפליגו עם האנייה קפלוס. ההפלגה שלהם נמשכה כשבועיים, מכיוון שבדרכם ליד יוון הם נקלעו לסופה בלב ים. מים התחילו לחדור לאנייה, והאנייה החלה לטבוע. מיד קראו בקשר לכוחות ההצלה שיבואו להצילם, ב"ה הם ניצלו, וכשהגיעו לארץ, הם נשלחו למחנה העולים בבאר יעקב. מיד כשאנחנו הגענו, נלקחנו למחנה מעבר בעתלית. מחנה מאד גדול עם 'בלוקים' של 40 מיטות ויותר. לא ידענו מימיננו לשמאלנו. כשהגענו למחנה, הגיעו חברי קיבוץ והתחילו לאסוף -קודם כל- את הילדים ולקחת אותם לקיבוץ כדי 'לטפל בהם'…

הם באו לאבי ע"ה ואמרו לו 'תביא את הבן שלך ונטפל בו?'. השיב להם אבי: "במשך כל המלחמה בני היה אצלי, אני אחנך אותו"! הוא לא ידע מה זה קיבוץ, דתיים וחילוניים. לא ידע כלום. אך את חינוך בנו לא נתן לאחרים.

מעתלית עברנו לקריית שמואל. זה היה מגורי עולים. זכור לי עד היום את ליל הסדר הראשון שהיה המוני. עשרה שולחנות ביחד לכל העולים. אחר כך קנינו בית בקריית חיים ב'בניין רכבת' – בניין ארוך עם פתחי כניסה רבים, סגנון בנייה בימים ההם. הדודה, בעלה והסבא גרו באותו אזור בבניין אחר.

בהמשך עברנו לקריית ביאליק, לדירתה של דודי ודודתי, אחותה של אמי, שרה ובעלה אמיל, שעלו ארצה לפני המלחמה. הם גרו בקריית ביאליק, ברסקו ג. כשעברו אחר כך לחיפה לדיור מוגן, הציעו לנו לעבור לדירה שלהם. הדירה נרכשה בדמי מפתח. יחסה של בעלת הבית היה קשה במיוחד והשפיעו על יחסי השכנות. ולכן, עברנו לקריית ים ב'.

אבא התחיל לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות שהיו בשוק העבודה, ולא במקצוע שרכש. הוא עבד בתחילה ב"בניין" בסחיבת שקי מלט ובלוקים. אחר כך עבר לעבוד בפרדס בעבודת הקטיף, מאוחר יותר עבד ב'נעמן' ב 200 מעלות צלזיוס. עד שבהשגחה פרטית נודע לו על המושג של אע"צ (אזרח עובד צה")] ואז אבי ע"ה התחיל לעבוד במפעל על יד נמל חיפה, מאוחר יותר המפעל עבר לחיפה.

בביה"ס בו למדתי בקריית ביאליק היה מנהל ושמו 'ירדני'. זכור לי שדיבר איתי על שמואל הנביא ששמי כשמו. בכתה ז' או ח' קיבלנו עבודה לכתוב על נביא מסוים. היו לי מעט מאוד ספרים לעיון, וכעולה חדש עדיין התקשיתי בכתיבה. עם מינימום המשאבים שהיו ברשותי, אבל עם הכוח היצירתי שלי, התחלתי לכתוב מאמר. כתבתי ומחקתי. כשהגשתי את העבודה למחנך, הוא מאד התפעל מהעבודה שלי, והחל לחקור אותי: מהיכן "סחבתי" את העבודה? הוא לא האמין לי שהכול היה פרי הגות מחשבתי. הוא טען בתוקף וצעק עלי "אתה משקר".

בהמשך, למדתי בטכניון בחיפה, במגמת כימיה.

הקשר ליהדות

סבי ע"ה, אביו של אבי, היה האחראי על ענייני הדת במשפחתנו. הוא היה גר בשיכון עירוני – מגורי עולים בחיפה, בדירה של הסוכנות. הוא וחבריו התעקשו שיבנו להם בית הכנסת וכשלא נענו, השתלטו בכוח על איזה מבנה והפכו אותו לבית כנסת.

בפסח, סבי ניהל וערך את ליל הסדר בבית חתנו רפאל בשיכון עירוני בקריית חיים.

