מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מוושינגטון לבית חירות

ניר, ענבל וסבתא לביאה
לביאה פסוול בצעירותה
סיפור חייה של לביאה פסוול

קוראים לי לביאה פסוול, נולדתי ביוני בשנת 1948, זמן קצר אחרי הקמת מדינת ישראל. להוריי קרל ודורית אלנטוק בעיר וושינגטון DC.

הוריי אמי ואבי

אמי דורית, גדלה בבית ציוני. הוריה קנו נחלה בפלסתינה בשנות השלושים כחלק מחבורה שנקראה "פועלי ציון". ראשוני המתיישבים כבר החלו בבניית בתיהם בדיונות החול וקראו למקום "חרות אמריקה ב". סבי זאב גלזמן (וויליאם/ווילי) התלהב ממה שכתבו והחליט יחד עם סבתי, הדסה, לראות במו עיניו את הפלא המתרחש.

הקרבה לים, האנשים המיוחדים, הרעיון של מדינה יהודית שבו את לבו. הוא פנה לשלטונות המנדט הבריטי ולאחר קבלת האישורים המתאימים, החלו את בניית ביתם בכפר, ביתי כיום. בית מרווח שכלל בתוכו חדרי רחצה ושרות בסגנון כפי שהכירו ממקום מוצאם (במקום מחוץ לבית).

אבי, קרל אלנטוק, הגיע לפעילות ציונית בעקבות חבר טוב. שניהם היו פעילים בתנועת הנוער הציונית "הבונים". שם פגש באמי, שגדלה כאמור בבית ציוני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אבי החליט להתנדב לצבא האמריקאי. הוא נשלח לזירת המלחמה באוקיינוס השקט.

תום המלחמה

עם תום המלחמה וחזרתו לארצות הברית הצטרפו הוריי לגרעין עלייה ארצה שהקים את קיבוץ כפר בלום. בשל בעיות בריאותיות התעכבו עוד מספר שנים בארה"ב. הם עלו ארצה בינואר בשנת 1950, כשאני הייתי בת שנה וחצי. בלידתי קיבלתי את השם ליבה וכך נרשמתי בתעודת הלידה. בקהילה היהודית והציונית היה נהוג לתת גם שם עברי, סבי מצד אבי נפטר באופן פתאומי כחודש לפני שנולדתי ושמו העברי היה אריה, לפיכך אחרי התייעצות עם שליח העלייה בחרו בשם העברי לביאה.

עם עלייתנו ארצה, נשקלה האפשרות להתיישב בכפר בלום ונפסלה (בעיקר בשל הלינה המשותפת) סבא וסבתא שלי, ווילי והדסה גלזמן, כבר התגוררו בביתם החדש בבית חרות וארחו את משפחתי הקטנה בביתם בבית חרות. אני חושבת שהביטחון של להיות קרובים, יחד עם אידאולוגיה על שוויון ושיתוף, הניעו את הוריי לחבור לקהילה המתהווה בבית חרות (חרות אמריקה ב').

הם בנו בית לא רחוק מבית סבי, עם הזמן הצטרפו אליהם חברים שעזבו את הקיבוץ, אחיה של אמי ואחותו של אבי. שלושת הזוגות בנו את בתיהם בסמיכות וכך גדלנו אחד ליד השני, משפחה אחת.

ניסיונות חוזרים ונשנים של הוריי להרות, לא צלחו וכשהייתי בת שש הוריי אימצו תינוקת יפיפייה בת יום, אחותי רינה. כשהייתי בת ארבע עשרה יצאנו לשליחות בניו יורק. שנתיים נפלאות מבחינתי של חשיפה לכל מה שהיה לניו יורק להציע. מוסיקה ומחול ואמנות, בית ספר תיכון ניסויי, חברים חדשים ופעילות באותה תנועת נוער שהביאה את הוריי לעליה ארצה -"הבונים".

