מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מחורבן לתקומה

מרים ומשה ונכדתם אלינור
הלה ושלמה ניסקי
לא לאבד את הניצוץ – סיפורם של הלה ושלמה ניסקי

אישי משה-חיים ניסקי, נולד בבית חולים במנהיים שבגרמניה, בשנת 1947, לזוג ניצולי שואה – הלה לבית בורנשטיין ושלמה אליאס ניסקי. הלה ושלמה נפגשו ונישאו במחנה עקורים בלמפרטהיים בגרמניה, בשנת 1949. המשפחה הצעירה: הלה, שלמה ובנם הקטן משה-חיים, עלו ארצה, הצטרפו לחבריהם ששרדו ממחנות הריכוז ושהפכו להיות משפחתם המורחבת, באין משפחה אחרת. הם התיישבו בפתח תקוה, הולידו את בנם השני צבי ובתם בתיה (היום – בתיה גלעדי). שלמה וחלק מחבריו ששרדו מהמחנות הקימו יחד תחנת מוניות בפתח תקוה בשם "עצמון" שקיימת עד היום. הלה הייתה עקרת בית לתפארת, גידלה את הילדים והנכדים וחינכה את המשפחה לאהבת הזולת ולנתינה.

הלה

הלה לבית בורנשטיין, נולדה ב- 15 במאי 1925, בשידלוביץ, עיירה בפולין והייתה הבת היחידה מבין חמישה ילדים. לאביה משה, שעבד כמנהל חשבונות בעסקים שונים, היה שדה דובדבנים גדול, שגם ממנו התפרנסה המשפחה. הם חיו ברווחה כלכלית ועד גיל ארבע-עשרה הלה זכתה בילדות מאושרת. היא הייתה תלמידה מצטיינת וילדה מאוד טובה ונבונה (דבר שעזר לה בהמשך בהיותה במחנות) עזרה לאמה, רוזה, בעבודות הפשוטות של הבית, אבל היה לה קשר מיוחד עם אביה, שאהב אותה ללא גבול.

משפחת בורנשטיין, תמונה שצולמה בשנת 1935 ונשלחה לאחיה של רוזה, האם, לארה"ב.

 

עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, גברו ההסתות והפרעות נגד היהודים גם בפולין. המשפחה אומנם לא סבלה, אבל הם ראו מה מתרחש בעיירות הסמוכות. משה, אבי המשפחה ראה את הנולד ובאביב שנת 1939, החליט שהאסון קרוב ולכן החליט להבריח את משפחתו לרוסיה. הוא אסף את בנו חיים שהיה עדיין רווק ונסע אתו לרוסיה למצוא ולהשכיר בית שיוכל להעביר לשם את המשפחה, ואכן כך עשה. משה חזר לשידלוביץ והמשפחה התחילה להתארגן למעבר לרוסיה אבל גבולות פולין נסגרו וכל המשפחה, פרט לחיים שנשאר ברוסיה, נותרו בפולין.  ב- 1 בספטמבר 1939, צבאות גרמניה כבשו את פולין תוך שלושה ימים, הגזרות השונות שנגזרו על היהודים כמובן לא פסחו גם על משפחת בורנשטיין. בני משפחתם שהתגוררו בעיירות הסמוכות נרצחו בידי הגרמנים בבורות הריגה.

בשנת 1942, משאיות גרמניות הגיעו לשכונת מגוריה של המשפחה, אספו את היהודים שהיו בבית והעלו אותם על המשאיות בדרכם למחנות השמדה. הלה חזרה מבית הספר, בראותה את המשפחה נגררת למשאית רצתה לרוץ אליהם אבל כמה שכנים תפסו אותה וגררו אותה לביתם. כך היא ניצלה אבל לא לזמן רב. באחת האקציות היא נתפסה ונשלחה למחנה סקרז'יסקו-קמיינה שם עבדה בבית חרושת לנשק כשאין לה שום מושג מה קרה להוריה, אחיה ומשפחתם. במחנה עבדה הלה במילוי אבק שריפה לכדורי הגרמנים וכל לילה התפללה שכדורים אלו לא יורו לעולם. כל בוקר הייתה מתעוררת לזוועות המחנה: גופות של הנשים שנפטרו בלילה היו פזורות בכל עבר, המסדרים והקראת המספרים שאותם שלחו למחנות ההשמדה פיתחו בנערה יחס של אי אכפתיות לנעשה סביבה.

באחת ממשמרות הלילה, אחד הבחורים, שהיה אז בן 14, התיישב תוך כדי העבודה. באותו רגע, נכנס מנהל העבודה תפס את הנער, צווה עליו להתפשט כליל ולעמוד על השולחן. הוא ציווה על כל העובדים להיות נוכחים. הוא הצליף בנער באכזריות עד שהוא מת. היו עוד תמונות קשות במחנה, החיים הפכו להיות ללא משמעות להמשכיות, הזיכרונות על הבית והמשפחה שהייתה ואיננה הפכו לזיכרון רחוק שהלה לא הרשתה לעצמה אפילו לחלום שיהיו לה פעם, היא ואחרים כמוה חיו את אותו הרגע.

