מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדה להפוך בן יום לגיבורה

פרידה (בעיגול) ושאר המשפחה
פרידה בחתונת בנה
סיפורה של משפחה מליטא במלחמת העולם השנייה

נולדתי בליטא, בעיר שבלי למשפחה עמידה. היינו ארבע אחיות. אבא היה ממייסדי הגימנסיה העברית בשבלי, ובעל עסק משגשג למסחר. בילדותי חייתי באושר, עם משפחה נהדרת והכל נראה מושלם – מצבנו הכלכלי היה מעולה, גדלתי בבית עם מספר משרתים, ולא היו לנו סיבות לדאגה. לא ידעתי איך לעמוד בזכות עצמי, ולא ידעתי דבר על העולם.

בשנת 1939 נחתם בין ברית המועצות לגרמניה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ההיסטורי, על פיו ליטא הייתה אמורה להיות מסופחת לגרמניה, אך בשל סירובה לתמוך בהתקפת גרמניה על פולין – היא סופחה לבסוף לברית המועצות. הצבא האדום כבש את וילנה מידי הפולנים והעביר אותה לשליטת הליטאים, ובאוקטובר 1939 נכנסו למדינה כעשרים אלף חיילים סובייטים.

ב-1940 הוסבייטים הציבו לליטא אולטימטום – על ליטא להדיח מספר פוליטיקאים ליטאים בכירים או שהיא תותקף. ביוני של אותה השנה עזב הנשיא את ליטא, ו-150 אלף חיילים סובייטים נכנסו ללא כל התנגדות.

כאשר הם נכנסו הם לקחו מאבא את כל העסק שלו. חנות גדולה, כל העובדים, והמכונית שהייתה לו, שהיה כה נדיר להחזיק בזמנו. הם אף לקחו מאתנו חצי מדירתנו ושיכנו עימנו משפחה יהודייה, קומוניסטית.

במקביל באותה התקופה החלו להגלות את היהודים העשירים לסיביר. אם-המשפחה הקומוניסטית שגרה אתנו, הרגיעה אותנו – "אל תדאגו" היא אמרה, "לא יגעו בכם, ולא יקרה לכם דבר". תוך שבוע כבר כל עשיריי העיר הוצאו מהעיר, אולם אנו, כפי שהבטיחה לנו אותה אישה, נשארנו בשבלי ושמחנו על כך. לו רק היינו יודעים מה גורלנו טומן בחובו, בגלל שנשארנו.

בנובמבר 1941, ממש לקראת פלישת הכוחות הגרמניים לליטא, אחותי הגדולה רחל סיפרה שהיהודים מתחילים לברוח לרוסיה. אבי אמר לה בתגובה – "אני לא אברח לרוסים, שלקחו ממני הכל! סחרתי עם הגרמנים כל כך הרבה שנים, הם לא יעשו לי דבר".

ילדי קהילת ליטא לפני המלחמה

זה היה ערב ראש השנה, כשנכנסתי עם הוריי וארבעת אחיותיי לגטו. כשנכנסנו לגטו אחותי הגדולה – רחל, הייתה בת 17, אני עצמי הייתי בת 15, השלישית בת ציון (צילה) הייתה בת 13, ואילו אחותי הקטנה ביותר נולדה בשנת 1939 ונכנסה לגטו בעודה בת שנתיים וחצי בלבד, טייבל'ה היה שמה. גרנו בדירת חדר, אליו לא יכולנו להיכנס כולנו יחד. על-כן שלושתנו – הבנות הגדולות, ישנו במזווה, בלי חימום, בלי אוויר, בלי דבר.

תיכף התבגרתי, מילדה הפכתי בין-לילה לגיבורה של ממש. בגטו עבדתי בכל מיני עבודות פרך, ואף לא פעם הרגשתי שקשה לי, רק רציתי לשרוד. היינו הולכים לעבודה בקבקבי עץ שקיבלנו, לא על המדרכה אלא על הכביש, עם הטלאי מקדימה ומאחורה. הייתי רואה מעבר לגדר את הילדים ההולכים לבית הספר, ונדרתי לעצמי נדר – אם אשרוד אלך ללמוד, הרי שלפני המלחמה הלמידה לא עניינה אותי כלל, הכריחו אותי ללכת יום-יום, ולא ידעתי להעריך איזו זכות כבירה נפלה בחלקי.

