מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדות בגלות ברומניה לחיים חדשים בארץ ישראל

אני וסבתא שלי בתמונת סלפי
פורים ראשון בישראל בבית הספר היסודי בטירת הכרמל
סבתא ביאנקה מספרת על עלייתה לישראל כילדה

שמי ביאנקה פורמן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. לסיפורי בחרתי בעשור שנות השישים, בו הייתי תלמידת בית ספר כי הוא משמעותי ביותר בחיי – מעבר מחיים בגלות לחיים חדשים בארץ ישראל. זה כמו להתחיל את החיים פעם שנייה בגיל 11. באותן השנים הייתי תלמידה בבית הספר. את הכתות א׳-ד׳ למדתי ברומניה, וכתות ה׳ – ח׳ למדתי בבית ספר יסודי בטירת הכרמל, ישראל.

כל המשפחה של אבא שלי עלו לארץ לפני קום המדינה. הם ברחו מרומניה דרך ההרים עד שהגיעו לאיטליה, שם עלו על אוניית מעפילים ובאו לחיפה. אבא שלי, יוליוס ברוורמן המכונה פויו, היה במחנה עבודה. כשהוא חזר לרומניה אחרי המלחמה, משום מה, הוא קיבל סירוב לעזוב את רומניה כדי לעלות לארץ ישראל, הוא היה "מסורב עלייה". אולי כעונש על כך שהאחיות שלו ברחו לפני כן. לכן הוא התחתן ברומניה עם אימא שלי – דורי – ואני נולדתי בשנת 1952 ברומניה.

בשנת 1963 שלטונות רומניה אפשרו ליהודים שרצו לעזוב, לעלות לארץ ישראל. כך עליתי לארץ ישראל ביחד עם ההורים שלי. תחילה טסנו לאיטליה ושם חיכינו לאונייה שתבוא לאסוף אותנו. המשפחה כולה חיכתה לבוא האונייה בנמל חיפה. אבל – יום אחד נחת מטוס של אל-על באיטליה ובחזרה לישראל היו 100 מקומות פנויים, ולכן העלו אותנו לטיסה והגענו לישראל ולתל אביב במקום לחיפה, ואף קרוב משפחה לא חיכה לנו. לכן, אבא שלי – פויו- השאיר אותי עם אימא שלי בשדה התעופה, ונסע עם טרמפים לפתח תקווה לבית אחותו, סידונה שטרן. בשעה 5 בבוקר הוא הציץ בחלון המטבח וראה את אחותו. קמה המולה גדולה מלאת התרגשות – פתאום אחותו ראתה את אח שלה לאחר שלא התראו במשך יותר מ 15 שנה.

טלפונים צלצלו, כל המשפחה הגיעה לשדה התעופה לקבל את פנינו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי את הסבים והסבתות שלי, את הדודים ודודות ובני הדודים.

התארחתי חודש ימים בבית דודתי בפתח תקווה והלכתי לבית הספר יחד עם בן דודי, שלמה. לא ידעתי אף מילה בעברית. ישבתי בכתה, וקמתי לתחיה רק כשלימדו חשבון – שם הייתי מצוינת, כי לא צריך לדעת שפה אחרת מלבד שפת החשבון. לאט לאט שלמה והחברים שלו לימדו אותי עברית, לימדו אותי לכתוב את האותיות, לכתוב את השם שלי וכו׳. למעשה מצאתי את עצמי בגיל 11 שוב בכתה א!!

לאחר חודש ימים, קיבלנו דירה בעיירת עולים – טירת הכרמל. זה היה ביתי למשך 10 השנים הבאות, עד שנת 1974. בטירת הכרמל השתלבתי בכתה ה' בבית הספר היסודי "הגבעה". בחופשת הקיץ הייתה לי מורה פרטית לעברית. בכתה ו' כבר ידעתי עברית על בוריה, רכשתי הרבה חברות חדשות, והחיים נכנסו למסלול רגיל: בבוקר בית ספר, אחרי הצהריים חברות. הבית שלנו היה בית פתוח לכולם, והיה תמיד שמח.

אבא שלי עבד במפעל "דשנים", בהתחלה כאפסנאי, ובמשך הזמן, לאחר שגם הוא וגם אימא שלי למדו עברית, הוא היה למנהל חשבונות. אימא שלי עבדה כתופרת, ובזמן קצר שמה הלך לפניה כמעצבת ותופרת בגדי עלית. מצבנו המשפחתי היה צנוע אבל טוב. לא זכור לי שהיה לי חסר דבר מה. ראוי לציין שמכיוון שטירת הכרמל הייתה עיירת עולים, כולם היו באותו המצב הכלכלי, עזרו אחד לשני, ולא הרגשתי שאני חריגה בסביבתי. בית הספר היה קרוב למקום המגורים, הלכתי וחזרתי ברגל. מכיוון שאני בת יחידה להוריי, התחברתי עם ילדה בשם לאה. לאה עלתה לארץ עם משפחתה מטורקיה, ושתינו גדלנו יחד כמו אחיות. אנחנו בקשר עד היום.

כעבור שנתיים, הלכתי לבית ספר תיכון – "תיכון חדש" בעיר הגדולה, בחיפה. שם למדתי במגמה ביולוגית, עשיתי בגרות, ובשנת 1971 סיימתי את לימודי בתיכון והתגייסתי לצה"ל. בצבא עברתי אימוני טירונות בבסיס טירוניות במחנה צריפין. אחרי הטירונות, ביקשתי ללכת לקורס חובשות. בתום הקורס, בזכות זה שהיו לי ציונים טובים, נשארתי להדרכה. הדרכתי קורסים של חובשות, של חובשים קרביים, ושל אנשי מילואים – הג"א- עזרה ראשונה. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי.

הזוית האישית

איתמר: היה לנו ממש כיף לבלות ביחד ואני למדתי מזה המון מידע חדש על המשפחה שלי ואהבתי לכתוב את הסיפור.

ביאנקה: נהניתי מכל רגע של עבודה על הסיפור ביחד עם נכדי הבכור, איתמר, בסביבתו הטבעית בבית הספר. ריגש אותי במיוחד והפתיע אותי עד כמה הוא התעניין בפרטים הקטנים של עברי, גילה סקרנות ואמפתיה. בזכותו הסיפור הועלה על הכתב ויישאר למזכרת לדורות הבאים.

מילון

מפעל דשנים
מפעל לחומרים כימיקלים שבעזרתם משבחים את הקרקע לגידולים חקלאיים.

ציטוטים

”עברתי מגלות לחיים“

”קמתי לתחיה רק כשלימדו חשבון – שם הייתי מצוינת, כי לא צריך לדעת שפה“