מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מיהדות בסתר ליהדות בגלוי ובגאווה

הרב מיכאל מישולבין
הרב מיכאל מישולבין בהתוועדות
היה גם הפחד – פחד גדול, שהתלווה לכל מעשה שהיה קשור ליהדות.

שמי מיכאל משולובין. נולדתי בוויטעבסק שברוסיה הלבנה (אז ברית המועצות) בשנת תרצ"ט (1939)להוריי, אליעזר ובתיה משולובין. בהיותי כבן 3 עברנו להתגורר בסמרקנד, שבאוזבקיסטן כדי להתרחק ממוראות מלחמת העולם השנייה שהשתוללה בכל עוזה במרכז ברית המועצות.

ילדות בצל הפחד

זיכרונות ילדותי כרוכים בפחד רב ובמחסור מחד, ומאידך, בחמימות משפחתית ודתית. אני זוכר את סבתי מצד אמי, סבתא שרה, אשתו של ר' גרשון הלוי. היא הייתה ילידת נעוול, אך גרה אתנו יחד מאז שהתאלמנה ועד שנפטרה בגיל 95. זכורה לי עד היום הקפדתה שלא לדבר לשון הרע ועזרתה הרבה בבית חרף גילה המבוגר. בין השאר היא הייתה מכינה חלות לשבת ומסיקה את התנור – עבודה מפרכת מאוד, משום שהיה צורך לייבש את העצים ולחתוך אותם.

הוריי היו חסידי חב"ד וחינכו אותי ואת שלושת אחיי להקפיד על שמירת המצוות וללכת בדרכי החסידות. אמנם לא היה לנו קשר גלוי עם הרבי מליובאוויטש, שכבר יצא מברית המועצות, אך כבר בילדותי הייתי שומע מאחיי הגדולים, שלמדו בישיבת 'תומכי תמימים', הישיבה החב"דית, סיפורים על הרבי ומושגים בחסידות. היו גם שיעורי תניא ששודרו ברדיו מארץ ישראל, אך לא תמיד הצלחנו להאזין להם משום שהק.ג.ב היה משבש את השידורים.

החיים לא היו פשוטים כלל. בתקופת המלחמה שרר רעב גדול. היינו צריכים לעמוד בתור ללחם ולנפט משעה 4:00 בבוקר, ולפעמים היה המלאי נגמר עוד לפני שהגיע תורנו. גם כאשר הסתיימה המלחמה עדיין היה מחסור גדול במצרכים שונים.

והיה גם הפחד – פחד גדול, שהתלווה לכל מעשה שהיה קשור ליהדות. בהתאם למדיניות הטרור של סטלין  והמשטר הקומוניסטי שטיפח, כל מעשה שכזה  היה עלול "לזכות" את מבצעו בעונשים חמורים.  אחד התחומים שבהם היה הפחד בן לווייתי הקבוע היה נושא הלימודים. מדי בוקר הייתי יוצא מביתי עם תיק על הגב ככל שאר הילדים שהיו בדרכם ליום הלימודים בבית הספר, כדי שהשכנים יחשבו שאני לומד בבית הספר הממשלתי….בפועל הלכתי ל"חדר" מחתרתי, שבו הייתי לומד בחברת ילדים נוספים תורה – קריאה בלשון הקודש וחומש בתחילה, ובהמשך גמרא ושולחן ערוך. למדתי בכמה "חדרים" כאלו, שמוקמו בבתים של חסידים שהיו מוכנים, במסירות נפש, לארח 'מלמד' וילדים, שעלולים להיתפס בכל רגע ולהיענש על "פשעם", כאשר בעל הבית שותף, כמובן, גם הוא לפשע… ברוב המקרים כלל בית המארח שני חדרי שינה – חדר אחד שהוקצה ללימוד וחדר נוסף שבו חיה המשפחה המארחת. בצורה דומה התנהל גם "בית הכנסת", שאליו הגענו כל שבת על מנת להתפלל במניין, למרות הסיכון שבכך.

