מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מטמורפוזה

עם כל המשפחה
אני בן 20 - לימודי תואר ראשון
עלייתי מברית המועצות והפיכתי לישראלי

קוראים לי גריגורי ז'יטומירסקי (על שם סבא, מצד האמא). נולדתי בקזחסטן ב-13 במרץ 1944 גדלתי בעיר קזילאורדה.

לאחר שלושה חודשים, עברנו לאוקראינה לעיר דונייבצי (שם בדיוק השתחררנו מהשלטון הפשיסטי). מסביב לדונייבצי נשארו הרבה שדות מוקשים. ילדים ששיחקו בשדות, נהרגו או נפגעו והפכו לנכים.

זיכרון שזכור לי טוב היה עניין הטנק. טנק בצבע צהוב זוהר, שעמד בגינה בין הבתים, היה שייך לרומל ארנסט. רומל היה יד ימינו של היטלר שהיה מנהל הצבא בצפון אפריקה, שאחת מתוכניותיו היו לכבוש את ירושלים.

לאחר הרבה שנים הבנתי שהטנק היה בצבע צהוב זועק כדי להסתיר את עצמו בין החולות באפריקה. היטלר ייבא את הטנקים לרוסיה כדי להגן על הצבא שלו נגד "אויביו". מזל שהעביר את הטנקים לרוסיה מכיוון ששם מצאו הגרמנים את מותם. וכך גם נהרס הרעיון של "רומל" לכבוש את ירושלים.

כשעברנו לאוקראינה גרנו בשכונה מעורבת של יהודים ונוצרים. אוכלוסיית היהודים הייתה מצומצמת, לכן לא שמרנו על החגים היהודים. לרוב היינו חוגגים את החגים הרוסים כמו השנה החדשה וכדומה. אני זוכר שהיינו חוגגים את חג הפסח – מכיוון שלא היה אפשרי לקנות מצות בחנות, הייתי הולך לקנות קמח מיוחד כדי שבבית הכנסת יכינו לי מצות. ההורים שלי עבדו בתור רופאים – אבא היה מומחה למחלות זיהומיותואמא הייתה רופאה מחלות פנימיות. התגוררנו ליד בית החולים בגלל שההורים שלי עבדו שם הרבה שעות. ומי שגידל אותי היתה סבתא שלי (מצד האמא).

יש לי אחות אחת שקוראים לה לובה. היא קטנה ממני בחמש שנים.

אני ואחותי לובה 

למדתי בבית ספר של רוסים שהרוב היו יהודים. אבא שלי היה חולה לב ועקב זה הוא נפטר בגיל 39 כשהייתי בן חמש-עשרה.

            אני ואבי ז"ל                                                                                                    

לאחר מות אבי הייתי חייב לצאת ולפרנס את המשפחה. עבדתי בתור חשמלאי ובשנת 1962 התקבלתי לאוניברסיטה בלנינגרד ללימודי מהנדס מכונות. למדתי במשך חמש וחצי שנים ולקראת סוף הלימודים התחתנתי בגיל 23 עם אשתי פאינה שהייתה בת 22. הכרתי את פאינה דרך חברים משותפים ולאחר חצי שנה, החלטנו להתחתן בשנת 1967. התחלתי לעבוד בתחום הנדסת מכונות ואשתי הייתה מנהלת ספרייה. בשנת 1968 נולדה בתי הבכורה אילנה – אמא של דניאל ואילן. לאחר חמש שנים נולדה בתי רימה – אמא של נכדי ארתור.

אני ובנותיי בגן השעשועים

כשקיבלתי עבודה בכירה בעיר ב"וילנוס" בתור מהנדס, היינו חייבים לעזוב את אמא שגרה באוקראינה, ואת הוריה של אשתי שהיו גרים בבלרוס. את בנותינו גידלנו לבד וללא עזרה מהסבתות בגלל המרחק וזה היה נורא קשה. בוילנוס חיינו 26 שנים. בזמן הזה הבנות התחתנו ונולדו נכדים.

בחרתי בשם של הסיפור לא סתם. אסביר את בחירתי בשם: מטמורפוזה

בזמן שברית המועצות נהרסה, כל החיים נהרסו ביחד איתה. החיים כבר לא היו חיים נורמטיביים, הייתה אינפלציה ואי אפשר היה לחיות. אז שאלתי את עצמי מה עליי לעשות? בשנת 1991אילנה, בתי הבכורה, הודיעה שהיא עולה לארץ ישראל עם אילן בנה הבכור ובעלה.