סבא ג'סטין וסבתא לביאה וחייהם

חזרתי ארצה בכיתה י"א לתיכון האזורי של עמק חפר ברופין. התגייסתי לצבא בשנת 1966. כחיילת יצאתי ללמוד סיעוד בבית ספר לאחיות בתל השומר ועם סיום הלימודים יצאתי לקורס קצינים. בתחילת לימודיי פגשתי את אהבת נעורי וחיי, סבא ג'סטין פסוול.

סבא עלה מדרום אפריקה בגיל 23 מיד אחרי סיום בית ספר לרפואה הידוע של אוניברסיטת קייפטאון. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, היה ברור לנו שנקים משפחה ביחד. הוא היה בתחילת ההתמחות ברפואת ילדים, התנדב לשירות צבאי, תחילה כרופא בשריון ואז הצטרף לצוות שהקים את היחידה לפינוי בהיטס בחיל האוויר. (שהיה בשבילו חלום חיים)

סבא אהב מאד להיות רופא. הוא אהב לטפל בילדים ואהב מאד את האתגר שבמחקר מדעי. השילוב הוביל אותו להיות חלוץ בזמנו ולהיות רופא חוקר. שילוב מקובל יותר כיום, אבל היה מאד יוצא דופן בזמנו. לימים הוא היה למוביל ברפואת ילדים ומחקר בארץ ובעולם. הוא היה ראש החוג לרפואת ילדים באוניברסיטת תל אביב והמנהל הראשון של "בית החולים לילדים על שם לילי ואדמונד ספרא" , עד יום מותו ממחלת הסרטן בתאריך 3.6.2006.

סבא וסבתא

בזמנו רציתי להמשיך בלימודים ולהגשים את החלום אז ההתחלתי של ללמוד בבית ספר לרפואה. נרשמתי לבית ספר לרפואה ולחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מסיבות משפחתיות ויתרתי על לימודי הרפואה והלכתי ללמוד פסיכולוגיה. באותה שנה גם נישאנו. עברנו לגור בשיכון הרופאים בתל השומר. ולאחר שנה בשנת 1971, נסענו ללימודים בלונדון. בשנת 1972 חזרנו ארצה לתל השומר ושלושה ימים אחרי שחזרנו נולד בננו הבכור, יונתן (יוני). אני חזרתי ללימודים כשבועיים לאחר הלידה.

כשיוני היה בן שנה פרצה מלחמת יום כיפור. ג'סטין נקרא למילואים לתשעה חודשים וכששוחרר נסענו שלושתנו למסע שורשים לקייפטאון ולטיול מרהיב בדרום אפריקה שהייתה עדיין במשטר אפרטהייד נוראי. בינואר 75' נולד בנינו השני אלון וביולי 76' יצאנו ללימודים באוניברסיטת הרווארד בבוסטון. השתלבנו בקהילה הישראלית הנחמדה שם ובקהילה האקדמית. נהנינו מאד מן האווירה המיוחדת של עיר אוניברסיטאית השוכנת לחוף ים ומתהדרת בנהר הצארלס היפיפה שחוצה אותה.

אחרי כשנה, ביום ביקורו של אנואר סאדאת בכנסת, בעודנו חוגגים את החדשות המשמחות על סוף אפשרי לעוינות בין מצרים לישראל, קיבלנו בשורת איוב. באמצע היום בדרכה הביתה מהלימודים נהרגה אחותי היחידה רינה ע"י נהג שתוי בתאונת דרכים. באוגוסט ביקרנו בארץ וחגגנו את חתונתה ובנובמבר חזרנו ללוויה שלה.

שלושה חודשים אחר כך נפטרו סבא ווילי וסבתא הדסה, בהפרש של מספר ימים זה מזו. הבלבול והכאב היו גדולים. הוריי וגיסי הטרי הגיעו להיות איתנו מספר חודשים בבוסטון. קיבלנו הצעות מפתות להישאר בארה"ב והעובדה שהייתי באמצע לימודים לתואר שלישי, הקשו מעט, ובכל זאת החלטנו לחזור ארצה ולהתיישב בבית חרות קרוב להורים בביתם של סבא וסבתא גלזמן.

