מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מטנג'יר לארץ ישראל

סבא ואני ברב דורי
אני בכיתה ז' בכפר יבנה
דיגלון קטן, לבן עם שני פסים כחולים לרוחבו ובאמצעו מגן דוד

בית הורי

אימי נולדה בעיר אלקזר שבמרוקו ואבי בעיר מוגדור.

אימי הגיעה כתינוקת לטנג'יר ואבי בנערותו. לימים הכירו ונישאו. אבי עבד במקצועות חופשיים ואימי הועסקה בבית האבות היהודי המקומי. היינו שישה אחים ואחיות, הייתי הרביעי בין אחי. השפה המדוברת בבית הייתה ספרדית יהודית.

מוצא הורי אימי ואבי ,הם צאצאים למגורשי ספרד בביתם דיברו ספרדית מזה דורות. אבי ידע לספר שמוצא משפחתו ממחוז קסטיליה שבספרד ועדות לכך ניתן למצוא בכתובה בה נישאו הורי.

קטע מהכתובה בו עדות למוצאם ממחוז קסטיליה

בית הורי היה דתי/מסורתי. לכבוד שבת היה אבי לובש לבן ועושה דרכו לבית הכנסת הספרדי שבפאתי השכונה. אני ואחי תמיד היינו מצטרפים אליו בשמחה. אווירת בית הכנסת בערב שבת הייתה מלווה בשירה ופיוטים בעברית שלעיתים הייתה מתורגמת לספרדי.

יהדות טנג'יר

טנג'יר נמצאת בראש הצוק הצפוני של מרוקו ודרומית לצוק גיברלטר על שפת מייצרי גיברלטר. במשך יותר ממאה ושלושים שנה הייתה תחת חסותם של חמש מדינות באירופה כעיר בינלאומית עד שנת 1956 ובגלל מעמדה זה מעמד היהודים היה טוב. בטנג'יר  היו כמה משפחות יהודיות עשירות מאוד ששלטו בכלכלה המקומית. במהלך מלחמת העולם השנייה קלטו פליטים יהודים מאירופה שהצליחו לחמוק מהגרמנים ואף גם אחרי המלחמה הגיעו יהודים מאירופה לטנג'יר.

בשנות החמישים יהדות טנג'יר מנתה בין 10000 ל 15000 נפש. היהודים היו מלוכדים מאוד וקשרו את גורלם אחד בשני. בטנג'יר היו משרדי הקהילה היהודית שדאגו לצרכיהם וגם עזרו לנצרכים. במקום היו כ 20 בתי כנסת, בית חולים יהודי " hospital ben chimol  ", בית אבות ובית יתומים יהודיים. היה גם גן ילדים ובתי ספר יהודיים לבנים ולבנות בנפרד (בתי הספר של אליאנס). בכל בתי הספר לימדו בשפה הצרפתית. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים טנג'יר כמעט והתרוקנה מיהודים נשארו כמה מאות בלבד מעטים היגרו לצרפת, ספרד, קנדה ודרום אמריקה. רובם הגדול עלו לישראל. כיום נשארו בטנג'יר כמה עשרות יהודים בלבד שמחזיקים את הרכוש הקיים ואת שני בתי העלמין.

גן הילדים

נולדתי בשנת 1944 לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ושנים אחדות לפני הקמת מדינת ישראל. הזיכרון המוקדם שלי הוא כאשר הלכתי לגן הילדים. הגן היה שונה בתכלית מזה שאנו מכירים בארץ. זכור לי אולם גדול עם שולחנות וכיסאות לידם ואת הילדים שהגיעו לגן הושיבו כל אחד בכיסא מול השולחן. הגננת הייתה עוברת בין הילדים ומחלקת לכל ילד צעצוע אחד, הילד היה אמור לשחק עם אותו הצעצוע כל היום ולא היה קם ממקומו פרט להליכה לשירותים. בשעת צהרים היו עוברים בין הילדים ומחלקים אוכל. אחר כך היו משלבים כולם ידיים על השולחן שמים ראש ולישון! זה היה גן הילדים בטנג'יר ושמו היה קסה קונה " casa cuna ".

 

בית הספר

בגיל 6 הלכתי לבית הספר. היה זה בית ספר יהודי בית ספר של אלייאנס (כל ישראל חברים) שלימדו בו בשפה הצרפתית. בבית הספר למדנו יום לימודים ארוך משמונה בבוקר ועד חמש אחר הצהריים עם הפסקת צהריים של שעתיים. היינו הולכים הביתה וחוזרים שוב ללימודים. לעיתים בדרכנו לבית הספר או בחזרה היו ילדים ערבים זורקים עלינו אבנים כשהיו מזהים שאנחנו יהודים. החינוך בבית הספר היה נוקשה. למדנו בין היתר גם יהדות גיאוגרפייה והיסטוריה ומקצועות נוספים שלא זכורים לי. מי שלא למד כראוי או כשל במבחן קיבל מכות עם סרגל מיוחד, היו מורים שהיה להם סרגל ממתכת. גם מי שלא שמר על היגיינה הוכה היו ילדים שהיו נשארים באותה כיתה (לא עולים כיתה) שנה או שנתיים ויש עדויות ליותר מכך. זה היה בית הספר שזכור לי.

