מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מוזיאון אנרגיית הגבורה של סימה

סימה ואנחנו
סימה בצעירותה
החיים הקשים במלחמה

שמי קפיטינה (אבשתיין) סימה פיגה בת דוד.
נולדתי בתאריך 28 לאוגוסט בשנת 1923 בקייב שבאוקרינה ועברתי לגור  בדניפרופטרובסק.
 
ההורים שלי עבדו ואני הלכתי לפעוטון ובהמשך לגן ילדים, כל בוקר הלכנו לחצר לשתות חלב מהעז,  כל הילדים היו מאוד חברותיים ואני זוכרת שליד הבית שלי היה גן עם הרבה עצים ואהבנו לטפס עליהם ולקטוף פירות.
אמי סיימה את לימודיה כאחות ועבדה במחלקת ילדים בבית חולים.
אבי למד באוניברסיטה וכשסיים את לימודיו  קיבל תעודה ונשלח לעבוד בתור מורה לכימיה בבית ספר בעיר סטלינה (כיום שמה דנטסק). מאוחר יותר התחיל לעבוד על תגלית מדעית שעסקה בוינזול. כאשר סיים את הדו"ח הוא התקשה להמשיך לעבוד ולעסוק בניסויים, בגלל שלא היה מספיק . כסף משרד החינוך סייע לו והחליט להעביר אותו לבית ספר תיכון חקלאי בעיר ניבייבוק ניקיליסקי. הוא סיים את עבודתו.
 
בינתיים, אני למדתי בבית ספר והלכתי למתנ"ס למצוינויות אמנותיות שהיו בו הרבה חוגים, הלכתי לחוג ריקוד ולחוג טיסנים. בבית הספר הייתי תלמידה מצוינת וקיבלתי תעודות הצטיינות. גמרתי את כיתה י' עם תעודה מצוינת שבזכותה יכולתי להתקבל לאוניברסיטה ללא מבחני קבלה.
נשף הסיום שלנו התקיים בתאריך 21 ליוני 1941 ולפי המסורת לאחר סוף הנשף כולם היו הולכים אל ההר לפגוש את הזריחה, בזמן הזה, בארבע בבוקר כבר התחילו לירות טילים על קייב והודיעו שהתחילה המלחמה. אנחנו לא ידענו על זה בגלל שבאותו הזמן טיילנו ואף אחד לא ציפה למלחמה כי ברית המועצות מכרה לאמריקה זרעים ואף אחד לא חשב שיכולה להתחיל מלחמה. אני גיליתי שהמלחמה התחילה רק בבוקר למחרת כשהלכתי לשכפל את מסמכים וכשעברתי במרכז העיר שמעתי קריין שהודיע ברדיו שהתחילה המלחמה וציטט שורה מהשיר "את קייב פוצצו ולנו הודיעו שהתחילה המלחמה"
                     
 "???? ??????? ? ??? ???????? ??? ???????? ?????"                                                                      
אני והילדים מהכיתה שלי אהבנו כל ערב להיפגש בדירה של אחד מאיתנו וכשאני באתי והודעתי לכולם שהתחילה המלחמה אז החלטנו ללכת לבסיס כדי שייקחו אותנו לצבא. את חלק מאיתנו לקחו אבל אותי ועוד ילדה אחת לא הסכימו לגייס אותנו בגלל שעוד לא מלאו לנו 18.                        
 
משרד הביטחון נתן פקודה לכל מקומות הלימוד להוציא את כל התלמידים מהמקומות שבהם יש סכנה לפלישת הנאצים כדאי שהם לא יילקחו בשבי. כשקיבלנו את ההודעה הזאת בבית הספר בו אבא שלי עבד  הוראו לאבי לקחת את הכיתה שלו ואמי, אחי ואני הצטרפנו לכיתה של אבי. כולנו חשבנו שהמלחמה הזאת תימשך אך ורק כמה ימים וכולנו הרגשנו בטוחים כי חשבנו שמדינתנו ממש חזקה ותסיים מהר את המלחמה, ולכן לקחנו איתנו רק כמה דברים בסיסיים ואת המסמכים שלנו, נעלנו את דירתנו והלכנו.
 
בית הספר שבו אבי עבד סיפק לנו מצרכים ואמצעי תחבורה. הדרך התארכה בגלל שלא הלכנו בדרך הראשית שבה עברה הרכבת בגלל שעליה כבר השתלטו הנאצים. הלכנו מאוד מהר כמעט בקצב של הסוסים שסחבו את המרכבה עם הדברים שלנו, כשהגענו לתחנת הרכבת אבי הלך למנהל התחנה וביקש לעלות עם הקבוצה שלו לרכבת, מנהל התחנה אמר שאין להם רכבת פנויה שבה נוכל לנסוע אבל יש רכבת מסחרית שמעבירה ברזלים שמהם מייצרים את הרכבת מהמפעל כדאי שהנאצים לא ישתלטו עליו, ושבה נוכל לנסוע.
לוחות הברזל תפסו את כל המקום בקרונות ואנחנו היינו צריכים להידחס בקצבות ולשבת ליד הברזל וזה היה ממש לא נעים אז מנהל התחנה הציע שנלך לשדה הסמוך שבו קצרו לא מזמן את החיטה וניקח משם את החציר שנשאר וכך יהיה לנו נוח יותר לשבת כאשר אנו יושבים עליו.
 
