מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מחבאן לחב"ד

אני עובדת כיום כגננת, ואני רואה בזה מקור חיות שמחזק אותי נפשית.

שמי רבקה הלל. נולדתי להוריי שלמה ושמש מעטוף בחבאן שבתימן בב' בתשרי ה'תש"ח (1948). התגוררנו בתימן בבית בן ארבע קומות. בהיותי כבת שנתיים וחצי עלינו לארץ, וזאת לאחר ששליחי הסוכנות הגיעו אלינו, הם שכנעו ועודדו לעליה. ואכן כל הקהילה שלנו עלתה לארץ. אינני זוכרת הרבה מהעליה כיוון שהייתי קטנה, ומה שאני יודעת זה מסיפורים שאימי סיפרה לי. ההכנות לעליה היו בשמחה והתרגשות גדולה. הגברים לקחו פחים ותופפו עליהם ורקדו משמחה על הזכות לעלות ולחונן את אדמת ארץ הקודש. אולם אני, כילדה קטנה, לא רציתי לעלות, בכיתי שאני לא רוצה לעזוב את תימן, מפני שחששתי מהלא ידוע והבלתי מוכר.
עליתי לארץ עם הוריי, סבתי, ואחותי הקטנה – יפה. לכפר מגורנו בתימן הגיעו  משאיות, עלינו עליהם, ונסענו לשדה התעופה בעיר "עדן", ומשם המראנו במטוס לארץ ישראל. כשירדנו מהמטוס נישקנו את האדמה הקדושה רקדנו ושרנו. את השבת הראשונה בילינו בשדה התעופה, הדלקנו נרות וערכנו את שולחן השבת. כשהגברים התפללו, באו ה"ציונים", וכיבו לנו הנשים והבנות את הנרות והפכו לנו את  שולחן השבת. לאחר מכן הכריחו אותנו בעיצומה של השבת לעלות למשאיות ולנסוע לחיפה. אנחנו כמובן, התנגדנו לנסוע בשבת, אך לצערנו, הם העלו אותנו בכוח למשאיות למרות ההתנגדות העזה שלנו.
שיכנו אותנו במעברת "זרנוגה" שברחובות. שם התגוררנו באוהלים. אני זוכרת שבחודשי החורף ירד גשם רב, וכל האוהל היה מוצף מים ובוץ, התיישבנו על המיטות, וחששנו לרדת מהמיטה "ללא חגורת הצלה".
אני זוכרת, את השמחה הגדולה כאשר אחי נולד כאן, בארץ ישראל. אבי יצא לרחוב ורקד בגשם מרוב שמחה על הולדת בנו. בארץ נולדו להוריי עוד שלושה בנים ובת אחת. כך שמשפחתנו מנתה ששה ילדים – שלוש בנות ושלושה בנים.
באחד הימים הגיע למעברה אוטובוס עם אנשים. היו אלו פקידי הסוכנות ואנשי הקיבוצים. הם עברו מבית לבית וניסו לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לקיבוצים. הקהילה שלנו הייתה תמימה מאוד, אנשי הקהילה לא חשבו שבקיבוצים בארץ ישראל לא שומרים מצוות, לא שבת, לא חגים, כשרות וכו', ולכן חלק מהתושבים החלו לעלות עם ילדיהם לאוטובוס. אולם עובדיה הלל ע"ה הורה לילדים האלה לרדת מיד ולא להצטרף אליהם, אלא ללכת עם הרב לייבוב מ"צעירי אגודת חב"ד" למוסדות שהוא מציע, מוסדות חב"ד בכפר חב"ד. בזכות הרב לייבוב והרב עובדיה ילדים רבים מהמושב גדלו והתחנכו בישיבות חב"ד  והמשיכו בדרך אבותיהם, דרך ישראל סבא – חינוך ערכי על יסודי התורה והחסידות כפי שחונכו בארצות מוצאם. מאוחר יותר גם אבי שלח את אחיי ללמוד שם, כיוון שלישיבות אלה יצא שם טוב. את הבנות שלחו בדרך כלל ל"בית יעקב" בבני ברק.
לאחר תקופת ההתאקלמות במעברה עברנו למושב ברקת. בתחילה שיכנו אותנו בבתים נטושים של הערבים עד שנבנו בתי קבע לכל העולים.
בתימן אבי היה מלמד תינוקות שנקרא "מורי" וגם שוחט. הוא היה אדם תורני ולמדן גדול. למרות גדלותו בתורה, כאן בארץ הוא עבד במשק. הייתה לנו רפת וגם שדות בהם זרענו ירקות, מספוא (תלתן), קני סוכר ועוד. אמי לא עבדה מחוץ לבית כי הייתה עסוקה בגידול הילדים. רק לאחר שכולנו היינו מסודרים במסגרות חינוכיות מתאימות היא יצאה לעבוד במשק בית בתל- אביב.
ברוך ה' ביתנו לא חסר דבר. אמנם לא היינו עשירים, אך גם לא עניים. בבית הוריי תמיד הייתה שמחה ואווירה מאוד נעימה. כשחזרנו מבית הספר היה אוכל חם שאמא הכינה לנו. הדבר החשוב ביותר לאבי היה החינוך והערכים שלנו. הוא לימד אותנו מידות טובות, דרך-ארץ ואהבת הזולת.
אנחנו גם עזרנו להורים בעבודה. קמנו מוקדם בבוקר לעזור בחליבת הפרות, ברתימת הסוסה לעגלה, בהעמסת הכדים על העגלה ובלקיחתם למחלבה שבמושב. גם לאחר הלימודים בבית הספר עזרנו בעבודות השדה ובקטיף היבול.
