מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדה ללא בית לאשה שביתה פתוח לכל

חביבה ונתנאל
יחזקאל וחביבה בחופתם- מקודשת בטבעת זו
להקל על כאב לבו של אחר, זה לשכוח את כאבך שלך (אברהם לינקולן)

שמי חביבה יוספאן, נולדתי וגדלתי בבגדד עיר הבירה של עיראק. עליתי לארץ בשנת 1951 בעלייה הגדולה מעיראק, עם המשפחה המורחבת שמורכבת מאבא שלי ושתי נשותיו. אימא שלי, רג'ינה, הייתה חולה בשחפת והרב של בגדד, חכם ששון, אישר לאבא שלי להתחתן עם אישה נוספת. השתדלנו להתייחס בכבוד לאשה השנייה של אבא, יפה ואם ששת ילדיו, האחים למחצה שלי. הגענו ארצה אבא, אימא, אחותי הגדולה רחל ואחי אברהם חיים ז"ל, התאום שלי שנפטר בגיל 21. היה לו אפנדיציט ובטעות נתנו לו זריקה. החצי השני הלך לי, היינו דומים והיינו בקשר מצוין. כשהוא נפטר הייתי נשואה ואימא לשתי בנות ואחי היה בא לעזור לי. הייתי שבורה והרופאים אמרו לי: "החצי השני שלך הלך ואנו מבינים את הכאב והקושי ומציעים לך להתחזק ולהיות בחברת אנשים שמחים". בן דודי סיפר לי שאחי נולד ראשון וחמש דקות אחריו באתי לעולם. אמי לא ידעה שיש לה תאומים ובלידה שהתרחשה בבית התגלתה ההפתעה. כשאחי נפטר היה לאבי מאד קשה לקבור את בנו ולומר עליו קדיש.

ביחד אתנו הגיעה גם האימא השנייה, יפה וששת ילדיה. היינו משפחה מאד מקבלת ומכילה ולא היו טענות, מה שהיה חשוב היה להגיע לארץ ישראל. הייתה ילדות קשה בבגדד: אסור היה לנו לדבר ולהקשות על כל מיני תופעות שהיו שם. הבנות היו צריכות להיות שמורות ותמיד תחת פיקוח הסבתא והאימא. הבנים היו הולכים לתלמוד תורה, בגיל הצעיר למדו תורה ויותר מאוחר עבדו בעבודות שהקהילה יצרה. אמי הייתה חולה ולכן גדלתי בבית סבתי אסתר שגרה באותם הימים אצל בנה, דודי שמעון, שנשא אישה מבוגרת ממנו, אמידה, שהייתה מורה באליאנס. הייתי צמודה לסבתא אסתר שהגנה עלי מהעולם החיצון. לא נשלחתי לגן ולבית הספר וסבתא אסתר לא נתנה לי לצאת החוצה מחשש שאתפס על ידי מוסלמים שימשכו בצמותיי ויכו אותי. באותם ימים היה חסר לי את החום והאהבה שהעניקה לנו אימא. יש לי מקום שמור בלב לסבתא אסתר שגידלה אותי ולימדה אותי יראת שמים ומתן עזרה לזולת.

בתקופה ההיא בעיראק היה סימון של בתי היהודים מהממשל בבגדד, קראו לזה תקופת הפארוד (מרד), הערבים והגרמנים שיתפו פעולה נגד היהודים, הם ביקשו שהיהודים יסמנו את בתיהם בסימן של חמסה וכך זיהו את בתי היהודים והרגו את כל היהודים שסימנו את בתיהם. המזכיר של הרב הראשי ניסה למנוע זאת וטען בפני הרב שאי אפשר להאמין לממשל, אך הרב הראשי חכם באשי ששון האמין בהם. בעקבות האסון הזה, סוג של שואה, קם מרד של יהודים (אני מקבלת תמיכה, קצבה של נפגעי השואה מעמותת העירקים). היהודים קלטו את המצב והחליטו לעלות לארץ.