בבית חרות, נולד לנו בן שלישי, רון, אשר קיבל את שמו לזכרה של רינה. סבא ג'סטין נהיה מנהל מחלקת ילדים וקיבל פרופסורה באוניברסיטת תל אביב. ואני מצאתי עבודה באזור כדי לסיים התמחות בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית במקביל. בשנת 1986 יצאנו לשבתון באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, שנתן לילדים חוויה של חיים ולימודים בחו"ל וביסס את האנגלית שלהם.

כשחזרנו אני עברתי לעבוד כפסיכולוגית קלינית במחלקה להפרעות אכילה בביה"ח שיבא שרק הוקמה. ג'סטין נבחר להיות ראש החוג לרפואת ילדים באוניברסיטת תל אביב. הוא הקדיש את זמנו להפיכת אגף הילדים לבית חולים לילדים ולמחקר בסיסי לפיתוח חיסון לחיידק שיגלה. בעזרת תרומה נכבדה מגברת לילי ספרא הוא זכה לפתוח את בית החולים לילדים על שם ספרא.

סבתא בצעירותה

הילדים למדו בעמק חפר. אחד ברופין ובהמשך בבי"ס רמות ים ,שפתח את שעריו לילדי המושבים. כשסיימו התגייסו יונתן לשריון כמת"ק, אלון ככקצין מודיעין בשריון, ורון כטייס בחיל האוויר. כשרון התחיל קורס טיס, אובחן ג'סטין עם סרטן אלים. בזמן המחלה נישאו שלושת הבנים. יוני לשירי, אלון לנטע, ורון ללנה.

לצערנו הרב, חודש וחצי אחרי החתונה של רון, בתאריך 3.6.2006 ג'סטין שלנו נפטר ממחלתו. מוקף בילדיו ושלושה מנכדיו. מאז נולדו עוד שבעה נכדים, סה"כ עשרה נכדים: שש בנות וארבעה בנים. אנחנו משפחה מקסימה ומלוכדת. עם הרבה הומור, עזרה הדדית ואהבה. ג'סטין חסר לי ולכולנו. אילו היה רואה את החבורה המקסימה בטוח היה גאה ומרוצה. ממש כמו שחלמנו ביחד.

המשפחה של סבתא לביאה

אמי שנולדה בארה"ב, באה ממשפחת גלזמן שהגרה על כל עשרת ילדיה ממה שנקרא אז רוסיה הלבנה. אבא של אבי, אריה, הגיע עם כנראה חלק קטן מהמשפחה מליטא. משפחה שלא מאוד שמרה על קשר לאורך זמן. לעומת זאת המשפחה של סבתא שלי, משפחת פרידמן, שהייתה משפחה ענקית שמרה על קשר קרוב מאוד, עד היום אני בקשר איתם.

לסבי היו ידי זהב והוא התפרנס מעבודת כפיים (נגרות) ואחרי זה הוא עבר לעשות מסגרות לתמונות. הוא פתח חנות שעדיין קיימת בוושינגטון די סי. הוא נפטר במפתיע מהתקף לב בגיל 60. במשפחה של סבתא שלי היו תשעה ילדים. הם הגיעו ביחד לארצות הברית בסביבות סוף המאה ה-19, יחד עם כל תשעת הילדים. הם הגיעו לעיר שנקראת ווסטר מסצ'וסטס. עם הזמן כל המשפחה עברה לוושינגטון די סי. אחרי עלייתנו ארצה, סבתא שלי הייתה מגיעה לארץ כל כמה שנים, כל פעם לשנה.