את הכוח לעמוד מול הקשיים ולא לוותר על קוצו של יוד שאבנו הן  מלימוד החסידות ומהקשר העקיף לרבי והן מהאחדות ששררה בין היהודים ומחיי הקהילה המלוכדים. לקראת חג הפסח היינו מתארגנים, כל יהודי סמרקנד – הן הפליטים מרוסיה הלבנה והן תושבי המקום מהעדה הבוכרית – וקונים יחד חיטה שמורה. היו מכשירים את תחנת הרחיים שמחוץ לעיר ואופים מצות. לכל זוג שהשתדך נחגגה חתונה שמחה, כשכולם מסייעים בהכנות ומשתתפים בריקודים עד השעות הקטנות של הלילה. יחד היו מארגנים שחיטה כשרה בחשאי וכך, מתוך אחדות ושיתוף פעולה, טופלו גם שאר הצרכים הדתיים.

תפנית משמעותית חלה בפורים בשנת תשי"ג (1953), כאשר סטאלין ימ"ש מת. הייתה הקלה ברדיפות ובמאסרים, ובהדרגה התחלנו גם לקבל משלוחים מחוץ לברית המועצות: מצות מארץ ישראל, ובגדים וחבילות מזון מ'לשכת עזרת אחים' בארה"ב.

העלייה לארץ

בשנת תשכ"ג באתי בברית הנישואין עם רעייתי, בת-שבע (לבית חזן). לאחר כמה שנים הגשנו בקשה ליציאה מברית המועצות. סייעה לנו העובדה שהוריה של אשתי עזבו מספר שנים קודם לכן ועלו לארץ ישראל. קיבלנו מהם הזמנה ל'איחוד משפחות', וכך, בחסדי ה' הצלחנו לעזוב את גיא הצלמוות ולעלות לארץ ישראל.

הגענו לארץ בחודש שבט בשנת תשכ"ט(1969). התמקמנו זמנית בביתם של הורי אשתי בבני ברק. כשבועיים לאחר הגיענו, הגיע אלינו  חסיד חב"ד, הרב אפרים וולף שמו. הוא הסביר לי שבעתיד הקרוב אמורים להגיע לארץ עולים רבים, בעיקר מרחבי ברית המועצות, וביניהם קבוצות של יהודים שחרפו נפשם בארץ מולדתם על מנת לשמור את מצוות התורה. התעורר חשש שהעולים ייתקלו באי הבנה לצרכי הדת שלהם בנוסף לקשיי הקליטה הרגילים אם ייקלטו במרכזי הקליטה הממשלתיים. מדבריו עלה שהרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, הורה להקים שכונה חדשה שייעודה המרכזי יהיה לקלוט את העולים באווירה דתית כפי שהורגלו. הרב וולף ביקש ממני להצטרף למשימה ולעבור לשכונה שתוקם. בראותו שאני מהסס, אמר לי: "וכי מה הנך חושב? שבאת לכאן  'לאכול מפריה ולשבוע מטובה?' זקוקים לך כדי למלא את שליחותו של הרבי!" כאן נסתתמו טענותיי. לאחר שיחה קצרה עם אשתי הבענו את נכונותנו להיחלץ למשימה