כשעלינו ארצה הביאו אותנו למעברה שבנוייה מאוהלים, שער עלייה ליד חיפה. התנאים במעברה היו קשים מאוד. האוהלים עפו מהרוחות שהגיעו מכיוון הים וזה קרה לא פעם ולא פעמיים, נאלצנו לחזק את דפנות האוהלים על ידי אבנים וחולות וגם זה לא החזיק מעמד. היו פעמים שהופתענו למצוא את עצמנו באמצע הלילה ללא אוהל שמגן עלינו. המיטות היו עשויות מברזל והמזרונים היו ממולאים מקש. אמא נהגה לסחוב מזרונים ממחנה למחנה בכדי שיהיה לנו, ילדיה, טוב. יותר מאוחר העבירו אותנו מאוהלים לצריפים. בימים בהם שהינו בשער העלייה אימא נפטרה בגיל 46. יותר מארבעים שנה לא ידענו מה מקום קבורתה. סיפרו לנו שקברו אותה בטירה אך זה לא היה נכון. בשנים האחרונות ילדי חקרו וגילו שאמי, סבתם, נקברה בשער העלייה. היינו משפחה גדולה ולכן החליטו לפצל אותנו – אבא עם אשתו השנייה, יפה וששת ילדיהם עברו לגור בשכונת קטמון בירושלים ואנחנו – אחותי רחל, אחי אברהם חיים ואני עברנו לפרדס חנה. בהגיעי לפרדס חנה פגשתי שוב את נחמה ואריה אהרונוב, הכרתי אותם משער העלייה. הם עזרו לעולים והדריכו אותם. היה ביני לבינם חיבור עמוק שבעקבותיו עברתי לקיבוץ אפיקים. אבי שהיה אדם דתי, שוחט ומוהל לא קיבל ברוח טובה את המעבר שלי לקיבוץ שאינו דתי. לשמחתי פגשתי באם בית ועובדת סוציאלית שעזרו לי מאד. הייתי בקיבוץ שלוש שנים ועבדתי בעבודות שונות, בעיקר בחקלאות. לאחר מכן שירתי בצה"ל בנח"ל וגם במסגרת הצבאית והאזרחית עבדתי בגן הירק.

בשנת 1958 התחתנתי עם יחזקאל, שהיה בן למשפחה ברוכת ילדים שכללה 13 נפשות. חתונתנו נערכה בבית הכנסת. אל החופה הובילו אותי נחמה ואריה. הכרתי את יחזקאל בזכות קשרים משפחתיים. דוד שלו שלמה, אח של אמו פרחה, התחתן עם אחותי רחל. יחזקאל ראה אותי והתאהב. משפחתו לא שמחה על השידוך כי הייתי בחורה צעירה, יתומה מאם וללא כסף. התחתנו כי יחזקאל לא ויתר. ההתמודדות מול משפחתו לא הייתה פשוטה בעבורי למזלי הקשר עם חמותי היה טוב.

חתונת יחזקאל וחביבה

מצבנו הכלכלי בראשית נישואינו לא היה טוב. בשנים הראשונות נעזרתי רבות בחמותי פרחה, שהתייחסה אלי כאל בת. אחרי החתונה גרנו בדירת חדר שם נולדה בתנו הבכורה רינה. לאחר מכן עברנו לדירה קצת יותר מרווחת בשיכונים בבת ים, דירה שהשקיפה אל הים. בדירה הזו נולדו לנו שאר ילדינו – דליה, אברהם, דני, ניסים וסיגל. שנה אחרי שרינה נולדה ילדתי את דליה וכולם כינו את יחזקאל "אבו אל בנת". אחרי זה הפלתי, ולאחר ארבע שנים נולד הבן אברהם שנקרא על שם אחי התאום. הנקתי ולא ידעתי שהריתי שוב, לאחר חמישה חודשים הגעתי לרופא ואמרתי לו שאני מרגישה תזוזות. הוא אימת את ההיריון ובשנה אחת נולדו לנו שני בנים. האחד נולד בינואר והשני בדצמבר של שנת 1964. בזמן מלחמת ששת הימים עברתי שוב הפלה טבעית, ההשערה היא שהפלתי תאומים. לאחר שנתיים ילדתי את בת הזקונים – סיגלית אסתר, שנקראה על שם סבתי אסתר שגידלה אותי. גרנו שבעה נפשות בדירת 2.5 חדרים. למרות הצפיפות ביתנו היה פתוח לכולם. כל החופשים וסופי השבוע היו מגיעים בני הדודים לישון אתנו כדי שנשכים קום מוקדם בבוקר ונלך לים. הייתי מכינה להם קציצות עם הפתעות מכל מה שהיה במקרר, בדרך היינו קונים כיכר לחם ואבטיח ומבלים בים מהבוקר ועד הערב. היה חשוב לי שהילדים ישמרו על קשרים משפחתיים וייהנו.

חביבה וילדיה – רינה משמאל, דליה ואברהם-אבי

נחמה ואריה מאמצי המשיכו לתמוך בנו ובילדנו שראו בהם דודים. הייתי באה עם הילדים לנחמה ועוזרת לה בניקיון ובטיפול בילדיה. היינו אוכלים אצלה ונחמה הייתה לוקחת בגדים שכבר קטנים על ילדיה תופרת ומתאימה אותם לילדי. בכל חג נחמה ואריה היו מחלקים לילדנו שוקולדים ותמיד הייתה אומרת להם עד כמה חשוב שירכשו השכלה.