אומנם, עבדנו קשה אבל בכל זאת מצאנו גם מעט זמן למשחקים. היינו משחקות במשחקים כמו חבל, קלאס, כדור ובובות. את הבובות היינו מכינות מקנה של סוכר, ואת הבגדים לבובות מסמרטוטים ושאריות של בגדים ישנים. עשינו להם שערות מחוטים צבעוניים וקישטנו אותם בחרוזים.
אבי לא הסכים שנשחק בבתים של חברות אחרות משום שהוא חשש מאווירה לא מתאימה בבתים אחרים ומתוך דאגה לחינוכנו. הוא הסכים שנזמין חברות אלינו הביתה.
כשהיו שמחות במושב, זו הייתה שמחה של כל הקהילה. כולם עזרו ונרתמו להכנה. אני זוכרת שהיו מבשלים עבור האירוע בסירים ענקיים מרק עם תפוחי אדמה בכמות שתספיק לכל אנשי המושב. השמחה הייתה גדולה ואמתית.
אני לא זוכרת שהלכתי לגן אבל אהבתי מאוד ללמוד. הייתי עומדת מעבר לקירות של הפחונים שהיוו את כיתות הלימוד ומקשיבה ללימודים, ולכן כשהגעתי לכיתה א' כבר ידעתי לקרוא. הייתי תלמידה מצטיינת, וסיימתי את בית הספר בהצטיינות. אבי גם הטיל עלי את האחריות ללמד את אחיי א-ב ואת התפילות, עד שהם ידעו אותם בעל פה.
לאחר שסיימתי ללמוד בבית הספר היסודי הממלכתי דתי, המנהל רצה שאמשיך ללמוד בבית הספר "מוסד עליה" שבפתח-תקווה, אולם אבי לא רצה. הוא חיפש מקום דתי וחרדי יותר, ולכן עברתי ללמוד בבית ספר "אור-החיים" שבבני ברק יחד עם אחותי ועוד כמה קרובות משפחה. למדתי שם שלוש שנים ועוד שנתיים בסמינר.
כשסיימתי את לימודיי, היה זה בשנה של מלחמת ששת הימים תשכ"ז. הציעו לאבי שידוך עבורי, את בן דודי שלום (אביו ואימי אחים), שלמד אף הוא בישיבת חב"ד. הוריי שמחו מאוד, כשראו שזו הדרך שבחרתי, וזה גרם להם נחת רוח מרובה. השתדכנו והתחתנו בי"ט מנחם אב תשכ"ז בבית הכנסת "בית-נחום" בכפר חב"ד. החתונה הייתה צנועה מאוד, ללא תזמורת או צלם, אך השמחה הייתה גדולה מאוד, גם בזכות בחורי הישיבה שהגיעו לשמח חתן וכלה.
בשנות נישואיי הראשונות היה לנו קצת קושי, כיוון שאני למדתי ב"בית-יעקב" ובעלי במוסדות חב"ד, ולכן היה שוני בהנהגות שלנו. למשל: אני רציתי לגור בבני-ברק באווירה שהורגלתי, ובעלי רצה להיות עם חבר'ה חב"דניקים בבית – כנסת חב"די. אולם ככל שלמדתי יותר את ההנהגות והערכים של חסידות חב"ד התחברתי אליהם מאוד. ראיתי שבעצם אבי ע"ה היה חסיד של ממש, והרבה מנהגים היו משותפים לו ולחב"ד. לדוגמא אני זוכרת, שאבי היה קם מוקדם בבוקר, ומתחיל בהכנות שלו לתפילה, כפי שבחב"ד לומדים חסידות כהכנה לתפילה. ובכלל אבי היה ירא שמים אמיתי וניצל כל זמן פנוי ללימוד. הוא לא היה מפטפט או מבזבז את הזמן. מיד אחרי העבודה הוא היה יושב ולומד תורה.
כך בעצם הגעתי לחב"ד. טסתי לרבי בפעם הראשונה בשנת הקהל תשמ"ח. הגעתי בשעות הבוקר ל-770 וזכיתי לראות ולהתפלל עם הרבי. התרגשתי כל כך, וכל הסיפורים שהכרתי על הרבי התגמדו למול קודשו. הגעתי לפתח של "גן עדן התחתון" אני ועוד כמה נשים, וראינו את הרבי יורד במדרגות. הוא ראה אותנו, חייך אלינו חיוך רחב ואוהב ובירך אותנו. אני באותו הרגע ברכתי "שהחיינו" בהתרגשות שאין לתאר. וכל זה היה בזכותה של המשפיעה שלי, גב' איטה שתחי' רוזנברג (אמא של הרבנית ירוסלבסקי), שדחפה אותי לטוס לרבי. כיום יש לי תשעה ילדים ב"ה.
בביקורי הראשון אצל הרבי מליובאוויטש

בביקורי הראשון אצל הרבי מליובאוויטש
אני עובדת כיום כגננת, תמיד אהבתי ועדיין אני אוהבת את חינוך ילדי ישראל. אני רואה בזה מקור חיות שמחזק אותי נפשית, ונותן לי את הכוח לתת לילדיי אהבה ולהתמסר אליהם.
תשע"ו

מילון

770
מרכז חב"ד העולמי המכונה: סֶוֶון סֶוֶונְטִי, הוא בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש.

"גן עדן תחתון"
חדרו של הרבי מכונה באופן מסורתי על ידי החסידים 'גן עדן העליון' על שם העולם הרוחני 'גן עדן העליון'. בהתאם לנעשה בעולמות הרוחניים, שהדרך ל'גן עדן העליון' עוברת ב'גן עדן התחתון', כך גם מכונה החלל דרכו נכנסים לחדר הרבי 'גן עדן התחתון'.

ציטוטים

”מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד“