מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מחזון למציאות

סבתא רותי ואני במפגש הרב דורי
סבתא רותי בגיל חמש
המסע שמתחיל בתנועת השומר הצעיר בבוריסלב, ממשיך לעליה לארץ ישראל, שותפות פעילה בהקמת מדינת ישראל, הקמת אימפריה של תעשיה ויצירת משפחה מפוארת

מחזון למציאות

רועי, נכד אהוב שלי, סיפור האהבה שאני רוצה לספר לך הוא אהבתי למשפחה בה גדלתי, אותה אי אפשר להפריד מהאהבה שלי לארץ ישראל .ההורים שלי דבורה ואריה הנפלד עלו לארץ ישראל בשנת 1933 מתוך ערכים של אהבה וגעגוע לארץ, עליהם חונכו בתנועת "השומר הצעיר" בפולין. למעשה, מרגע עלייתם לארץ, אבא שלי תרם מכשרונותיו הברוכים לבניית הארץ, לפני ואחרי הכרזת העצמאות.

כשאריה (אבא של סבתא רותי) היה מעט לפני בר מצווה, אביו זאב נפטר בגיל 35 והותיר אחריו את אמו טובה ואחותו רות שהייתה מבוגרת ממנו בשנתיים. הקדימו לאריה את הבר מצווה כדי שיוכל לומר קדיש על אביו. הוא הפסיק ללמוד והלך להיות שולייה במסגריה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הכשרון והיצירתיות הייחודיים שלו התגלו כבר אז ושם הוא קבל את הבסיס להיותו מסגר, כאשר הוא ודבורה אשתו עלו לארץ.

לפעולות של התנועה במחנות הקיץ הגיעו שליחים מארץ ישראל כדי לעודד את הצעירים לעזוב את הגולה על מנת לממש את החלום של בניית מדינה יהודית בארץ המובטחת. השליחים הביאו איתם גלויות אמנותיות של מגזרות נייר והחבר'ה היו הולכים למכור את הגלויות האלה להן קראו "לבנים", ואת הכסף שאספו היו שולחים עם השליחים ארצה כדי לעזור בבניית הקיבוצים המעטים שהיו קיימים אז בארץ ישראל. אריה ודבורה עלו ארצה ב – 1933, למרבית מזלם לפני פרוץ מלחמת העולם השניה והטרגדיה של השואה.

 

 

                                              דבורה מדריכה בקן השומר הצעיר בבוריסלב 1929

 

                                                רותי מדריכה בקן השומר הצעיר ברמת גן 1958

 

                                               ה"לבנים"- הגלויות שנמכרו לאיסוף כספים לבניית הקיבוצים בארץ ישראל

"הבה נגילה"

בתור מסגר יצירתי אריה יצר כלי נשק לארגון "ההגנה". במסגריה הקטנה שלו הכינו והתאימו פגזים לתותחים בעיבוד שבבי ובמחרטות. עם הקמת חיל האוויר הישראלי עם קום המדינה, ייצרו במסגריה פצצות. כאשר המסגריה ברמת גן הייתה קטנה מיידי לכל הפעילות בה, אריה (סבא של אמא דנה) קנה 6 דונם אדמה בהרצליה פתוח, מה שנקרא אז אזור התעשיה. ואתה יודע מה מצחיק, רועיקי? שבין תל אביב להרצליה היו רק דיונות וחולות והסתובבו שם ערבים על גמלים…היה ממש מסוכן לנסוע מתל אביב להרצליה כמו שהיום מסוכן לנסוע לגדה המערבית.

במסגריה הגדולה סבא אריה הגדיל את מיגוון העבודות, והמסגריה הפכה למפעל מתכת. הוא הקים מתקני במה לתיאטרון "הבימה" ולתיאטרון "הקאמרי", כאשר במה שיורדת ועולה נחשבה באותם ימים לפעלולי טכניקה…

בהמשך המציא מחלוב מסתובב לחליבת כבשים, כאשר החולב עומד והכבשים מסתובבות ומגיעות אליו. בתחילת שנות השישים של המאה העשרים אבא אריה הקים את מפעלי סוכר בעפולה, פרויקט ענק ומורכב שלצורך הקמתו הוא נסע לגרמניה ללמוד את הרכבת והפעלת המכונות. במפעלי הסוכר הוא גם מצא את מותו בגיל 50, כאשר בא לבדוק אם המכונות פועלות כתקנן.

