מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רומית מספרת על ההתפתחות מילדה לסבתא

אני וסבתא רומית
סבתא רומית וסבא אביגדור בנעוריהם
ילדות מלאה באהבה ותמיכה הממשיכה עד היום עם הילדים והנכדות

שמי רומית, נולדתי בשנת 21.03.1961, בת שנייה במשפחה בעלת ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן.

אבי, אליהו עבד כקצב בשוק ה"תקווה" שבתל-אביב ואמי, מזל, גידלה אותנו לתפארת וטיפחה את ביתנו. גרנו בבת-ים בדירה מאוד יפה שתכנן אדריכל.

תמיד אהבתי את שמי כיון שעורר שאלה לפשרו: רומית= רומיה (רום= גבוה, יה= ה'). שמי ניתן לי ע"ש אחת מקרובות המשפחה, האימא של גיסה של אמי. אני זוכרת שתמיד ראו בי בעתיד – מורה או גננת. מבחינה חיצונית נראיתי גבוהה ובוגרת לגילי ולכן חברתי לחבורה הבוגרת בשכונתי.

סיפור ההיכרות שלי עם בעלי היקר אביגדור

כשמלאו לי 12 שנים הגיע לשכונה "בחור חדש" בן 15. כמו בסרטים הרומנטיים, שנינו הרגשנו פרפרים בבטן וזיקוקים באוויר. אביגדור  עבר דירה מבאר-יעקב לבת- ים. התעניינתי מאוד בסיפורי הילדות שלו, בבית שגדל בו. הוא סיפר בהתרגשות על בית פרטי עם גינה ענקית שבה צמחו שורות שורות של עצי פרי, הוא הוסיף וספר שלמד בקיבוץ " נצר-סירני". אביגדור הוא הבן השלישי במשפחה בת  שבעה ילדים, שני בנים וחמש בנות. אביו יוסף עבד במפעל "הארגז" ואמו  ורה עבדה כמבשלת לפועלים במטבח המפעל.

פער הגילאים שבינינו היווה בעיה מבחינת בתי הספר ומבחינת הקבלה מול ההורים בפרט והמבוגרים בכלל. אולם אנחנו התעקשנו להיות כל הזמן ביחד. הייתה זו אהבת ילדות תמימה.

כל יום בשעה ארבע אחר הצהריים נהגנו לרדת כל ילדי השכונה לרחוב, הסתדרנו בזוגות ושיחקנו מטקות. נהגנו לקצר לאביגדור את השם לויק. ויק היה בן זוגי הקבוע למשחק והוא תמיד התאמץ למצוא חן בעיני. הוא כל הזמן היה רודף אחרי הכדור.  אני זוכרת עד היום את השכנה מקומה שנייה שהייתה נוזפת בנו על הרעש שעשינו.

בחצרות של הבניינים אהבנו לשחק בחמש אבנים, קפיצה בגומי ובחבל והכי מרתק היה לשחק בגוגאים. כל קיץ אכלנו המון משמשים וייבשנו את הגלעינים בקופסת נעליים למשחק, כל המרבה הרי זה משובח.

אחד מהזיכרונות המשמעותיים הוא בניית הסוכה בחג הסוכות, היה זה מנהג אותו כולנו אהבנו. כל אחד הוריד לסוכה צלחת עם אוכל מהבית ויחד אכלנו ארוחת צהריים. נהגנו לשחק בישיבה אחד מול השני, תוך כדי התבוננות אחד בעיני השני ומי שחושף שיניים ראשו נפסל. ויק ואני נהגנו להחליף פתקי-חיזור, ויק היה משאיר את הפתקים שכתב לי בקופסת החשמל שהייתה בכניסת הבניין שלי, זה היה מרגש.