לסבא אריה וסבתא ג'סי היו ארבעה ילדים. שניים נשארו בארה"ב ושניים היו ציונים ועלו ארצה והתיישבו בבית חרות. הפיצול במשפחה יצר מרחק בין שני הפלגים של המשפחה. אבא שלי ואחותו היו ציונים והשניים האחרים ממש לא. אבא שלי ואחותו בנו בתים אחד ליד השני בבית חרות, ומאז המשפחה מתרחבת ויש כבר דור חמישי. אמא שלי באה משתי משפחות מאוד גדולות. גם המשפחה של סבא שלי זאב גלזמן וגם המשפחה של סבתא שלי – הדסה, היו משפחות של כ-11 אחים.

משפחת גלזמן היגרה לאמריקה והתיישבה בבולטימור. לעומת זאת סבתא שלי, הדסה, נשלחה לבד מרוסיה הלבנה לקרובי משפחה רחוקים בארה"ב, מה שסיפרה היה שאמא שלה רצתה שתקבל השכלה מודרנית. לאחר מכן הצטרפה אחותה מרים. יתר המשפחה נעלמה במהלך המהפכה הקומוניסטית והקשר אבד. בגיל 16 שתי הילדות עלו על אוטובוס, יצרו קשר עם קרובת משפחה ועברו לוושינגטון.

סבתא שלי למדה קלדנות ועבדה בזה במשרד של אחד המוסדות היהודים במשך היום ובערב היא הלכה לתיכון ערב, כדי שתהיה לה תעודת בגרות שתוכל ללכת לבית ספר לרפואה. עד אהבתה לסבא ווילי שהיה איש שמח עליז וחזק היא התאהבה בו, מה שגרם לסיום החלומות האקדמיים שלה. הם פתחו יחד מכולת ועבדו במכולת.

סבא ווילי חבר לקבוצה ציונית שקראו לעצמם פועלי ציון ויחד הם רכשו אדמות בפלסתינה בשנות השלושים. בשנת 1946 כאמור, הוא החליט לבוא לראות את המקום בעצמו. הם התאהבו במקום והחליטו להישאר ובנו בית במקום שנהיה לאחר מכן חירות אמריקה ב'. זה הבית שאני גרה בו היום. היו להם שלושה ילדים, שניים עלו ארצה ואחד נשאר בוושינגטון. השניים התיישבו בבית חירות, אחד ליד השני.

ככה גדלתי עם שלוש משפחות עם ילדים וסבא וסבתא שתפקדו גם כסבים וסבתות לצד השני. הילדים היו עוברים מבית לבית, חגגנו את ימי שישי וכל החגים ביחד. מה שאפיין את הבית של אמא שלי זה שכולם התקבלו בו תמיד בשמחה המקרר והמזווה היו מלאים בכל טוב. מנהג היה לעבור במטבחה של אמי דורית לחפש משהו טעים לאכול. בכל יום שישי אמי הייתה אופה תבנית גדולה של עוגות שמרים. הבית התמלא בניחוח הנפלא והן היו מחוסלות בעודן חמות. אנחנו ממשיכים במסורת של סבתא דורית של מקררים מפוצצים בכל טוב עד היום.

כל המשפחה הקטנה שלנו נשארה בעמק חפר. יוני ושירי עם נעמה ענבל עידו ונועה, אלון נטע ניר גיא ושלי בבית חרות. רון לנה מאיה גל והילה בקיבוץ העוגן. בעצם חזון משפחתי שהתגשם

הזוית האישית

ניר וענבל: מאוד נהנינו לשמוע את הסיפור של סבתא. היה לנו חשוב מאוד לשמוע אותו ולמדנו המון.

סבתא לביאה: המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי, יחד עם שני נכדי ניר וענבל במסגרת בית הספר, היה מרגש ומרתק. לקחת את הזמן ולהביט אחורה אל המהלך של ההיסטוריה המשפחתית.

מילון

אפרטהייד
המשטר בדרום אפריקה שהחיל הפרדה בין שחורים ללבנים

ציטוטים

”כל המשפחה הקטנה שלנו נשארה בעמק חפר זה בעצם חזון משפחתי שהתגשם“