מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדות בואדי ניסנאס לבגרות בכרמיאל

מיקה ואלה טובישביץ - 2016
אלה טובישביץ בילדותה
סיפור חייה של אלקה (אלה) מילדותה בואדי ניסנאס

נולדתי בחיפה להורים ניצולי שואה, שנה לאחר עלייתם ארצה.
 
גרנו בשכונה שנקראת עד היום ואדי ניסנאס, נכון להיום אזור ערבי מובהק, אז השכונה הייתה שכונה מעורבת.
גרו בה עולים חדשים ממזרח אירופה, עולים חדשים מארצות ערב, וכמובן הערבים: נוצרים, מוסלמים ומעט דרוזים. בבית דיברנו יידיש וברחוב עם השכנים דיברנו ערבית.
 
רק כשהתחלתי ללכת לגן למדתי את העברית. גרנו בדירה משותפת עם עוד משפחה כלומר: חדר לנו הורי אחי ואני, וחדר לזוג ללא ילדים. מטבח משותף, מבואה(הול) משותף ושירותים שהיו מחוץ לבית משותפים. היום כשמסתכלים על זה זה, נראה בלתי אפשרי אבל בימים ההם זה היה הכי מובן מאליו.
 
בהיותי בת 5, רכשו הורי את החדר הנוסף מהזוג והפכנו להיות "עשירים". הורי רכשו גם מקרר שכמובן כדי שיעשה את עבודתו היינו קונים בלוקים של קרח.
 
בילדותי אהבתי המון משחקים, שירים והיו לי גם תחביבים.
שירים, נהגנו לשיר את "צימוקים ושקדים" כשיר ערש ביידיש, אמא שלי נהגה לשיר לי את השיר לפני השינה, ברגע שהשיר תורגם לעברית אני נזכרת בו מידי פעם ושרה אותו לעצמי. שירי הערש שהובאו על ידי ניצולי השואה, היו שירים עצובים מאוד וכשהפכתי לאם העדפתי לאמץ את שירי הערש של ארץ ישראל.
משחקים, אהבתי שלושה משחקים: חמש אבנים, קלאס וקפיצה בחבל. את המשחקים למדנו בהפסקות בבית הספר. נהגתי לשחק את המשחקים האלו עם ילדי הכיתה. המשחקים של פעם היו משחקים שנהגו לשחק אותם בחוץ- בשכונה, בגינה, בחצר בית הספר כמעט ולא התאספו בבתים.
תחביבים, התחביבים שלי היו רקמה וסריגה. בגלל שראיתי את זה בבית חיקיתי את אמא שלי. הסריגה נשארה כתחביב עד היום. היום אני סורגת בעיקר לנכדים על פי הזמנות שלהם. את הרקמה זנחתי בגיל העשרה.
אוספים, היו לי כמה אוספים: מפיות מהארץ ומחו"ל, תמונות חלקות (תמונות הדבקה), פרחים מיובשים         וזהבים (נייר כסף).
 
התחלתי לאסוף פרחים מיובשים בעקבות טיולים להר הכרמל שערכנו מידי שבת בבוקר. מפיות ותמונות חלקות וזהבים התחלתי לאסוף בעקבות חברים שאספו, בעיקר דאגתי שיביאו לי או ישלחו לי. לא הוצאנו כסף על האוספים האלו. לצערי האוספים האלו לא נשמרו (פרט לאוסף המפיות) העברתי אותם לחברות עם אחים קטנים ולא ראיתי אותם מאז.
 
לאט לאט עזבו היהודים את השכונה, ואנחנו נשארנו המשפחה היהודית הכמעט אחרונה.
 
למרות הכל הילדות שלי הייתה מאוד מאושרת, הסתדרתי נפלא עם ילדי השכנים הערבים ולא הרגשנו את הפחדים שהיום מרגישים כשנכנסים לשכונה ערבית. הבית תמיד היה שוקק בחברים של הורי שהפכו להיות המשפחה שבעצם לא נשארה להם, אני אימצתי את כולם לדודים לדודות לסבים וסבתות. את החגים חגגנו יחד למרות הבתים הקטנים.
 
נשארו לישון אצלנו משפחות שלמות, אמי תמיד אמרה "אם יש מקום בלב יש מקום לכולם" וזה משפט שמלווה אותי עד היום.
אני וצביקה 
בהיותי בת 15 הורי קיבלו פיצויים בגין היותם ניצולי שואה וכך יכולנו לרכוש דירה ולעזוב את השכונה.
קצת לפני יום הולדתי ה-15 כשעדיין גרתי בואדי הכרתי את צביקה, לימים בעלי. במכתב ששלח לי עוד לפני שאני הכרתי אותו הוא כבר ידע שאני אהיה אשתו, המכתב הזה שמור איתי עד היום. פחדתי מאוד לספר להורי שיש לי חבר ואז ערב אחד הוא דפק בדלת ונכנס הביתה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אבל הוא בקלילות רבה החל לשוחח עם הורי והמפגש היה נינוח. לעומת זאת כשהוא הזמין אותי אליו הביתה לא הסכמתי. רק בהיותי בת 17 נכנסתי אל הוריו פעם ראשונה, גם שם כשהוריו ראו אותי הם הבינו שהקשר שבינינו יוביל לחתונה.
היה משהו כנראה שאנחנו הקרנו שהסובבים שלנו הבינו הרבה לפנינו את המתרחש.
 