היה לנו מועדון נוער דומה לפעילויות של תנועות נוער אחרות הנקרא "קורצ'אק". היינו מגיעים אליו בימי רביעי לפעילות חברתית עם מדריכה ובימי שישי היו מתקיימות מסיבות ריקודים. כולנו התרגשנו להתלבש במיטב בגדינו ואני הייתי הרקדנית שרקדה במרכז המעגל. ויק היה ביישן, ובעל כורחו נאלץ ללמוד לרקוד.

אני למדתי בתיכון עיוני "רמות" במגמת ספרותית / מזרחנית. ויק למד בתיכון מקצועי "אורט שפירא" חריטה, שם הכין לי בהתרגשות שרשרת מכף כסף בצורת לב ועליה חרוטות אותיות שמינו: רומית – ויקטור. עד היום שרשרת זו שמורה אצלי באהבה.

בימי כיפור כשכולם צמו, לנו לחבורה הייתה חגיגה. היינו יושבים בגינה עד שעה מאוחרת, מעבירים חוויות מצחיקות. היה חבר מבאר יעקב שנהג בכל כיפור לבוא עם תפוח עץ שעליו נעוצים זרעי-הל. כל הזמן הצמיד את תפוח לאפיו בטענה שזה מטשטש לו את הרעב – הצחיק את כולנו. זיכרון שנצרב לכולנו היה כשלפתע נשמעה צפירה, ויק ואני נעמדנו דום כתגובה אוטומטית ופתאום מרחוק שמענו את אמי צועקת לעברינו" בואו מהר למקלט התחילה מלחמה". הייתה זו מלחמת יום הכיפורים, עבורנו זו הייתה החוויה הכי פחות נעימה. כל האבות גויסו לצבא והאימהות טיפלו בילדיהן.

נהגנו לצאת לקולנוע כל החברים בארבע אחר הצהריים אחר כך קנינו פלאפל וחזרנו הביתה. בשבתות הלכנו ברגל לים וקפצנו מאחורי הסלע המיתולוגי בבת- ים. ויק קפץ ראשון וכולם אחריו. לא היה לנו כסף, אז קנינו ביחד מלבי אחד וחלקנו אותו בינינו. על הפטל שנשאר בתחתית ביקשנו מהרוכל שיוסיף לנו מים, כך "הרווחנו" גם כוס מיץ.

ויק התגייס לצבא ושירת בחיל צנחנים בגאווה גדולה, אני למדתי לבגרויות במגמת ספרותית- מזרחית ואחר כך התגייסתי לצבא בעצמי. שנה לאחר השחרור התחתנו.

סיפור החינה של הזוג המאושר –אביגדור ורומית

הנשים בלבד הלכו למקווה. שם נתבקשתי לטבול שבע פעמים במבוכת-מה וכשיצאתי כולן קראו לי " קולולולו" (צהלולים) וזרקו עליי סוכריות. מהמקווה יצאנו לרחוב בתהלוכה ובשירים  ובידינו נרות ארוכים לכיוון ביתה של סבתי. סבתי שמחה לארגן לי את טקס החינה המסורתי.

היא הזמינה אליה מלבישה שהלבישה אותי בבגדי כלה תמניה מסורתית הכוללים המון תכשיטים כבדים, כובע גבוה מעוטר בגדילים ופעמונים. מרגש היה מאד לראות את ויק שהסכים גם הוא ללבוש שמלת גבר תימני ומגבעת לראשו.

אני ממוצא תימני וויק ממוצא טריפוליטאי.

עלינו לגג של סבתי ושם חיכו לנו חבורה של זמרות תימניות שתופפו במכלי-פח ריקים של זיתים כפי שנהוג בתפוצות תימן. בעיקרון זהו טקס שמשתתפות בו רק נשים ובמהלכו מורחת אם הכלה "חינה" בכפות ידיהן של כל הנשים הנוכחות לברכה. ריח הקטורת גרם לחמותי לתחושת בחילה, מזל שהטקס התקיים במרפסת פתוחה. שבוע לאחר החינה התקיימה מסיבת החתונה.