גרנו בקריית מוצקין, דירתנו הייתה בקומה שנייה בסוף הפרוזדור. לפנינו הייתה דירה בה גרה משפחה דתית לאומית שומרת מצוות. בחגים ושבתות, כשהיינו צריכים להגיע לדירה שלנו, היה עלינו לעבור במרפסת שלהם, אבי תמיד נהג לכבד את דרכם ולא לפגוע ברגשותיהם. היה נותן כבוד לכל אחד באשר הוא! בקריית מוצקין היה בית הכנסת גדול. הכרתי חבר, שאביו שימש כחזן והזמין אותי לבית הכנסת. זכורני שכאשר גרנו בקריית חיים, הגיע אדם מסוים שהעביר לנו שיעורים ביהדות. בין היתר אמר שמשמעות המילה 'ירושלים' זה יראה – שלם. ופיתח את הרעיון.

בחיפוש אחרי תכלית החיים, שמעתי על חסידות חב"ד. בתחילה נסעתי לשבת לישיבת כפר חסידים…. כי חשבתי, ששם יש חסידים. בליל שבת אחרי מנחה, ראיתי את התלמידים עטים על המשגיח הזקן הרב אלי לופיאן, כשבחלל החדר שררה חשיכה, ואור עמום של נורות בודדות. הרגשתי שאיני מתחבר לסיטואציה הזאת. לאחר כמה בירורים, הבנתי שטעיתי בכתובת. הפנו אותי לכפר חב"ד. הגעתי לישיבה הגדולה בכפר חב"ד והכרתי לראשונה את המשפיע הבלתי נשכח ר' שלמה חיים קסלמן ואז התחיל פרק חדש בחיי. ולראשונה נסעתי לרבי כשנה אחר נישואיי בתשרי שנת תשכ"ט הצטרפתי לטיסת הצ'רטר , זכיתי לנגן בפני הרבי במעמד חלוקת כוס של ברכה במוצאי שמחת תורה, וכן לקבל בקבוק משקה עבור המושפעים בבית הספר למלאכה.

הזוית האישית

הנכדה שיינא קטן: תודה לך סבא, סיפור חייך מרגש! הרבה שנים של בריאות ונחת.

מילון

הפרטיזנים
הפרטיזנים היו קבוצות לוחמים שהתארגנו נגד הכוחות של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הם נלחמו כנגד הצבא הגרמני והצבאות של בנות הברית של גרמניה הנאצית. שיטות הלוחמה שלהם היו שיטות גרילה, כלומר של לוחמה זעירה של קבוצות קטנות וזריזות. הפרטיזנים תקפו את הצבא הסדיר בצורה גמישה ומהירה ולא אפשרו לו להתמודד מולן היטב. מחוץ לאזרחי המדינות הכבושות שנלחמו בנאצים, הצטרפו לפרטיזנים גם יהודים רבים שברחו מהגטאות ומהמחנות.

אוסטאשה
בקרואטית: Ustaše) היא תנועה לאומנית קרואטית, בעלת זיקה עמוקה לקתוליות, שנוסדה ב-1929. מיום היווסדה שמה לה התנועה למטרה להקים מדינה קרואטית עצמאית, והכריזה על מאבק בשלטון המלוכני ביוגוסלביה. התנועה הוצאה אל מחוץ לחוק ומייסדיה, אנטה פאבליץ' וגוסטב פרצ'ץ (שנרצח מאוחר יותר בהוראת פאבליץ'), נידונו למוות שלא בפניהם. שמו של ארגון האוסטאשה נקשר לרצח אלכסנדר הראשון מלך יוגוסלביה ושל שר החוץ הצרפתי לואי בארטו במרסיי, ב-1934. בתקופת ייסוד הארגון ב-1929 היה האוסטאשה ארגון לאומני, שהיה ידוע במעשי אלימות רבים. כאשר הארגון קיבל את השליטה במדינה הקרואטית, במהלך מלחמת העולם השנייה, כבר היה לו מבנה צבאי לכל דבר (צבא אוסטאשה - Ustaška Vojnica), צבא שמנה, בשיאו, בשנת 1944 76,000 לוחמים. אחרי התמוטטות יוגוסלביה בשנות ה-90, הייתה מעין התעוררות אידאולוגית של הארגון וכמה מסגרות פרלמנטריות דרשו לשאת את שם האוסטאשה.

ציטוטים

”הייתה לי הזכות להתחבר לאור הגדול, אור החסידות, ולקרב יהודים רבים אליה.“