מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדות באלג'יריה בצל מלחמת העולם השניה – לחיים עשירים ותורמים בארץ ישראל

לאוניל ודינה טייב ביום נישואיה
לאוניל

הקדמה: קווים כלליים

סבא וסבתא עלו לארץ בשנת 1961. שניהם ילידי העיר קונסטנטין אשר באלג'יריה. אלג'יריה עד שנת 1962 היתה חלק מצרפת וליהודים הייתה אזרחות צרפתית מ-1870. סבא וסבתא למדו בבתי ספר יסודיים ותיכוניים של משרד החינוך הצרפתי. באלג'יריה היו בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות. לאחר מכן שניהם היו מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בזכות תעודת הוראה והסמכה ממשרד החינוך הצרפתי.

סבתא דינה הייתה חניכת תנועת נוער ציונית, "בני עקיבא". החלום היה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1956 סבתא באה לארץ במסגרת סמינר למדריכים של התנועה.

הם נישאו ביוני 1961 ובתום שנת הלימודים עלו ארצה בחודש יולי 1961.

אחרי לימודי עברית באולפן בעיר באר שבע ושנה בסמינר למורים עולים, סבתא התחילה ללמד בבאר שבע מספטמבר 1962. סבא התקבל לעבודה בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) שהיתה אז בהקמה על ידי הצרפתים.

שניהם עבדו במקצוע שבחרו עד שנת 1997, אז פרשו לגמלאות.

במשך התקופה הזאת נולדו להם 3 בנים: יואב הבכור, יניב האמצעי (אבא שלי) וגיא הצעיר, וכיום יש להם 6 נכדים ונכדות.

הילדות במלחמת העולם השניה

בשנת 1940 סבתא הייתה בכיתה א' בבית ספר לבנות על שם ז'אן ז'אק רוסו. היא זוכרת שכל בוקר הן היו עומדות בחצר למסדר להרמת הדגל הצרפתי לראש התורן, הן היו חייבות להצדיע עם הושטת הזרוע קדימה (כמו הנאצים) ולשיר המנון לתפארת מנהיג ממשלת וישי, המרשל פטן, שנכנע למשטר הנאצי: "מרשל הננו לפניך, המציל של צרפת, המולדת תקום לתחייה, מרשל מרשל הננו!" ועד היום המנגינה ואותן המילים חרוטות בזיכרונה.

ב-1942 היהודים גורשו ממקומות העבודה וילדיהם גורשו מבתי הספר הצרפתיים. האזרחות הצרפתית נשללה מהם. היא הוחזרה להם כעבור קרוב ל-4 שנים.

ראשי הקהילה היהודית של קונסטנטין ארגנו בבניין שהיה ברשותם כיתות לימוד לתלמידים ולמורים היהודים שנשללה מהם הזכות ללמד וללמוד.

באותה התקופה משפחות היו מקבלות תלושי מזון לפי מספר הנפשות והיו צריכות להסתדר כדי להאכיל את ילדיהם עם המעט הזה.

הילדים היו מקבלים כל בוקר כוס חלב חם (מאבקת חלב ומים חמים) לפני כניסתם לכיתות המאולתרות.

משנת 1942 סבא למד בבית הספר היהודי (תלמוד תורה) כי לא הייתה לו זכות ללמוד בבית ספר הצרפתי. כאן הוא התחיל את לימודיו הצרפתים יחד עם הלימוד העברי.

 

 

אחרי פלישת הכוחות האמריקאים והאנגלים לאלג'יריה, הילדים היהודים הוחזרו לבתי ספר ממלכתיים של הממשל הצרפתי.

סבתא למדה בתיכון ראלי עד הבגרויות (מתמטיקה, פיזיקה וכימיה מוגברות). וסבא למד לימודים קלאסיים הכוללים לימוד השפה הלטינית. בתום לימודים אלה שניהם פנו להוראה והוכשרו כמורים בבית ספר להכשרת מורים.

אחרי המלחמה

בבניין הקהילה היהודית החדרים ששמשו ככיתות הפכו אחר כך למועדונים של תנועות הנוער הציוניות השונות כגון: בני עקיבא, דרור, גורדוניה וגם הצופים היהודים של צרפת. האולם הגדול באותו בניין שימש לחגיגת אירועים גדולים כמו: בר מצווה וחתונות. באולם הזה חגגו סבא וסבתא עם משפחותיהם ואורחיהם את חתונתם. שם היו חוגגים גם את האירועים הקשורים לעם היהודי למדינת ישראל: פורים ויום העצמאות של ישראל.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה היו מקרינים סרטים על השואה ועל מחנות הריכוז בבית הקולנוע הגדול של העיר ושם היו נוכחים רוב יהודי העיר גדולים כקטנים.