סיפור החתונה של הזוג המאושר – אביגדור ורומית

את שמלת הכלולות תפרה לי תופרת ביתית בניגוד לסלוני הכלות העכשוויים. קבענו עם הצלם שיאסוף אותנו מהספר, בניגוד לצילומי שמתקיימים בטבע, אך לתדהמתנו הצלם לא הסכים לחכות יותר מהשעה שנקבעה ופשוט עזב אותנו. חבר קרוב לקח אותנו לצילומים בתוך סטודיו.

סבי שהיה רב מוכר בשכונת התקווה שבתל אביב, חיתן אותנו בהתרגשות גדולה וכולנו שמחנו מאוד. החתונה התקיימה באולמי "שושנים" בתל-אביב בתאריך 27.6.1981.

את ירח הדבש שלנו חגגנו עשרים שנים אחרי החתונה מפאת המלחמה והיכולת הכלכלית. ויקטור היה חרוץ מאוד ולא בחל בכל מקצוע ובלבד להרוויח בכבוד. פיתוח סרטי צילום של "פוג'י", בקצבייה של אבי, במכירת כלי כתיבה לבתי – הספר, חיפויי קירות בלוחות עץ ואפילו בייצור ידני של  רעפי חרס לכיסוי גגות רעפים.

לימים, בזכות חריצותו, ויקטור שכר מגרש ובו אחסן רעפים שיוצרו במפעל קורות עץ לבניית גגות של בתים פרטיים. שמו התפרסם ברבים במקצועיותו.

ברצוני לספר על החוויה הפרטית שלי בהשוואת שני הבתים בהם גדלנו אביגדור ואני.

אביגדור גדל בבית החדש שלו, בבת ים, בשני חדרים בלבד, אבל באווירה של חום, דאגה ומטבח פעיל בכל שעות היממה. מסתבר שהוא לא מצא את פרטיותו והעדיף לבלות אצלי בבית  ובשכונה. אצלי בבית הגדול התארחו המון חברים, הוריי שידרו "קוליות" ואפילו השתתפו במסיבות יום ההולדת שלי שנערכו בפורים דרך קבע. תמיד התחברתי ליכולת ולשאיפה בהשגת יעד שראיתי אצל אביגדור. ניהלנו בית קטן וצנוע בבת ים בו גידלו את שלושת ילדינו: דיקלה, יוסף ודניאל. כולם גדלו בחדר אחד ובאהבה גדולה.

ברבות הימים, ויקטור הגשים חלום ובנינו בית פרטי עם גג רעפים במערב ראשל"צ, מיותר לומר מי עמד מאחורי הפרויקט. בבית החדש והגדול נולד בני הרביעי – עומרי. דיקלה בכורתי למדה להיות גננת – מקצוע שהיה מזוהה איתי ועושה בו חיל. היא התברכה בשלוש בנות מופלאות: מיה  בת ה-11, אלמה ואמה תאומות בנות 8. בני יוסף – למד כלכלה ומנהל עסקים והשתבץ בעסק המשפחתי – ייבוא. בני דניאל – סיים לימודי אדריכלות ב"טכניון" שבחיפה. עומרי למד מוסיקה ועורך פסטיבלים בארץ ובחו"ל.

התפניתי ללימודים ובחרתי בקינסיולוגיה. למדתי על שני חלקי המוח, על הדרך להגדיל את מספר התאים, על מיומנויות תרגילי ההצלבה ועל חשיבות תרגול ה-"שמונה השוכב".

לאחר לידת נכדותיי, פניתי ללימודי הדרכת משפחות בליווי מיכל דליות במכללת "לוינסקי".  לימודים מהנים וחד שבועיים במשך שנתיים. קיבלתי תעודה אך את ההתלמדות – התמקצעות יישמתי על נכדותיי האהובות. התנדבתי לסייע בלימודים באופן פרטני בבית ספר יסודי ומאוחר יותר הצטרפתי גם לעמותה לתמיכה בנשים חד הוריות.