כאשר מחלת הטיפוס התפשטה במחנה, החיילים ירו ללא רחם בחולים המעטים שהיו. אך, כשהרוב חלו, החליטו להקים "בית חולים". התנאים היו גרועים: המיטות שבורות ועכברים רצו בכל עבר. גם הלה חלתה, אך בעזרת בת דודתה טופקה, שהחליפה את פת לחמה בקפה והביאה להלה, היא הצליחה להתגבר ולהחלים.

כל יום הגיעו אסירות ממחנות קשים יותר. כולם היו רזים ונראו כאנשים מתים. למשאיות שהביאו אותן היה ריח חריף של גז. האסירות שנלקחו מהמחנה לעולם לא חזרו. לאחר זמן מה הושמד המחנה והלה נשלחה לצ'נסטוחוב שבפולין, שם עבדה באותה העבודה. באמצע ינואר שנת 1945, הפציצו חילות בריה"מ את המחנה ואת העיר כולה. הגרמנים אספו את כל האסירים כשבגדים דלים לגופם והצעידו אותם במצעד המוות דרך כפרים, ביניהם הייתה הלה אשר נעלה כפכפי עץ שהיו עטופים בסמרטוטים שהצליחה למצוא. את הגברים העבירו למחנה עבודה לגברים בלבד ואת הבנות העבירו במסע רגלי עד למחנה ראבנסבריק Ravensbrik)) בגרמניה. בדרך עברו האנשים בין כפרים. כאשר הכפריות הגרמניות נדהמו בראותן את האסירות, הן זרקו להן תפוחי אדמה שאספו. הלה, שהתמזל מזלה הצליחה גם לתפוס תפוח אדמה מלוכלך מאדמה ולאכול.

בסוף הדרך, הם הגיעו למחנה ראבנסבריק שבגרמניה, התנאים שם היו גרועים ביותר וקשים לתיאור, הן נשארו שם כחודש וחצי. לאחר מכן העלו אותן על קרונות שהיו מיועדים לבהמות בצפיפות נוראית. כשהן הקימו מהומה על כך נכנסו שוטרות יהודיות והצליפו בהן עם שוטים באכזריות רבה . מדי בוקר פתח השומר את הדלת על מנת לפנות את המתים. מאלפיים נשים שהיו בקרונות נשארו רק כ- 400 נשים. אחרי כן העבירו אותן לדאכאו כשבדרך הן עברו את מינכן וגם שם הגרמנים המקומיים לא האמינו למראה הבנות אבל זאת הייתה הנקודה האחרונה שלה בסבל. שם הגרמנים תכננו להשמיד את מעט הבנות שנותרו. מצבן החמיר מיום ליום. אך בוקר אחד הגרמנים נעלמו, הבנות התחבאו במקלטים עד בואם של האמריקאים.

משם הועברה הלה למחנה העקורים בלמפרטהיים שבגרמניה. לעיירה שידלוביץ שבפולין היא מעולם לא חזרה.

שלמה

שלמה לבית ניסקי, נולד בעיר לודג' ב- 29 ביולי 1923, למשפחה זעיר-בורגנית, לבתיה וחיים-פרץ (חיים-פרץ היה נצר למשפחה ספרדית). אביו היה סוחר ועבד בעסק משפחתי יחד עם אחיו. שלמה היה הבן שלישי במשפחה בת ארבעה בנים שחלקם היו אדומי שיער ודמו לאמם וחלקם כהה עור ושיער כאביהם. שלמה דמה לאימו. בהיותו בן  ארבע עשרה, נפטר אביו  מטיפוס. אמו בתיה נותרה עם ארבעת בניה, כשהבכור בן שמונה עשרה והצעיר בן תשע. הם התפרנסו מהעסקים המשותפים של המשפחה  והבן הצעיר עבר לגור עם משפחת האב, אחת הדודות, להקל על האלמנה. משפחתה של הדודה התגוררה ברחוב שילניצקה בעיירה קלצה. יום אחד נעלמו עקבותיהם של כל בני המשפחה.

בגטו לודג', שלמה עבד במחסן – במתפרה שתפרו מדים לצבא הגרמני. הוא פיתח יחסים טובים עם מנהל המפעל ולכן קיבל מנות גדולות יותר של אוכל, אותו הביא הביתה לאימו ואחיו. צבי, אחיו הגדול, נשלח לאושוויץ בטרנספורט הראשון ולאחר זמן לא רב אחיו שלום ואימו נפטרו מטיפוס ושלמה נותר לבדו. הוא הצליח לשרוד עד חיסול הגטו. בינואר 1944, נתפס והועבר לאושוויץ בירקנאו עם כמה חברים ושכנים.