אני זוכרת כמה הייתי בריאה בתקופה ההיא, כל כוחי היה בי. כשהיו שולחים את אמי לעבודה, הייתי הולכת במקומה, וכך גם כשאחיותיי נשלחו. כל רצוני היה להיות פעם אחת חולה כדי להישאר בבית, אך אף פעם לא חליתי. כך היו החיים בגטו, בתקופה הזו היה קשה אך סכנת הנפשות עדיין לא התדפקה על דלתותינו, אך לא לאורך זמן.

לא אשכח את היום ההוא בו השכבתי את אחותי הקטנה, טייבל'ה, שהייתה אז בת 3 וחצי, לישון. בגילה הצעיר כל כך היא שאלה אותי – "מה את חושבת, אני אשאר בחיים?" ובאקציית הילדים שהייתה ב-1943, בסוף אותה השנה, היא נלקחה מאיתנו, לאושוויץ. הם לקחו גם את אבא, מכיוון שהיה נורא חולה. בן 53 הוא היה.

אינני יודעת בפורטרות כיצד האקציה התרחשה, מכיוון שכל מי שהיה בריא ומבוגר מספיק נשלח לחכות בכיכר המרכזית בגטו. אני רק זוכרת איך בכל חדרון באותה התקופה הייתה משפחה, ואיך את הילדים היו מחביאים במזווה, תחת רכוש נטוש שהגויים השאירו מאחוריהם. כשחזרנו הביתה מהכיכר כבר לא נותרו ילדים, ולא נותרו אנשים חולים.

שנת 1944 הביאו אותי, את אמא ושתי אחיותיי, למחנה הריכוז שטוטהוף שבפולין, ליד דנציג. את כל הליטאים לקחו לשם. ה-25 ליוני, זהו אחד התאריכים הבודדים שאני זוכרת משהותי שם.

אינני זוכרת באילו עבודות-פרך הועבדתי שם, כמעט דבר איני זוכרת משם, למוח יש את מנגנוני ההגנה שלו. אני רק זוכרת איך הייתי רואה יום-יום איך לוקחים גופות מהאורוות הגדולות, מורידים אותם מהדרגשים עליהם ישנו בדחיסות. בלי אוכל כמעט, וכמעט ללא מים. שנה שלמה שלא התרחצתי, כמעט ולא אכלנו דבר. הייתי שדופה, כשלד מהלך – עור ועצמות. אחותי הגדולה רחל, נפטרה ב-7 לינואר 1945, והשנייה במרץ של אותה שנה.

אני ואמא הצלחנו לשרוד את המחנה. בעלות הברית כבר החלו לסגור על גרמניה הנאצית מכל החזיתות, ובאפריל 1945 הוציאו אותנו ואת כל הנותרים משטוטהוף על מספר דוברות (כלי שיט מיושן), דחוסים כסרדינים, ללא מקום מספיק דיו כדי להיעמד או להתיישב. היינו כמה ימים בלב ים, ללא אוכל ושתייה, באוויר דחוס וטחוב. היו שלוש דוברות, שתיים הנאצים הספיקו להטביע משהבינו שכוחות בעלות הברית כבר קרובים מידי. הדוברה שלנו הצליחה להגיע עד לחוף נוישטאט ביי ליבק, שם הושלכנו למים. אמא כבר הייתה באפיסת כוחות, היא הייתה ערומה לגמרי ולא הייתה מסוגלת ללכת עוד. היא דחפה אותי כאילו אמרה "לכי, תמשיכי", ואני נעניתי לה – והלכתי. לא אשכח את קול הירייה מאחורי – שלקח עימו את אמא, ואת מה שנותר ממשפחתי.

שעה אחת. שעה אחת בלבד עברה בין הרגע בו אמי נרצחה, לרגע בו הצבא האנגלו-אמריקאי הציל אותי ואת שאר האנשים ששרדו עימי, והאכיל אותנו. ועוד חצי שעה עד שברגע אחד נעלמו הגרמנים, ואף אחד לא ידע לאן.

ב-5 למאי 1945 השתחררתי. אני זוכרת בערפול איך מישהו הרים אותי, מלוכלכת, מלאת כינים, מסריחה לאחר שנה נטולת מקלחת, ללא מים וללא אוכל, ושרדתי – אינני יודעת איך. החייל נשא אותי אל בית החולים, שקלתי 28 קילו, בעודי בת 19. הייתי כמעט מעולפת, לקראת קיצי, וכשהתעוררתי ראיתי שכמעט ואין לי שיערות, אך אני שוכבת במיטה לבנה, עם סדין ושמיכה! האכילו אותי בכפית, ודיברו איתי בגרמנית. אך האנגלים והאמריקאים היו אלו שניהלו את בית החולים, ובדקו את כולם.