חיי הנוער היהודי בעיר

בשבתות וימי ראשון היו נפגשים ברחוב הראשי של הרובע היהודי ומטיילים שם. כאשר לאחד מהם הייתה דירה פנויה מהורים הוא היה מזמין בנים בנות למסיבת ריקודים שנקראה surprise party. שם נפגשו סבא וסבתא.

מלחמת אלג'ריה

מרד הערבים נגד הצרפתים, שהפך במהרה למלחמה, החל ב-1.11.54 ברצח זוג מורים צרפתים שלימדו בכפר ערבי מדרום לקונסטנטין. זה התגלגל למתקפת פיגועים רצחניים בכל רחבי אלג'יריה. הרבה פעמים נזרקו רימונים ברחוב הראשי של העיר, שבו הרבו הצעירים לטייל ומספר גדול של חברים הצעירים קיפחו את חייהם. גם בבתי קולנוע המצב לא היה בטוח. לעתים קרובות נפסקה הקרנת הסרט עקב פיגוע ירי או זריקת פצצה באולם חשוך בו ישבו אנשים רבים שבאו לשכוח מהמציאות המרה ומהמתח הרב. המלחמה הזאת נמשכה עד חתימת הסכמי Evian שהעניקו עצמאות לעם הערבי במרס 1962. לפני הכרזת העצמאות לאלג'יריה התחילה הגירת הצרפתים, נוצרים כיהודים, לכיוון מולדת האם המטרופול צרפת. חלק קטן מאוד בחר לעלות לישראל.

מצב היהודים בתקופת מלחמת אלג'יריה

הערבים רצו למשוך לצידם את היהודים, שבחרו להישאר נאמנים לשלטון הצרפתי ושילמו על כך בהרבה קורבנות בנפש. כדי להגן על הקהילה היהודית הצעירים אורגנו, אומנו וחומשו ע"י פעילי המוסד, שהגיעו לקונסטנטין בינואר 1956. מדריכים אלה היו יוצאי יחידות נבחרות של צה"ל. הצעירים נשלחו למחנות אימונים בצרפת וגם בישראל. סבא השתתף באחד מהם. בתקופה הזאת סבא וסבתא היו כבר בני 20 פלוס והיה קשה לנהל חיים נורמליים בגלל העוצר בעיר. בשעה תשע בערב לא היתה צריכה להיות נפש חיה ברחובות.

כך עברו שנות הילדות והנעורים של סבא וסבתא בשתי המלחמות.

נישואיהם של סבא וסבתא בעיר קונסטנטין

תחילה נישאו בנישואין אזרחיים ב8.6.61 בבית העירייה של העיר על ידי ראש העיר, וב 11.6.61 בנישואין דתיים בבית הכנסת הגדול והמפואר כפי שהיה נהוג.

שניהם היו מורים בבתי ספר יסודיים ובתום שנת הלימודים 30.6.61 החליטו להתחיל את החיים החדשים שלהם בישראל מתוך בחירה חופשית ומתוך זיקה לציונות. כשבוע אחרי תחילת החופש הגדול עלו לישראל. יחד איתם עלו עוד זוגות של צעירים וצעירות, כולם מורים ומורות, כ-12 נפשות. 

"התקבלנו על ידי פקידי הסוכנות היהודית שהפנו אותם לעיר באר שבע כי שם הייתה המדרשה למורים עולים. שם הכירו מורים עולים מהתפוצות: ברית המועצות, רומניה, ארגנטינה, צפון אפריקה וגם דנמרק."

הקבוצה שוכנה באותו בניין באותה שכונה. הבניין היה עדיין ללא חלונות ללא חשמל וללא גז. על הפיגומים שהיו עדיין, החבר'ה מהקבוצה היו מבקרים אחד את השני דרך החלונות.

אחד מהחבר'ה ניגן באקורדיון ובזכות הנגינה שלו הם עשו "חיים משוגעים" והייתה להם שמחת חיים ואווירת חג וחופש כל הזמן. חגגו חגי ישראל ביחד טיילו ביחד ובקיצור עברה עליהם שנת לימודים כיפית במדרשה, תוך הסתגלות קלה ומהירה.

כעבור שנה בטקס סיום הלימודים הם קיבלו תעודת סיום והסמכה כמורים כשרים לעבודה בבתי ספר בישראל.

מ- 1.9.62 סבא עזב את ההוראה והתקבל לעבודה בקריה למחקר גרעיני בדימונה. סבתא לימדה בבית ספר יסודי כמחנכת במשך כ-15 שנה ותוך כדי למדה באוניברסיטת בן גוריון "הוראה מתקנת" ולימדה עד פרישתה לגימלאות בתחום ספציפי זה.

תשע"ה 2015

מילון

קמ"ג
הקריה למחקר גרעיני

ציטוטים

”אנשי הסוכנות היהודית הפנו אותם לעיר באר שבע, שם הייתה מדרשה למורים עולים“