לקראת העליה לארץ ישראל

בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים הייתה תכונה רבה בקרב יהדות טנג'יר. לימים למדתי שהייתה זו פעילות ציונית לקראת העליה לא"י. ההתעוררות הייתה בולטת בעיקר בקרב הצעירים שבמסגרת "עליית הנוער", החלו לעלות לארץ. מאוחר יותר משפחות שלמות ביקשו לעלות. הייתי בן עשר כשהלכנו עם אימי (אבי כבר לא היה בחיים) למשרדי הקהילה, שם באחד המשרדים ישב שליח מטעם הסוכנות היהודית שהיה רושם את הבקשות של היהודים לעלות לארץ. אנחנו נכנסנו בתורנו, עמדנו מול שולחן הפקיד ומה שקלטו עייני היה דיגלון קטן, לבן עם שני פסים כחולים לרוחבו ובאמצעו מגן דוד. הבנתי שזהו דגל ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את דגל ישראל. כל זמן שהותנו בחדר עמדתי והסתכלתי בדגל, מתעלם מכל מה שקורה מסביב.

איני יודע מדוע ולמה אולם הרושם העז שהתיר בי אותו אירוע נשאר חקוק בזיכרוני זמן רב ועד היום. כשיצאנו מהמשרד סיפרה אימי שבקשתנו סורבה היות ולא היה לנו מפרנס שידאג לנו. העניינים הסתדרו רק אחרי שדוד שלי, אח של אמא, התחייב וחתם שהוא יהיה אחראי עלינו. הכל פיקטיבי כמובן שכן לימים כשהגענו ארצה אימי ואחיותי הבוגרות שהיו נערות היו אלה שדאגו לכל צרכינו.

ההכנות לעלייה

לאחר שקיבלנו אישור ותאריך להפלגה, החלה תכונה רבה. אימי נזהרה מאוד לא לספר דבר לשכנים הערבים למרות שהיינו איתם ביחסים טובים. לא הבנתי הרבה מה הולך אבל הבחנתי באימא שמתלחשת עם השכנים היהודים. בכלל, שמתי לב לתכונה בקרב כלל היהודים בהכנות לקראת העליה. בכיתה שלי בבית הספר כל פעם תלמיד אחר נפרד משאר התלמידים au revoir (להתראות בצרפתית). התאריך לעליה הלך וקרב. אחד השכנים היהודים עזר לנו לארוז את החפצים החיוניים. ביום המיועד עזבנו את הבית. סליחה, נטשנו. פשוט נעלנו את הדלת והלכנו. המפתח לא נמסר לאף אחד. זה היה בחשיכה ואף אחד לא הבחין בנו. הלכנו לבית החולים היהודי שם רוכזנו ומשם הוסענו לנמל.

ההפלגה לא"י

בלילה של ה 27.3.1955 החלו לארגן אותנו לקראת העליה לאנייה. הכל נעשה בשקט ומבלי לעורר תשומת לב. הועלנו לאנייה. הייתה זו אניית מסחר ספרדית שהפליגה לעיר סאוטה – ceuta שבספרד. כנראה שאנייה ישראלית לא הורשתה לעגון בטנג'יר או שפשוט למנוע חיכוך מיותר עם הרשויות המקומיות.

התחוור לנו כי מדובר היה בהפלגת ביניים בלבד וכי הדרך העומדת בפנינו עוד ארוכה. הורדנו בנמל הספרדי וכעבור זמן קצר הועלנו לאנייה ישראלית, אניית "ירושלים".

ההפלגה לכיוון חיפה החלה, שמונה ימים הפלגנו לכיוון מזרח. באנייה העמוסה הייתה אופוריה. הצעירים בעיקר התרוצצו הלוך וחזור, מעלה ומטה. ההפלגה התנהלה על מי מנוחות. האנייה הייתה מיושנת – שמונה ימים כאמור. באחד הימים הבחנתי באחד המלחים עובר בין התאים ואוטם את כל החלונות. למחרת הבנו את הסיבה. הייתה סערה גדולה, האנייה היטלטלה מצד לצד וכמעט כל הנוסעים סבלו ממחלת ים, סחרחורות והקאות.

הסערה נמשכה עשרים וארבע שעות ולאחר מכן שכך הכל כאילו לא ארע דבר וההפלגה המשיכה בדרכה. במשך כל ההפלגה היו מי שהתפללו וקראו פרקי תהילים להגעה בשלום למחוז חפצנו.

הלכנו והתקרבו לנמל חיפה הבחנו מרחוק ברצועת החוף. אנשים יצאו מגידרם – כולם היו על הסיפון ופניהם לכיוון החוף. אחת הנשים נראתה לי מבוגרת ורזה עם מטפחת על ראשה החלה לקפץ ולשיר במילים " ארץ ישראל!  ארץ ישראל!" וכולם נסחפו אחריה.