התחתנו בשנת 1969, חתונה מאושרת לשתי משפחות ניצולות שואה שהצליחו לצאת מהתופת ולהקים משפחה ולהגיע לחתונה של ילדיהם. התחלנו כזוג צעיר חסר כל, צביקה היה עדיין חייל לקראת שחרור ואני עבדתי במעון לילדים חוסים (העבודה עם ילדים הייתה משאת נפשי מאז ומעולם). החיים נראו מבטיחים ההורים שלנו היו איתנו ולצדינו וכך גם שאר המשפחה.
 
בהיותי בהריון בחודש שביעי עם בתנו הבכורה צביקה נפצע קשה בתאונת דרכים, שבועות של טלטול בין חיים ומוות, ואז יום אחד שיפור כאילו הוא הבין את המשמעות של החיים. באותו יום שהוא החל את שיקומו ילדתי את ביתנו הבכורה (סיגל).השיקום נמשך עוד כשלושה חודשים אבל קיבלתי את בעלי בחזרה ואיתו ועם סיגל עברנו לגור בכרמיאל שם בעצם החלו חיינו המשותפים, העצמאיים כזוג וכמשפחה.
 
בכרמיאל נולדו שלושת הבנים הנוספים (עמית, יניב ושימי). בכרמיאל התאקלמנו מהר מאוד כי כולם היו זוגות צעירים שעזבו את החממה של ההורים ובאו להקים עיר בישראל. שם הגשמתי את חלומי לפתוח גן ילדים פרטי וצביקה החל לעבוד במפעל במקצועו כרסום מכניקה עדינה. החיים בכרמיאל באותם הימים היו שילוב בין קיבוץ לעיר, כולם הכירו את כולם ועזרו לכולם.
 
הגן שיגשג, היה קשר גם עם מחלקת החינוך בכרמיאל וכך במשך 10 שנים גידלתי דורות בכרמיאל.
לאחר שסגרתי את הגן הפרטי הפכתי להיות מנהלת מעון ויצו, עבודה שנמשכה 20 שנה וכך זכיתי לגדל עוד דורות של ילדים בכרמיאל.
 
כיום, אני נפגשת עם הילדים האלה במסגרת עבודתי החדשה כרכזת בחינות בגרות אבל גם הם כבר הורים לילדים שנגשים לבחינות (כנראה הזדקנתי). גם צביקה הצליח מאוד בעבודתו. גידלנו את הילדים זכינו לראות גם נכדים והחיים נראו יפים ומבטיחים, חלמנו יחד על הפרישה ועל מה נעשה לאחר הפרישה, תמיד הוא צחק ואמר: "לא סתם יש לנו ארבעה ילדים כל שבת נהיה אצל ילד אחר" לא זכינו.
 
בשנת 2014, בהיות צביקה בן 65 משום מקום הופיעה המחלה ולאחר התמודדות קשה של ארבעה חודשים צביקה נפטר. אני נשארתי לגור בכרמיאל ממשיכה לעבוד חלקית כרכזת בחינות בגרות ומתמקדת בילדים ובנכדים, הם הכוח המניע שלי. לא פשוט אבל אפשרי (חלומות לא תמיד מתגשמים), אבל בסופו של יום החיים הם יפים אם יש זכרונות יפים.
העשרה
"שכונה ערבית בחיפה. ואדי ניסנאס (ערבית: ???? ???????) היא שכונה בעיר התחתית של חיפה, שנמצאת בין שדרות הציונות במערב, רחוב שבתאי לוי בדרום, רחוב הנביאים במזרח ורחוב אלנבי בצפון. מספר תושביה כ-8,000 נפשות". ויקיפדיה
 
תשע"ו

מילון

ואדי ניסנס
שכונה ערבית בחיפה. ואדי ניסנאס (ערבית: ???? ???????) היא שכונה בעיר התחתית של חיפה, שנמצאת בין שדרות הציונות במערב, רחוב שבתאי לוי בדרום, רחוב הנביאים במזרח ורחוב אלנבי בצפון. מספר תושביה כ-8,000 נפשות.

ציטוטים

”אם יש מקום בלב יש מקום לכולם“