מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מיאסי שברומניה למעברת חיריה

חווה פרוט והנכדה ניצן שניר
מעברת אוהלים
זיכרונות ילדות

בית הורי – משפחת שרגא

נולדתי בעיר  יאסי  שברומניה בתאריך 15.7.1936 הורי קראו לי אווה על שם אמא של אבא שלי (סבתא שלי). שם משפחתי בנעורי היה שרגא. לאבא שלי קראו אברהם ולאמא שלי קראו זלדה. אבא שלי היה חייט ואמא שלי הייתה תופרת. אני בת יחידה, וגדלתי ברומניה בסביבה יהודית.

בית הורי היה בית עם שני חדרים, חדר בו אבא שלי עבד ובחדר השני גרנו. כשהייתי בת 5 לאחר פרוץ מחמת העולם השנייה, התרחש פוגרום גדול ביהודי העיר ובו נרצחו כ-15,000 יהודים ביניהם גם אבא שלי. עד המלחמה אמא שלי לא עבדה והיא התחילה לעבוד כתופרת רק לאחר שאבא שלי נרצח.

בשכונה שלי לא דיברו בכלל עברית, דיברו רק יידיש ורומנית. רוב היהודים היו הולכים לבית כנסת בעיקר בחגים. ליד הבית שלנו היה בית כנסת, אני הלכתי אליו באירועים מיוחדים. את אוכל קנינו בעיקר בשוק המקומי. אני אהבתי לאכול כל מיני מאכלים. אבל, היו לנו מעט מתוקים בבית בגלל שבתקופה זו הייתה מלחמה. אני זוכרת ממתק שנקרא: "חלביצה" זה היה ממתק שנדבק לשניים.

בכיתות בבית ספר לא היה צפוף, למדנו את כל המקצועות חוץ מאנגלית ובסוף למדנו גם רוסית. הכי אהבתי ללמוד בבית ספר את מקצוע החשבון, והכי שנאתי את מקצוע הגיאוגרפיה. בבית הספר הייתה משמעת קשה לדוגמא: היה עונש לעמוד בפינה או לקבל מכות בסרגל ביד. לא היו מסיבות בבית הספר היו רק טיולים. הייתה לנו תלבושת אחידה שהייתה – שמלה שחורה וצווארון לבן. רוב המורים בבית ספר אהבו אותי. למדתי בבית ספר הזה עד גיל 12,עד שעליתי לארץ. היו לי שתי חברות, לאחת קראו פנינה ולשנייה אני כבר לא זוכרת. שיחקנו בכמעט אותם משחקים כמו היום.

בהמשך הייתי בתנועת הנוער שנקראה "השומר הצעיר". שם הכרתי הרבה חברות. אני הכי מתגעגעת מבית ההורים לאמא שלי.

העליה לארץ והחיים במעברה

עליתי ארצה באפריל 1951 ערב פסח. הייתי בת 15. עליתי באנייה שנקראה "טרנסילבניה", באנייה נעלו את החדרים והעולים התרכזו בפרוזדורים. השייט ארך מספר ימים. כאשר הגענו לארץ הביאו אותנו  ל"שער עלייה" בחיפה, ומשער עלייה הפנו אותנו למעברת "חיריה". באותה תקופה כל העולים הופנו למעברות. בהתחלה גרנו באוהל קטן ולאחר מכן העבירו אותנו ל"בדון". "בדון", זהו צריף שהקירות שלו עשויים  בבד, שם חיינו במשך שלוש שנים. בתקופה זו התרחצנו בגיגית והשירותים היו בחוץ, השירותים היו משותפים לכמה משפחות.

היינו מבשלים על פתיליה והיה לנו ארגז קרח בכדי לשמור על הדברים קרים, כי לא היה מקרר. בהמשך קיבלנו מקרר קרח שהיה עלינו  לשים בו גושי קרח על מנת שיקרר את הדברים. האור היה  מגיע מעששית.

ב"בדון" היינו רק אני ואמא שלי, לא יכולנו לדבר עם האנשים שגרו לידינו כי לא דיברנו את אותה השפה. במעברה היו עולים ממדינות אחרות ובעיקר מעירק. ואנחנו יכולנו לדבר רק עם אנשים שבאו מרומניה, כל אחד מהאנשים במעברה התנהל בהתאם להרגלים שלו. לא היה לנו חשמל לכן לא שמענו מוזיקה וגם לא רקדנו.

בחורף במעברה היה קשה מאוד, היו רוחות ולפעמים הגג היה עף, היו בדונים שכל הקירות שלהם נפלו מהרוחות החזקות,  ולמחרת היו באים אנשים וחיילים בכדי לסדר את הבדון, מאז ועד היום יש לי חששות בעת רוחות חזקות. במעברה היה יחס שווה לכולם. שמרתי קשר עם אנשים שונים מהמעברה.

אמא שלי התפרנסה מתפירה ותפרה לאנשים בבתים, ואני עבדתי בבוקר כפקידה בעיריית תל אביב ולמדתי רק בערב. אמא שלי עבדה עד שעות הערב המאוחרות, ומאחר ולא היה חשמל במעברה היא לא ידעה לאיזה צריף לחזור, ולכן  הייתי יושבת עם דלת פתוחה והיא ידעה שהיכן  שיש אור לשם היא צריכה לחזור.  במעברה לא חגגנו חגים, כי היינו רק שתינו אמא שלי ואני. לעיתים קרובי משפחה היו מזמינים אותנו אליהם להתארח.  לאחר שלוש שנים עברנו לשיכון ברמת-גן וסוף סוף גרנו בבית בנוי.

בהמשך התגייסתי לצבא ושירתתי כפקידה בבסיס קליטה ומיון. היה חשוב לי להתגייס על מנת להשתלב בחברה הישראלית ולהיות חלק מבני גילי.

הקמת משפחה בארץ

הכרתי את בעלי בחוף ים בבת ים, הכרנו בעזרת חבר משותף, בזמנו לא היה מקובל לצאת לדייט. התחתנתי בגיל 23, החתונה הייתה סטנדרטית לתקופה הזו, החתונה התקיימה באולם בדיזינגוף והאוכל היה אוכל שהמשפחות הכינו לאורחים. בשנה הראשונה גרנו אצל הוריו של בעלי ובשנה שנייה קנינו דירה ברמת גן ברחוב ביאליק.

נולדו לנו שתי בנות אחת רוית ויפעת. מהן נולדו לנו 2 נכדות – רותם וניצן, ועדיין אין לנו נינים. בתנו יפעת היא פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים בתחום חקר המוח. היא גרה בירושלים. ובתנו רוית שירתה שנים רבות בצבא והייתה קצינה בצבא ועכשיו היא מורה למתמטיקה בבנימינה וגרה בבנימינה.

הזוית האישית

חווה פרוט והנכדה ניצן שניר השתתפו השנה בתכנית הקשר הרב דורי והעלו את סיפור התיעוד של סבתא חווה.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

האונייה טרנסילבניה
טרנסילבניה (ברומנית: Transilvania) הייתה אוניית נוסעים רומנית, שהפליגה עם תיירים בים השחור, בים התיכון, בים סוף ובאוקיינוס ההודי. טרנסילבניה הובילה עולים חדשים שעלו לארץ ישראל לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה ובהמשך למדינת ישראל.

ציטוטים

”אני הכי מתגעגעת מבית ההורים לאמא שלי.“