עם שלוש נכדותיי אני מבלה שלוש פעמים בשבוע בהכנת שיעורים, בזמן שבתי מסיימת את התואר ובמקביל עובדת בהתמחות בגן ילדים.

ביולי האחרון חיתנו את בננו השני יוסף עם ירדן המתוקה ומצפים בשמחה להולדתה של הנכדה הרביעית.

החלטתי להגשים חלום – שיפור לימוד השפה האנגלית. פעם בשבוע פגשתי מורה פרטית ונהנינו מהתהליך יחד. חשוב לי מאוד, שנכדותיי יאמצו את הלמידה שלי כאפשרית בכל גיל ואהיה להן לדוגמא.

מגפת הקורונה

פתאום באמצע שיגרת החיים הבטוחה והיציבה נפלה על כל העולם נגיף חדש מדבק נורא ובקצב מהיר בשם:" קורונה", כתר (כצורת הנגיף במיקרוסקופ). כל האנשים, בלי יוצא מן הכלל, נדרשו לעטות על פניהם מסיכה וללבוש כפפות, לשמור מרחק פיזי האחד מן השני כ-2 מטר ולחטא כל דבר באלכוהול ג'ל. משפחות נפרדו מסבים וסבתות בקבוצת הסיכון. תקופה מאתגרת ללא ספק.

עסקים, בתי ספר, קניונים נסגרו. חל איסור מוחלט לבקר במגרשי משחקים ציבוריים, האבות ישבו עם משפחותיהם בבתים ומספר החולים עלה והדאיג.

תחום המדיה התפתח מאוד ולמדנו מוסג חדש:" ZOOM" תקשורת נעימה בין האנשים בכל העולם דרך מסך אחד. דרך הZOOM התעמלנו, בישלנו בסדנאות אוכל והכי חשוב הכנו שיעורים בהדרכת משרד החינוך.

גם שיעורי האנגלית שלי התקיימו מול מורתי באמצעות הזום. פתאום עלה בראשי רעיון מדהים. מורתי למדה גם את נכדתי הגדולה – מיה בזום. עבורי – זה היה ההישג הגדול של תקופת הקורונה. את חג הפסח החשוב מכולם ול"ג בעומר חגגנו גם דרך ה- ZOOM. חתונות התקיימו דרך ה – ZOOM כי חל איסור מוחלט של התקהלויות של אנשים רבים. במקביל, בזכות השמירה הקפדנית לפי ההוראות של משרד הבריאות, התחילה מורגשת אופטימיות של חזרה איטית לשגרה.

חשוב היה לי לציין בפני נכדותיי כי על התקופה הזאת הן תוכלנה לספר כשתגדלנה, אכן תקופה היסטורית. למרות הקשיים, ערכים כמו אהבת המשפחה הועצמו וכל דבר שנראה כברור ומובן מאליו הפך לאחר. ועדין, על כל האנושות להישמר ולהקפיד על היגיינה עד שיימצא החיסון לנגיף הקורונה.

הזוית האישית

סבתא רומית: מאוד נהניתי לחלוק ולחשוף פרטים אישיים מעברי והדגשת ערכים, השוואה והקבלה בין ילדותי לילדותה של נכדתי מיה. הכי נהניתי מהצחוקים שבינינו (כשחפרתי לה) והערך המוסף עבורי הוא הזכות ליהנות מהביחד איתה. פתאום נראתה לי גדולה ומבינת דבר.

מיה: נהניתי לשמוע מסבתא רגשות ותחושות העולות מליבה ועברה. גם סבתי עברה דברים דומים לי ואף לימדה אותי כשהיה לי קשה. לדעתי, תכנית הקשר הרב דורי היא הזדמנות נפלאה להכיר את סיפור חייה של סבתא בנוסף לסבתא שאני מכירה היום.

מילון

העצמה
הגדלה, הכוונה לתת ביטחון לאדם מסויים.

ציטוטים

”למרות הקשיים, ערכים כמו אהבת המשפחה הועצמו וכל דבר שנראה כברור ומובן מאליו הפך לאחר.“