 

הלוגו הראשון של המפעל

 

מפעל מתכת א.הנפלד כיום, 2019

למרות שאבא אריה עבד מבוקר עד ערב, הוא היה שם בשבילנו הילדים. תמיד חם, שמח, אוהב לטייל עם המשפחה בארץ, ללכת איתנו להצגות ולהיות שותף מלא לחוויות שלנו. אני זוכרת באהבה ובהערצה את היוזמה הענקית שלו בענייני עבודה, את אהבתו לתיאטרון ולמוסיקה, הטיולים המשפחתיים בשבתות, הקשר החברי והאוהב עם החברים שלי מהכיתה ומהתנועה, הדאגה לכל מי שהיה צריך לעזור לו באותם ימים של מחסור עם קום המדינה.הוא היה נותן בסתר לאנשים נזקקים כמו העולים שהגיעו אחרי השואה מבלי שהם אפילו ידעו שהכסף הגיע ממנו.

אבי אריה ואמי דבורה היו ידועים בביתם הפתוח בקליטת העולים החדשים ששרדו את השואה והגיעו לארץ בחוסר כל. בבית עם שני חדרים, זוג הורים ושלושה ילדים, תמיד היה מקום לעוד משפחה שבאה לכמה שבועות עד שתימצא להם קורת גג. אני זוכרת שמיכות חורף שנפרשו בסלון על הרצפה כדי לארח משפחות שהגיעו מבוריסלב לאחר המלחמה. ההורים שהיו "ותיקים" בארץ הושיטו יד להקל על הקליטה של העולים החדשים. בעיניים של בוגרת אני מלאת הערכה וכבוד על הנתינה האינסופית  בלב פתוח ובאכפתיות האנושית שהייתה להם.

 

 

 

סבתא רותי, ימימה, זאבי ואביהם אריה 1943

 

סבתא רותי ואמה דבורה

 

אני רוצה לשתף  אותך בגעגוע לימי הילדות שלי. יש לי זכרונות על ילדות מאושרת. במידה רבה שונה באופי שלה מהילדות של היום. למרות שהיינו בהחלט מאוד מסודרים מבחינה כלכלית, חיינו חיים צנועים יחסית להיום. רוב המשחקים שלנו לא היו קנויים, כי כמעט ולא היו משחקים בחנויות צעצועים. אני זוכרת: גולות, מונופול, פאזלים, דוק, משחקי קלפים, רביעיות ודומינו. לכן המצאנו משחקים משלנו ,נעזרנו בחומרים מהטבע: 4 מקלות, 5 אבנים, קפיצה על חבל, קלאס, גוגואים של מישמיש, אפילו ניסינו למצוץ גלעינים של שסק מתוך אמונה שהם יהפכו למסטיק אם נתמיד במציצה.

את הזמן הפנוי אחר הצהריים הייתי מבלה עם האוספים שלי. הייתי אובססיבית של אוספים: זהבים משוקולדים, גולות, פרסים (תמונות חלקות), בולים, גלויות מהעולם, כפתורים, סבונים, מפיות, אגרות ברכה לשנה טובה ועוד.

סיפור מיוחד על הבולים: בילדותי לפני 70 שנה דואר ישראל עבד במרץ, אנשים שלחו מכתבים בדואר והשיא היה בראש השנה שהיינו שולחים ומקבלים המון שנות טובות. מכיוון שכך, היו המון בולי דואר עליהם שמרתי מכל משמר. לא היה מצב לזרוק לפח  בול של מכתב עם מעטפה. הייתי חותכת את הבול מהמעטפה, וכאשר הצטברו הרבה בולים הייתי עושה להם "אמבטיה" בקערה של מים ומייבשת אותם עם הפנים למטה על עיתונים ישנים. כאשר הבולים התייבשו הייתי שמה אותם באלבומים מיוחדים לבולים ואת כל ה"חלפות" שמה בתוך שקיות צלופן שקופות. בין הילדים היינו מחליפים בולים ופרסים.

 

כל משחקי האלקטרוניקה והמחשב לא היו בנמצא. הטלוויזיה בישראל התחילה את השידורים שלה ב 1966 כאשר הייתי בת 23. בתור מורה לאנגלית נהניתי להראות לתלמידים שלי סדרות ללימוד אנגלית, שבמושגים של היום הן הכי פרימיטיביות. אז כל שיעור היה חגיגה עם הטכנולוגיה שפרצה לכיתה… בקיצור, ההבדל בין הבילוי שלכם מול המשחקים שלנו הוא מרחק שנות אור.