בהגיעו לשם, הוא הבין מהר מאוד שזה מחנה השמדה והנשארים בחיים הם רק אלו שהגרמנים יכולים להפיק מהם תועלת והשאר נשלחים להשמדה. הוא נרשם כבעל מקצוע מבוקש רתך, חשמלאי ומסגר, למרות שלא היה לו שום מושג בעבודות אלו. אודות לתושייתו הוא ניצל בינתיים מהשמדה ונשלח עם קבוצת אסירים לעבוד בלנצברג כחשמלאי.

במאי 1945, צבאות ארצות הברית שיחררו את אושוויץ. לראשונה הוא ראה חיילים יהודיים, רב צבאי אמריקאי ואוכל חופשי. הם שוחררו ויצאו לחופשי. כמו צעירים אחרים, הם נאספו למחנה עקורים בלמפרטהיים, ליד העיר מנהיים. המספר שהיה מקועקע על ידו היה: 96801.

במחנה עקורים, הוא פגש את הלה וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. הם נישאו בטקס שנערך ע"י רב צבאי אמריקאי ב- 22 ביוני 1946, יחד עם עוד שלושה זוגות חבריהם מהמחנות (שהפכו עם השנים למשפחתם). בגלל שלא היו שמלות בשביל כל הכלות, הן העבירו את שמלת הכלה מאחת לשנייה. שנה לאחר מכן, נולד משה חיים, שנקרא ע"ש שני הסבים.

הלה ושלמה במחנה העקורים לפני נישואיהם

הלה ושלמה בטקס החתונה 22.6.46

תמונה זו צולמה ע"י צלם אמריקאי במחנה העקורים בלמפרטהיים ביום החתונה המשותפת, לאחר החופה. תמונה זו נמצאה במוזיאון השואה בוושינגטון. משמאל לימין: רגינה ודוד ז"ל קודזילו, דורה ז"ל ומאיר ליבסקינד, פולה ואיזק יעקובוביץ ז"ל. עומדים (למעלה): הלה ושלמה ניסקי ז"ל

בשנת 1949, עלו שלמה והלה ארצה, התיישבו בפתח תקוה יחד עם חבריהם והקימו משפחה: שלושה ילדים תשעה נכדים. השפה השגורה בבית הייתה עברית בלבד. אף פעם הם לא סיפרו לילדיהם את מה שעברו במלחמה. בשנת 1965 הגעתי לראשונה למשפחת ניסקי כחברתו של בנם הבכור משה וכנערה שעלתה מאוזבקיסטן דרך פולין. הכרתי את הסיפור של אימי שברחה מקישינייב עם פרוץ המלחמה וחלקית את הסיפור של אבי שהצליח לברוח מגטו ורשה ולהגיע לטשקנט. שאלתי מתוך סקרנות איפה הם היו בעת מלחמת העולם השנייה, ואז שניהם התיישבו וסיפרו את סיפורם בראשי פרקים בלבד. אנחנו לא שאלנו יותר. הסיפורים סופרו לנכדים בעת הכנת עבודות שורשים ואז נחשפנו גם אנחנו לסיפורי הגיהינום הנורא אותו הם עברו. גם כשנתבקשנו ע"י ארגון הליונס בעיר מגורינו לארח ילדים מגרמניה שסב של אחד מהם היה איש אס אס התלבטנו. סיפרנו להם אך הם כהרגלם אמרו: "הילד האורח לא אשם במעשי סבו."

מהם למדנו את אהבת האדם, הכבוד אחד לשני וערך המשפחה. ביתם היה בית מלא אור, שמחה והומור. האהבה ביניהם הייתה עצומה עד סוף ימי חייהם. הם נפטרו בשנות השבעים לחייהם בהפרש של שבוע.

אנחנו הדור השני  מוקירים להם תודה על הדרך אותה הם היתוו לנו ושואפים להעביר אותה הלאה לדור השלישי והרביעי.

הילדים של הלה ושלמה יושבים בשורה הראשונה, משמאל לימין: משה-חיים, בתיה וצבי.

התמונה מתוך מסיבת בת המצווה של אלינור ניסקי, שיושבת משמאלו של משה.

הלה שלישית משמאל ושלמה שלישי מימין, חיים אחיה של הלה חמישי משמאל, עם ילדיהם, בטקס ברית המילה של נכדם גיא ניסקי בשנת 1973.

הלה ושלמה בערוב ימיהם – מעולם לא אבד הניצוץ!!!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי "תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מחנה עקורים
כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים.

ציטוטים

”אנחנו הדור השני, מוקירים להם תודה על הדרך אותה היתוו לנו ושואפים להעביר אותה הלאה.“