חביבה ודוד אריה         

נחמה ואריה באירוסי הבת רינה כשלצדם הארוס, דני

יחזקאל עבד כאח בחדר ניתוח. במסגרת תפקידו זכה להשתתף בניתוח השתלת הכליה הראשון בארץ. החולים מאוד אהבו אותו והיו מנשקים לו את היד. יחזקאל היה גבר יפה תואר, צנוע שאהב לבשל ואהב את המשפחה. כאח בכור דאג גם להורים שלו. כל עוד חמותי, פרחה, הייתה בחיים היינו בחגים חוגגים אצלם ברמלה. היא הייתה חמות נהדרת וסבתא מדהימה, לצערנו נפטרה מהתקף לב בגיל צעיר, בהיותה בת 56. בשל עבודתו נאלץ יחזקאל להעדר הרבה מהבית ואני מצאתי את עצמי מגדלת את הילדים לבד וזה כלל לא היה קל. בשבתות שיחזקאל לא עבד בהן הייתה חגיגה, הוא היה מכין סלט קצוץ דק דק וחצילים מטוגנים והיינו הולכים לים. כשהילדים קיבלו שיעורי בית הייתי מנסה לעקוב וללמוד בעצמי מפני שצמאתי לרכוש השכלה. חששתי שהילדים יצאו לתרבות רעה והתנאים בבית לא התאימו ללמידה, ורציתי שכולם ישקיעו וילמדו אז שלחנו אותם ללמוד בפנימיות. בסופי שבוע הילדים היו מגיעים עם חברים. שידרנו לילדים שכשאוהבים יש מקום לכולם. כל מי שהיה בצרה כלשהי עבר לגור אצלנו תקופה. אחותו הצעירה של יחזקאל, שהמשפחה כלל לא אהבה את הבחור שיצאה אתו, קרובת משפחה שהייתה מוכה, סבתא של יחזקאל. הילדים התרגלו לישון "ראש זנב" והשמחה הייתה בלב כולם.

חביבה, החמות-הסבתא פרחה, יחזקאל והילדים – רינה, דליה דני ובני דודים

בחיי איבדתי הרבה מיקירי שנפטרו בטרם עת: אמי רג'ינה ז"ל, אחי התאום אברהם חיים ז"ל. בשנת 1985 איבדתי את בעלי יחזקאל שנפטר מהתקף לב, לאחר 27 שנות נישואים. באותו לילה בו נפטר יחזקאל, הבן דני ששירת בגבעתי חלה, והיה לו התקף קשה על רקע כלייתי. עברתי לילה קשה כשליוויתי את בני לבית חולים. רחל אחותי הגדולה איבדה את בעלה שלמה בשנות הארבעים לחייו מהתקף לב ולאחר מכן את בנה סימון כשהיה כבן ארבעים מהתקף לב. אלו לא היו המקרים היחידים במשפחה ואני התחלתי לחשוש שמא זה ימשיך ויפגע ביתר בני המשפחה. עברתי תקופה לא פשוטה. אחותי רחל ואני תמכנו זו בזו, קיבלתי תמיכה גם מעובדת סוציאלית והתחלתי ללוות משפחות שנתונות במצוקה ושימשתי גם אומנת בשעת חירום. הסיוע לאחרים תרם לי רבות. למעשה התאלמנתי בגיל צעיר מאד, הייתי בת 46 ולא רציתי בן זוג ולהקים שוב משפחה. עבדתי קשה מאד כדי לגדל את ילדי ולא להחסיר מהם דבר.

יחזקאל זכה לחתן את בתנו דליה

כשנה לאחר פטירת בעלי יחזקאל חשתי שאני צריכה שינוי ותמיכה ועברנו לגור בחולון סמוך לגיסתי. המעבר לא היה קל. הילדים גדלו ועזבו את הבית ואני נשארתי לבד. מביתי שבקומה הרביעית שמעתי את צלילי התפילה שהגיעו מבית הכנסת, התחלתי להתחזק באמונה באל וללמוד שיעורי תורה. זכיתי לפגוש את הרבנית שרה יוסף שליוותה אותי בהתחזקות.