כשהגענו וירדנו מהרכבת היינו צריכים להמשיך ללכת ופתאום התחיל לרדת גשם, לא ציפינו לכך בכלל בגלל שזה היה אמצע הקיץ ולאף אחד לא היו בגדים חמים, אמי חלתה והיינו צריכים להביא אותה לבית החולים. אמי הייתה בבית החולים חמישה ימים ובזמן הזה חיינו בחווה שהייתה בחצר של בית החולים, לאחר ששחררו את אמי מבית החולים כבר לא נסעו רכבות בגלל שירו עליהן כל הזמן. אנחנו היינו צריכים לחצות את הנהר ובגלל שהרכבות לא עבדו האפשרות היחידה שלנו הייתה ספינה. בכל הזמן שבו הפלגנו ירו לעברנו טילים והיה לנו הרבה מזל שהם לא פגעו בנו, אבל כשכמעט הגענו לצד השני של הנהר פגע בנו טיל, כל האנשים נחפזו לצאת מהספינה והיו אפילו כמה אנשים שבגלל הלחץ נפלו ורמסו אותם.
כשיצאנו מהספינה התברר שאמי לא יכולה ללכת והיינו צריכים לעבור עוד ארבע קילומטרים עד לתחנת רכבת הבאה אז הכנסנו אותה לתוך שמיכה שנתנו לנו בבית החולים, אבי סחב אותה מצד אחד ואני ואחי מצד שני.   אחרי שהגענו לתחנה האכילו אותנו ועלינו לרכבת שבה העבירו סחורה. הרכבת הייתה בלי גג ורק כשיצאנו מהתחנה ישר באו מטוסים גרמניים והתחילו לירות בנו. אני עד עכשיו זוכרת את המבט האכזרי של אחד מהחיילים שיירה בנו. אבי אמר לכולם לא לזוז כדי שהחיילים לא יראו שיש אנשים בתוך הקרון ויחשבו שזה רק קרון עם סחורה, למזלנו לא פגעו בנו אבל היו אנשים מקרונות אחרים שהתחילו לקפוץ מהרכבת והרגו אותם.
 
הדרך הייתה קשה וארכה בסביבות 4 שבועות בגלל שהרכבת שלנו הייתה צריכה כל הזמן לעצור ולפנות את הדרך לרכבות האחרות שבהן העבירו הרוגים, ציוד ונשק למלחמה.  בדרך הורידו את האנשים לפי המקצועות שלהם במקומות שבהם יוכלו למצוא תעסוקה.
אבי היה מורה וכשכולם כבר ירדו מהרכבת אנחנו נשארנו אחרונים בגלל שבדרך אבי לא מצא עבודה והיו צריכים אותו רק בתחנה האחרונה שהייתה מאוד רחוקה. כשהגענו לקחו אותנו במרכבה למקום בשם "אידילינגיורת" שנמצא באזור באבאיורתובסקוו בדגיסטן. אבל אבי לא הספיק לעבוד שם בגלל שהנאצים כבר היו קרובים ושלחו את אבי, אמי ואחי להוציא את הצאן וללוות אותו כדי שהנאצים לא ייקחו אותו ואותי שלחו לעבוד בתור מנהלת דואר.
בגלל שלא ידעתי את השפה ולא יכולתי לדבר עם האנשים שבאו לדואר, המנהל כתב לי על דף כמה מילים בסיסיות בשפה המקומית באותיות רוסיות וכך למדתי מהר את השפה. כשאנשים גילו שהגעתי לארצם כשברחתי מהנאצים ואין לי בגדים ואוכל הם התחילו להביא כל מיני דברים כדי לעזור לי אך זה לא הספיק לי.
יחד איתי עבד דוור והוא התאהב בי ואמו באה אליי וביקשה שאני אנשא לו אך סירבתי. במהלך עבודתי גם למדתי באוניברסיטה המקומית, והייתי מצטיינת. היה קר והתנאים היו קשים מאוד. לא היו לי אפילו מגפיים ללכת איתם בשלג ושמיכה להתכסות בלילות הקרים. ומהר מאוד חליתי במחלה קשה. כשגילו את הסיבה שבגללה הייתי חולה המנהלים של האוניברסיטה הביאו לי אוכל, תרופות ותלוש לקניית מגפיים, רק לאחר כמה חודשים הבראתי.
לאחר כמה זמן כשהצבא האדום הצליח לשחרר את אוקראינה מהנאצים אני ומשפחתי חזרנו חזרה לביתנו.
כשהגענו הביתה גילינו שכל הדברים בביתנו נגנבו ונשארה רק אמבטיית העץ השבורה שבתוכה אמי קילחה אותנו כשהיינו קטנים.
 
אחרי החזרה הביתה סיימתי את האוניברסיטה ועבדתי 40 שנה. הגעתי לישראל בשנת 1995 ובמשך 20 שנה אני עובדת במוזיאון "אנרגיית הגבורה " בחדרה כמתנדבת. 
העשרה
 
תשע"ה

מילון

נאצים
שמה המלא של המפלגה הנאצית הוא המפלגה הנאציונל סוציאליסטית. תבנית הקיצור התבססה על סוצי, קיצור פופולרי בגרמניה למונח "סוציאליסט". בהתאם להסכמה זו, אנשי המפלגה הנאציונל סוציאליסטית כינו את עצמם נאסו.

ציטוטים

”"אני עד היום זוכרת את המבט הרצחני של הנאצי כשירה בנו"“