לאחר שבועיים התחילה בארץ מלחמה עם אירן "מלחמת המפרץ". אנו כהורים הרגשנו פחד ושאיננו יכולים לעשות דבר. בכדי לעזור לאילנה שהייתה אז בישראל (אילן היה תינוק ומסכת אב"כ היתה נורא גדולה עליו אז שמו אותו בלול והוא היה צורח מבהלה).

בשנת 1994 אני, אשתי ובתי רימה עלינו לארץ. אשתי פאינה לא רצתה לעלות לארץ, אך עם הזמן היה בלתי אפשרי להישאר יותר בוילנוס. אז, לא היתה קונסוליה של יהודים, והקונסול היה עובר בין הערים – כל פעם מגיע לעיר אחרת. למזלנו כשרצינו לעלות ארצה הוא היה בדיוק בוילנוס. לצערי, אינני זוכר את שמו אך אני זוכר את המשפט שאמר לי שעד היום חרוט במוחי: "אנחנו לא משאירים את האהובים שלנו בצרות". אני מודה לו מקרב ליבי על העזרה שהוא הושיט לנו בזמן שהיינו זקוקים, וכמובן למדינת ישראל שקיבלה אותנו.

בעת הנחיתה לישראל קיבלנו את הדברים הנחוצים לזמן הקרוב – כסף, אזרחות וקבלת פנים חמה. אנחנו לא מחפשי מקלט אלא עולים שאוהבים את המדינה. ביום הראשון שעלינו ארצה, כבר התחלנו לעבוד. לא בנינו על זה שמדינת ישראל תביא לנו כספים ואנחנו לא נעשה דבר.

פאינה התחילה לעבוד בתור מטפלת וככה יכלה גם לעזור לבנות עם הנכדים ואני עבדתי זמן מה בטקסטיל ולאחר מכן עברתי לעבוד במפעל מתכת "מארזים שגב" ואחר כך במפעל "אייל עובדיה"- דבר זה היה הכי קרוב למקצוע שאהבתי – הייתי מפעיל מכונות SNS. בעבודה שלי אני חותך בלייזר חלקים לבניית ספסלים, שהיום עומדים בקופות חולים, גנים, פארקים ויש פסל בכניסה לראשון לציון שזו עבודת צוות שלי ושל ידידי. חתכתי גם אותיות אשר עומדות בבתי כנסת בארץ ועוד הרבה דברים..

אני גאה שמעט הדברים שעשיתי במדינת ישראל התווספו להרבה דברים טובים שעולים הביאו איתם למדינת ישראל. עקב גילי המבוגר הפסקתי לעבוד במפעל וכעת אני עובד כמטפל עם אנשים מבוגרים באיזור לוד ורמלה כהשלמה לקיצבת ביטוח לאומי שאני מקבל.

אני מקווה שאני אעבוד עוד הרבה שנים, כמה שהבריאות שלי תאפשר לי. שתי בנותיי עובדות בבורסה ברמת גן, בעליהם עובדים ברשתות מחשבים. נכדי הבכור אילן עובד בחברה שעוסקת בעניינים טכנולוגיים בעת העבודה, הוא גם לומד ועומד להתחתן. ארתור נכדי השני מבקר איכות בתעשייה אווירית. את הנכד הקטן דניאל כולם מכירים.

לסיכום, החיים שלי הצליחו והכל טוב. העיקר שלא יהיו יותר מלחמות!

הזוית האישית

סבא גריגורי: פנו אלי מבית הספר לגבי  השתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי. לאחר הסבר מה זו התכנית הזו, נרתמתי למשימה בשמחה ובהבנה רבה. עם הבית הספר יש לי יחסים טובים – אני מאוד אוהב ומכבד את המורים שעובדים עם דניאל וכמובן דניאל מאוד אוהב ללמוד בבית הספר ולכן נרתמתי במחשה. תמיד כיף לי לעבוד עם דניאל – הוא ילד חכם ונבון.

דניאל הנכד: היה לי כיף לעבוד עם סבא יקר שלי, גיליתי דברים חדשים על סבא שלי. התכנית מאוד חשובה כי גיליתי הרבה דברים על המשפחה שלי וחשוב לדעת על השושלת לך.

מילון

מטמורפוזה
שינוי צורה הוא היכולת של ישות לשנות את צורת עצמה לצורה אחרת. הסיבה לשינוי הצורה יכולה להיות תוצאה של מעשה רצוני, מילת קסם או מילות קסם, שיקוי או חפץ קסום.

ציטוטים

”שמעט הדברים שעשיתי במדינת ישראל התווספו להרבה דברים טובים שעולים הביאו איתם לישראל“