בנותיי היקרות רינה ודליה נסעו לטיול אחרי הצבא, דליה המשיכה לוינה לבקר שכן שלנו לשעבר, הם חזרו יחד לארץ והתחתנו ולאחר שנתיים חזרו לוינה. כשבני אברהם ודני סיימו צבא בתי דליה סידרה להם עבודה בוינה כמאבטחים בסוכנות היהודית. סיגל בתי הצעירה הכירה את אחד המאבטחים האחרים והם הפכו לזוג והתחתנו. בינתיים החברה של דני, הבן הצעיר, הגיעה גם לוינה וגם הם החליטו להינשא. היה אז מצב שארבעה מילדיי חיו בוינה ומצאתי את עצמי על הקו של וינה – תל אביב, סוחבת אתי אוכל כשר. מכינה מטעמים ונוסעת עם מזוודות עמוסות בכל טוב. כל נכד שנולד לי הייתי נוסעת לסייע. בני אברהם הכיר בחורה אוסטרית-יהודיה ונישא לה. הוא היחיד מבין ילדי שנשאר בוינה עם אשתו וארבעת ילדיהם – נכדיי. לימים עברתי מחולון לראשון לציון לבקשת ילדיי שרצו שאגור בסמוך אליהם. בראשון לציון גרתי בשכונה דתית וביתי היה פתוח לכולם. בני זוג היו באים לקיים בביתי פגישות הכרות שבעקבותיהם היו מספר חתונות. בשישי-שבת היו מגיעים להתארח אצלי קרובי משפחה של השכנים. הייתה שכנה שהייתה באה ללמוד אצלי כי בביתה התקשתה להתרכז. כולם קראו לי סבתא חביבה, הרגשתי אהובה. למדתי שמי שנותן מקבל כפל כפליים. השתדלתי תמיד לתת ומכל הלב- להכין סירי אוכל לשבת לנזקקים, לאסוף כספים לתרומה, אימצתי משפחה מרובת ילדים שאחד מילדיה עם צרכים מיוחדים, אני משתדלת להיות שם בשבילם בסיוע, במתנות לבני המשפחה במתן עצות טובות. בגיל 81 שוב ארזתי את חפצי ועברתי והפעם לדיור המוגן "בית בלב" בירושלים.

ארבעה דורות – הסבתא חביבה, הבת – סיגלית אסתר, הנכדה – טליה הודיה, הנינה – אמונה

המשפחה נסעה לוינה לחגיגת בת מצווה ללאה בתו של אברהם-אבי ובמסעדה של אבי חגגו אירוסים לנכדה, גל בתה של רינה

החיים שלי היו מלאי מעברים וטלאות, היו ימים כלל לא פשוטים. הנתינה עזרה לי להתמודד. השמחה הגדולה שלי היא במשפחה שהקמנו. זכיתי ותודה לאל יש לי ששה עשר נכדים ועשרה נינים והיד עוד נטויה.  המסר שאני מעבירה למשפחתי האהובה הוא למעשה הבקשה שלי אליהם – שיהיו יחד, שיתמכו אחד בשני – אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד- יחד יחד.

הזוית האישית

חביבה: היה לי טוב מאד בתכנית קשר הרב דורי, נהניתי. המפגש שהיה לי הכי מיוחד היה בחנוכה ביום הראשון שבאנו. התרגשתי מאד ונהניתי לראות את רויטל שנתנה לו לעשות יצירה. התכנית מצוינת, מחממת את הלב ונותנת הרגשה נעימה. לצאת מהבית מהבוקר זה ממש להתחיל את היום בכיף. הילד שהיה אתי נתנאל, חמוד וממושמע והייתה לו סבלנות להיות אתי. היה לי מאד מאד מאד טוב עם הקבוצה.

רויטל כהן-קלפוס: סבתא חביבה כשמה כן היא – חביבה. מרגע כניסתה בשערי בית הספר ועד לחדר בו מתקיים המפגש כל אחד שבו פוגשת מאירה לו פנים ושואלת בשלומו. זכיתי לקבל ממנה עשרות ברכות שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב – כשסבתא חביבה מברכת כל גופה מדבר ועיניה מקרינות חום ואהבה. כששמעה שאני בהריון, בלי להתבלבל אמרה לי – "אבא שלי היה מוהל ואני אומרת לך יש לך בן", ואז הגיע מטר של ברכות להריון קל ולבן בריא. אין לי ספק ששפע הברכות שהרעיפה עלי ועל בני משפחתי מתקיימות. אני לא מפסיקה ללמוד מסבתא חביבה – הרעפת חום ואהבה, ברכות והתעניינות. היא לא שוכחת שום פרט ואם היא מבטיחה אז היא דואגת לקיים.

סבתא חביבה והתלמיד נתנאל בסדנת חנוכה במסגרת התכנית 

מילון

מבצע עזרא ונחמיה
מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. אף שבתחילה אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך פרס השכנה. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק התירה את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד- יחד יחד“

”אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים“

”הרבה שמחה בלב. צריך אחדות ואהבה והרבה ביחד“