הייתי מספר חודשים בבית החולים. כשיצאתי, מנהל בית החולים (אני חושבת… אני רק יודעת שהיה גרמני) נתן לי איזשהו מסמך, מי אני ובת כמה אני. הוא רשם שאני בת 12. התחלנו להתווכח, עד שהגעתי לגיל הנכון, הוא לא נתן יותר מ-12, כל פעם עלה בשנה עד שהשלים עם כך שאני בת 19.

אחרי שיצאתי מבית החולים נותרתי במחנה לבד, עם הרבה משוחררים אחרים. האכילו אותנו אומנם, אך עד איזשהו גבול, שלא נאכל יותר מדי אחרי שלא אכלנו כמעט תקופה כה ארוכה.

החלטתי לחזור לליטא, אולי אמצא מישהו ממשפחתי, מקרוביי או מכריי. כשבאנו לליטא היא כבר הייתה סובייטית. שתי נשים – אם ובתה, ששוחררו גם כן מהמחנה, זיהו אותי ואמרו לי "אין לך אף אחד בואי אתנו".

הגענו לאחיו של הבת, בנה של האם. כשהגענו, אשתו של הבן החלה לצעוק פרידל'ה, היא הכירה אותי עוד מלפני שפרצה המלחמה, מעיירת הולדתה של אמי. היא הכירה אותי ולא את גיסתה וחמותה. האם והבת כעסו שהיא שמחה יותר מבואי מאשר מבואן. נשארתי עימם מספר ימים ואז חזרתי לעירי שבלי (הם היו בקובנה).

בשבלי פגשתי חברים של הוריי, יהודים שגם כן שרדו. הייתי אצלם כמה ימים והם כה שמחו לראותי. יום אחד נפתחת הדלת ונכנסה איזו אישה שנראית כמו גויה, עם מטפחת לראשה, נכנסה והחלה לצעוק "פרידל'ה!" – זו הייתה אחותה של אמי, יהודייה כמוני! היא שאלה היכן אמי, ואני בכיתי, דודתי הייתה היחידה שנשארה מכל המשפחה. היא אמרה שלא נשאר פה יום נוסף, ונסענו אל עיר הולדתה של אמי. התברר לנו שכל היהודים שם נרצחו, כל בני משפחתי המורחבת שגרה שם – אף אחד לא שרד. באנו עם עוד מספר יהודים ושמנו שם מעין אנדרטת עץ לסמל את מותם של כל יקירנו וכל הקהילה שלא שרדה.

יום אחד טיילתי בשבלי, העיר הייתה הרוסה לחלוטין, ולמרות זאת הכרתי אותה היטב, גדלתי בה – 15 שנה. לפתע אישה אחת שאלה אותי "את הבת של שוגם (שם משפחתי)", השבתי בחיוב בפליאה ושאלתי מי היא והיא הציגה עצמה כיוליה, שהייתה אומנת שלי בילדותי. היא אף אמרה שיש לה תמונות ממשפחתי, הלכתי אליה והיא הביאה לי מספר תמונות שאני נושאת עימי עד היום, המזכרת היחידה של המשפחה שלי, שנספתה.

 אחת מהתמונות של משפחתה של פרידה- המזכרת היחידה שנשארה: אבא, אמא ואחיות.

מכרנו את הבית של סבתי, וקיבלנו 48 אלף רובל, וחיינו כל השנה רק על זה. זה לא היה הרבה, אבל זה הספיק לנו. נסענו לאחר מכן לווילנה. שם שמענו שיש קהילה יהודית ששרדה. רק בשלושת הערים הגדולות נשארו כמה יהודים, שבלי, קובנה ו-ווילנה, ואני ביניהם. בשלב הזה כבר ידעתי שאף אחד ממשפחת אבי, כמו גם משפחת אמי (מלבד דודתי), לא שרד את השואה.

לרגע לא שכחתי את הנדר אשר נדרתי – שרדתי, ועתה כל רצוני היה ללמוד. אף פגשתי שני מורים מהגימנסיה ששרדו, הם נתנו לי תעודה סמלית שלמדתי וסיימתי את לימודיי, וכך התקבלתי לבית הספר לאחיות בווילנה. הייתי היהודייה היחידה מכל התלמידים. כשבאנו לווילנה קיבלנו דירה קטנטנה אבל זה הספיק לי ולדודתי. זה היה חדר בגודל המרפסת שלי כיום.