להשלמת התמונה של הנתינה המשפחתית אני רוצה להזכיר את אח שלי זאב הנפלד ז"ל שהיה טייס בחיל האוויר,  ולאחר מכן המשיך את מפעל חייו של אבינו אריה כתעשיין. כך גם אחותי ימימה שניהלה את מפעל המתכת א. הנפלד בע"מ בהמשך, עם חוכמה ועוצמה נשית שאין רבות כמוה. ואני אחרונה חביבה, הצעירה לילדי הנפלד, ששנים רבות חינכתי בני נוער והכשרתי סטודנטים להוראה במכללת "אורנים" בתחום חינוך למיניות בריאה, כשהנושא היה עדיין בחיתוליו.

אם אחזור לנושא אהבת הארץ אז תנועת השומר הצעיר, שהייתה תנועת נוער חלוצית ציונית, הייתה חלק משמעותי ממהות המשפחה שלי. גם הורי היו פעילים בתנועה ועלו לארץ ישראל כמימוש החזון של התנועה, וגם ימימה אחותי ואני היינו חברות בתנועת השומר הצעיר. תנועות הנוער באותם ימים היו מאוד משמעותיות בבניה של הערכים האנושיים שלנו בפרטי ובמדינה וגם בהקשר החברתי. היינו דנים בפעולות בנושאים ברומו של עולם כמו צדק חברתי, שוויון בין בני אדם, דאגה לחלש. את הפעולות היינו פותחים  בשירי ארץ ישראל, משחקים איזה משחק חברתי ואז הגיע החלק הרציני,כל פעולה דיון בנושא אחר. לא החמצתי פעולה מימיי, אלא אם כן הייתי חולה.

במבט לאחור,רועיקי, אני יכולה לומר שאני גאה שגם אמא שלך דנה וגם אח שלה רון, בחרו לחיות בארץ למרות הפיתויים הגדולים לגור בחו"ל. אנחנו משפחה חילונית, ועדיין ברור לי לחלוטין שהמקום אליו אנחנו שייכים באמת זה כאן בארץ ישראל. כולנו ענפים שצמחו מהשורשים העמוקים של ההיסטוריה היהודית של עם ישראל שהם כאן בארץ ישראל.

מתפללת שגם נכדיי יחושו את אותה אהבה וזיקה לארץ לעד.

רועי מספר: מה שלא ידעתי קודם –  מה זה ארגון ההגנה, בעקבות הסיפור של סבתא הבנתי שלמעשה ארגון ההגנה היה הבסיס להקמת צבא הגנה לישראל עם הקמת המדינה. זה היה הארגון המרכזי הגדול בתקופת המנדט הבריטי בין 1920 ל-1948. אם קודם התפיסה הביטחונית הייתה שצריך להגן על כל ישוב בארץ בנפרד, עכשיו הבינו שצריך להגן על כל ארץ ישראל.

הסמל של ארגון ההגנה מהווה חלק מסמל צה"ל שמוענק כסיכת מ"מ לבוגרי קורס קצינים.

 

הזוית האישית

סבתא רותי: הייתה לי חוויה משמחת להיות עם הנכד שלי שעתיים רצופות, דבר שלא מזדמן לנו בחיי היומיום. שמחתי לשתף את רועי בהיסטוריה המשפחתית שלי בהזדמנות שניתנה לי בזכות תכנית הקשר הרב דורי. רועיקי אני מאחלת לך להמשיך את הקשר המשפחתי הנפלא הזה וכמובן בתקווה שגם אתה תבחר לחיות בישראל כמו כל שבט הנפלד.

רועי: שמחתי להיפגש עם סבתא רותי, המפגשים היו מאוד מעניינים ולמדתי הרבה על העבר של משפחתי, וגם לימדתי את סבתא קצת במחשבים. הפרויקט הזה גרם לי להבין כמה המשפחה חשובה, אני רוצה לאחל לסבתא המון בריאות ,הצלחה וכיף ושתמשיכי להיות כזאת סבתא מדהימה.

מילון

ארגון ההגנה
ההגנה הוא ארגון מחתרתי, שהוקם ב 1920 על מנת לכונן הגנה כוללת ליישוב מפני התקפות ערביי הארץ.

ציטוטים

”הסיפור אהבה שלי הוא החיבור בין אהבתי למשפחה ולארץ ישראל.“