התקרבנו לחוף וחיפה נראתה בברור. אחרי שעות מספר עגנה האנייה בנמל. מלמעלה הבחנו ברציף הומה אדם. לחלק מהנוסעים היו קרובי משפחה שבאו לקבל את פניהם.

 

חיפה

בשלישי לאפריל 1955 בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לחיפה, ימים אחדים לפני חג הפסח. הורדנו מהאנייה, חלק מהנוסעים המבוגרים כרעו לנשק את רצפת הרציף. הופנינו לפקידי רישום שהיו פזורים ברציף. ככל הנראה גם הם לא היו עולים ותיקים שכן נעשו טעויות רבות בשמות ובתאריכי הלידה.

הופנינו לתאים קטנים אליהם הוכנסנו אחד אחד ושם רוססנו באבקת הדי.די.טי מכף רגל עד ראש. לא הבנו את פשר הדבר. לימים, חלקנו סבלו מכך. אחי הצעיר, שהיה בן חמש, סבל מכך הכי הרבה ואף נזקק לניתוחי ראש בבגרותו והוא סובל מכך עד עצם היום הזה בנכות קשה. בחיפה הועלינו מספר משפחות על משאית רעועה בנסיעה דרומה. הנסיעה הייתה ארוכה מידי. לבסוף הגענו למקום ששמו היה כפר יִבנה – כפר ערבי נטוש.

יבנה

הורדנו מהמשאית, היה חושך מוחלט ולא ראינו דבר. הבחנו במספר צריפים בודדים. הוכנסנו כולנו לאחד הצריפים שם שהינו עד הבוקר. בבוקר הגיע מישהו שהקצה צריף לכל משפחה. לא יכולנו להיכנס לצריף הייתה זוהמה ועישבייה גבוהה. איכשהו פילסנו דרכנו פנימה. גם בתוך הצריף היה מזוהם. אח"כ חילקו לנו מיטות ברזל, מזרוני קש ושמיכות. חילקו לנו גם כמה מצרכי יסוד למספר ימים בודדים. בין מצרכי היסוד היו גם מצות היות וחג הפסח חל באותו השבוע.

לא היה לנו שולחן. איתרנו ארגז ששימש כשולחן. את המיטות קרבנו ל"שולחן" וישבנו עליהן. כך ערכנו את ליל הסדר הראשון בארץ ישראל.

בצריף לא היו שירותים. הם היו מרוחקים עשרות מטרים ממנו. חשמל לא היה ולתאורה השתמשנו בעששית נפט ופתלייה. כדי לרכוש מצרכי יסוד היינו צריכים ללכת מרחק של יותר משני קילומטרים.

המצב הכלכלי היה בכי רע, אימי חוותה טראומה לא קטנה והיא יזמה את שליחת שניים מאחי לקיבוצים ואותי לישיבה. כל זאת על מנת להקל על המצב. אני עזבתי מהר מאוד את הישיבה וחזרתי הביתה. השכונה בה גרנו נקראה כפר יבנה חולות מפני שבאזור מגורנו היו דיונות של חולות.

לימים שמה של כפר יבנה הוסב ליבנה.

שם בשכונה שוכנו מירב העולים שהגיעו באותם השנים ממרוקו, פרס,תימן, מצרים, עירק, פולין, רומניה והונגריה. קיבוץ גלויות של ממש. הילדים נקלטו מאוד מהר להבדיל מהמבוגרים. למדו מהר יותר את השפה והתחברו האחד עם השני. אפשר היה לשמוע בליל של שפות בשכונה. חלקנו אף קלט את השפות אחד מהשני.

בשנת 1957 נפתח בית ספר עממי ראשון בשכונה, בית ספר ממלכתי "כפר יבנה חולות". חולקנו לכיתות בלי שום סדר, ילדים בגילאים שונים מצאו עצמם באותה הכיתה. למדנו בעיקר את השפה העברית ומקצועות יסוד. ב 1959 סיימתי בית ספר עממי. המשך הלימודים התאפשר רק ליחידי סגולה ואני יצאתי בעודי ילד לשוק העבודה וכך החלו חיי העצמאיים בארץ ישראל.

מילון

בתי הספר של אליאנס
בתי הספר של אליאנס שבאחד מהם למד סבי הם בתי ספר יהודים שהקימו ארגון מצרפת "כל ישאל חברים" בכל העולם מלפני 150 שנה כדי שהילדים היהודיים ילמדו מקצועות רחבים ולא רק תורה ( כמו חשבון, גאוגרפיה ,היסטוריה ,שפות, מדעים וכו'). בבתי ספר אלו למדו בשפה הצרפתית.

ציטוטים

”יהודי ספרד, שבכוונתו לומר יהודים, צאצאי מגורשי ספרד שגורשו בשנת 1492. “