ב-1946 הגעתי לווילנה והתחלתי בלימודיי, וביולי שנת 1948 סיימתי. עוד לפני כן פגשתי את בעלי. פגשתי אותו בבניין בו גרתי, היו לנו, לי ולדודתי, עוד 3 שכנים יהודיים. יום אחד נכנסתי לאחד השכנים היהודיים, שם הכרתי את בעלי, והתחלנו להתיידד. אחרי 3 חודשים התחתנו.

התחתנו ומעט לאחר מכן הפסקתי לעבוד, מכיוון שתיכף נכנסתי להיריון. לאור כל הדברים שעברתי, לא הייתי מסוגלת לסמוך על אף אחד להשאיר את ילדיי בידיו.

ב-7 לינואר 1949 נולד לי הבן על שם אבי – לאון, לייבה (אריה). רק כשנולד הבן, כששמעתי את צעקתו הראשונה, התחלתי בפעם הראשונה מזה 5 שנים – לבכות, חיי חזרו אליי! מהרגע הזה התחלתי לחזור לחיים נורמליים, עם רגש. בבית הספר לאחיות, היינו צריכים לעבור את המבחנים המעשיים, תמיד הלכתי ראשונה, מעולם לא בכיתי מכך, לא התעלפתי – בניגוד לשאר התלמידות שהיו שם, אני נותרתי אדישה. ולפתע עם קול זעקתו הראשון של בני הבכור,  פתאום התחלתי להרגיש, וזה הציף אותי.

ב-1954 נולד אלי (אליה), וב-1957 ביקשנו בקשה לעלות לפולין. ידענו שמפולין נתנו ליהודים לעלות ארצה. סיכנתי את חיי בשביל לקבל תעודה מזויפת שגרתי בפולין, כדי לצאת לפולין, עם כל הפולנים. עשרה יהודים שעשו את אותו הדבר נעצרו, אך רבים ניסו מזלם למרות זאת, וגם אני. בקשתנו נדחתה.

ב-1961 הגשנו בקשה פעם נוספת, הפעם לעלייה לארץ ישראל. סירבו לנו, והפכנו למסורבי עלייה. ולאורך כל הזמן היינו צריכים לומר שבאנו מפולין, אחרת יתברר כי שיקרנו בעבר.

ב-1969 נפטרה דודתי, וכך תמו כיסופיה לעלייה ארצה.

בווילנה היינו עם משפחתי עד 1972, ב-7 לאוגוסט 1972 עלינו ארצה. התאקלמנו אט אט, לא היה קל, אבל היה בסדר. עבדתי בתור אחות מוסמכת בבית חולים לחולי נפש – פרדסיה, בתור אחראית המחלקה. כשבאתי לבית החולים קיבל אותי האח הראשי, ולא ידעתי מילה בעברית. שכחתי הכל. אך הוא היה גרמני, על כן דיברנו בגרמנית. הוא נתן לי לקרוא איזה ספר 'סוד רפואי' כמדומני. וקראתי מילה-מילה ללא שגיאה, לא הבנתי דבר, אך הוא הבין שלמדתי בגימנסיה העברית (ע"ש חיים נחמן ביאליק).

הוא אמר לי "פרידה – אני נותן לך שבועיים עד חודש, כדי להיזכר". הוא הסביר לי כי כל אשר לומדים עד גיל 15 נזכרים בו בקלות, וכך היה. לא האמינו שאני עולה חדשה.

בעלי עבד, בתעשייה האווירית, גם בניי עבדו והסתדרו, ואני עצמי חיה עד היום מכספי הפנסיה.

בעלי נפטר לפני שנתיים, ונותרתי לבד. היום אני כבר 41 שנה בארץ ויש לי חמישה נכדים ושני נינים, וזה האוצר הכי גדול, אני ניצחתי.

פרידה בבר מצווה של נכדה הבכור

 

מילון

יהדות ליטא
יהדות ליטא נחשבה לאחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות בקרב יהדות מזרח אירופה והמרחב האשכנזי כולו. קהילת יהודי ליטא הייתה בעלת ייחודיות משלה, ונודעה כמעוז הלמדנות התורנית והישיבות הגבוהות, לצד השכלה לא-תורנית.מתוך קהילה של כ-220,000 יהודים לפני הפלישה הגרמנית, נרצחו בשואה, בעזרתם הפעילה של הליטאים, כ-206,800 (כ-94 אחוזים מבני הקהילה).

ציטוטים

”41 שנה בארץ ויש לי חמישה נכדים ושני נינים, וזה האוצר הכי גדול, אני ניצחתי.“