ההתיישבות בנחלת הר חב"ד

כך מצאנו את עצמנו, כחודש לאחר עלייתנו ארצה, בשכונה החדשה, שמוקמה בקריית מלאכי. היינו מעשר המשפחות הראשונות שהגיעו לשכונה. היו לנו אז שלושה ילדים – בגילאי שנה, 3 ו-5. התנאים היו קשים. לא היו מדרכות וכבישים – הכול מסביבנו היה חול לוהט בקיץ, שהפך לבוץ טובעני בחורף. לא היו חנויות או מוסדות מסודרים. השכונה הייתה רחוקה ממרכז הארץ, והמרחק מההורים היה קשה משום שגם תחבורה מסודרת לא הייתה.  מה שעודד את רוחנו היה יחסו המיוחד של הרבי לשכונה. הרבי שלח לנו 2 ספרי תורה וכן מכתבי עידוד וברכות. באחד המכתבים העניק הרבי לשכונה את שמה הייחודי – 'נחלת הר חב"ד'. בנוסף למכתבים הכלליים זכה כל ילד שהגיע לגיל 3 לקבל מכתב ברכה אישי מהרבי. מכתב דומה קיבל גם כל זוג הורים שנולד לו תינוק. גם האחדות והתמיכה ההדדית בין תושבי השכונה סייעה לכולם להתמודד עם הקשיים ולהמשיך במילוי המשימה.

למעשה, בתחילה עדיין היו לנו תכניות לעבור להתגורר סמוך יותר להורי אשתי – בכפר חב"ד או בבני ברק, כשתיווצר הזדמנות מתאימה. אולם, אז זכיתי לטוס לניו יורק לבית מדרשו של הרבי לקראת חגי תשרי של שנת תש"ל(1970). בהתוועדות שהתקיימה באחד מימי הסליחות, שאל הרבי פתאום: "מי מהעולים החדשים שהתיישבו בנחלת הר חב"ד נמצא כאן?" לא הרגשתי שאני מתאים להגדרה זו, בשל תכניתנו לעזוב את השכונה, אך כל העומדים מסביבי האיצו בי שאזדהה ככזה, והרבי סימן לי לגשת אליו. ניגשתי. הרבי, איש אלוקים שהכול גלוי וידוע לפניו, שאל אותי – "מנחלת הר חב"ד?" הנהנתי בראשי לאות הן. ואז הרבי הוסיף ושאל:  בהתיישבות (=באופן קבוע)?  עניתי בחיוב, והבנתי שבזה הרגע כל תכניותינו בטלות ומבוטלות, ואנחנו נשארים לדור בשכונה של הרבי…. או אז נתן לי הרבי בקבוק 'משקה' לחלק לתושבי השכונה. שנים מספר לאחר מכן מינה אותי הרבי ל"משפיע" השכונה.

כיום השכונה גדולה ומבוססת, וממשיכה להתפתח הן בכמות והן באיכות. אני מודה לרבי על הזכות לגור בשכונה נפלאה זו. בראיה לאחור בקורות חיי, יכול אני לומר בבירור שמעבר לזכות להיות שליחו של הרבי ראיתי במוחש שכאשר ממלאים את רצונו של הרבי מרוויחים – הן בגשמיות והן ברוחניות!

שנזכה כולנו לגאולה האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש!!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

ק.ג.ב
הוועדה לביטחון המדינה של ברית המועצות (ברוסית: Комите́т Госуда́рственной Безопа́сности‏[1], בראשי תיבות: ק.ג.ב.) היה הארגון החשאי שהופקד על בטחון הפנים של ברית המועצות, שהחליף שמות רבים במהלך קיומו. הארגון הוקם בשנת תרע"ח בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה כאשר המפלגה הבולשביקית השתלטה על המדינה, והתקיים עד לפירוקה הסופי של ברית המועצות בשנת תשנ"ב.

התוועדות
או פארבריינגען ביידיש) הוא השם המקובל בעגה של חסידי חב"ד להתכנסות של חסידים. בהתוועדות נהוג להרים כוסית 'לחיים' לשיר ניגונים חסידיים, לספר סיפורי צדיקים ולומר דברי תורה. לרוב נערכת ההתוועדות עם רב (משפיע) ובחסידויות פולין עם האדמו"ר (מה שמכונה ביניהם "טיש"

ציטוטים

”ראיתי במוחש שכאשר ממלאים את רצונו של הרבי מרוויחים – הן בגשמיות והן ברוחניות.“