מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מווילה מפוארת בפרס לבדונים ופחונים במעברה בישראל

עידו סבירסקי ועדנה יקוטי
מעברת פרדס חנה
סיפור עליה וקליטתה של עדנה יקוטי שעלתה מפרס לישראל

נולדתי בפרס בעיירה בשם גולפייגן שם גרנו בוילה עם חצר גדולה מוקפת חומה עם שער ברזל מאסיבי וליד השער הייתה באר מים שממנה שאבנו מים לצרכים שלנו. גרנו בשכנות טובה עם שכנינו הערבים. בחצר שלנו גרו גם הדודים שנהנו מגינה גדולה של ורדים ואורווה עם סוסים.

לא היה גז ולא חשמל, השתמשנו בסמובר לחימום מים ובחצר היה תנור גחלים לבישול. אור הפקנו ממנורות שעבדו על נפט שנקראו "למפה" ו"לוקס". נעזרנו בעששיות כדי לצאת מן הבית ולחצר כי השירותים היו בחוץ והיינו צריכים להאיר את החצר. במקום נייר טואלט היה משפך וקראנו לזה "אפתבה".

החיים שלנו היו שלווים ונעימים והיחס במשפחה יחס של כבוד להורים ולמבוגרים.

עם הזמן הגיעו שמועות על מה שעשה היטלר ליהודים באירופה ובד בבד הלחץ של המוסלמים על היהודים להתאסלם הלך וגבר.

אבי היה איש אמיד. היו לו שתי חנויות בגדים ומצבנו הכלכלי היה טוב, אך בגלל שאבי לא הסכים להתאסלם הפסיקו להגיע קונים לחנויות שלו.

אבי החליט שפרס זה לא מקום טוב לחיות בו והיה נחוש לעזוב.

באותם הזמנים יצאה שמועה שקמה מדינת ישראל ואבי טיפל בסידורים לעלייה לארץ. עברנו בדיקות רפואיות ונמצאנו בריאים לכן אישרו לנו מיד לעלות לארץ בטיסה. לא היה לנו זמן למכור את הרכוש ולכן עלינו לארץ עם מעט בגדים והשארנו הכל בפרס.

הגענו לנמל התעופה בן גוריון בקיץ בשנת 1951.

כשהגענו בבוקר העלו אותנו על משאית לפרדס חנה. גרנו באוהלים, כאשר בחורף, פעמים רבות האוהל עף ואנחנו נרטבנו בגשם. בשלב מאוחר יותר קיבלנו בדונים (בית מבד ברזנט) שהיה יציב יותר.

מים ומזון קבלנו בהקצבה. כל יום היינו עומדים בתור לקבלת דלי מים. "אורז בן גוריון" היה אז מצרך מבוקש. מנת בשר היו מקבלות רק נשים בהיריון או משפחות עם תינוקות. חיינו בחוסר כל, רק עם הבגדים שעל גופינו והנעליים שלרגלינו.

בשנת 1952 עלתה לארץ אחותי הגדולה שהתחתנה בגיל שתים-עשרה בפרס. היא עברה לגור בוואדי קורן ובגללה עברנו גם אנחנו כדי להיות קרובים אליה. שם מצבנו היה הרבה יותר קשה, גרנו בפחונים, היינו צריכים לנקות ולהוריד את היער שגדל בתוך הפחון, לישר את הרצפה ולגרש את העקרבים והנחשים ששרצו בו.

קיבלנו שני פחונים, היות ואנחנו היינו משפחה גדולה: זוג הורים, שבעה ילדים וסבתא. בנוסף נולדו עוד שני ילדים. לא היו מיטות לילדים ורק להורים הייתה מיטת ברזל שנתנה הסוכנות היהודית, אנחנו הילדים ישנו על כל מיני שמיכות ישנות על הרצפה.

חיינו בלי גז וחשמל. השירותים היו בחוץ. פרימוס ופתיליה שימשו לנו לבישול, התאורה הייתה בעזרת נרות ואחר כך הלמפה והלוקס. הסמובר עזר לנו מאוד לחמם מים, המכתש והעלי שימשו לטחינה. המקלחות היו משותפות לכל האנשים בחוץ ללא חימום, רק השמש הייתה מחממת. בעונת החורף כשירד גשם, היה בפחונים רעש עצום ותמיד היינו נרטבים בגלל החורים שהיו בגג.

אבא יצא לעבוד בסיכול אבנים והכשרת קרקע, בתמורה קיבל שוברים בכדי שנוכל לקנות במכולת.

חלק מהנשים עזרו בפרנסה ועבדו באריגת שטיחים, אנחנו הילדים עזרנו בענף הטבק, מאוחר יותר קיבלנו כבשים מהצמר, הנשים עשו חוטים בהם סרגו וגם עשו שטיחים מפוארים.

בשנת 1957 קיבלנו שיכונים והלכנו ללמוד בבית ספר אזורי. לאחר שסיימתי כתה ח' נאלצתי ללמוד בנהרייה.

לבית הספר הגעתי באוטובוס אגד בתשלום ובחזרה נאלצתי להגיע בכוחות עצמי מרחק 12 ק"מ, מאחר ולא התאפשר לי תמיד להגיע הביתה, נאלצתי לישון אצל חברה ערבייה מפקיעין, שלמדה איתי בכתה.

סיימתי את התיכון אך לא קיבלתי את התעודה מאחר ולהורי לא היה מספיק כסף לשלם לבית הספר.

התקופה הייתה מאוד קשה, אך למרות הקשיים ידענו שזאת המדינה של היהודים וכאן יהיה לנו הכי טוב.

במיוחד היה קשה להוריי שהשאירו את הכל בפרס ופה לא היה כלום, אך אהבתם למדינה עזרה להם להתגבר על הקשיים הרבים.

היום וואדי קורן נקרא עבדון.

התחתנתי פה והקמתי את ביתי בעבדון, נישאתי לרחמים יקוטי וילדתי חומשה ילדים: רונית, צביקה, דפנה, דני ולילך.

עבדתי בהוראה והתנדבתי ב"נעמת" כדי לעזור בקליטת עולים.

בן זוגי רחמים עזר לי מאוד בפעולותיי ואף תרם בהבאת עולים ליישובים חדשים שעזר בהקמתם.

בסוף שנות החמישים הכריזו על הוצאת משפחות מהעיר לכפר, גויסתי כמדריכה חברתית במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית והתחלתי הדרכה במושב שזור. הקמת יישובים כמו דובב ואביבים ויישובים נוספים בחבל הגליל.

במסגרת תנועת המושבים התחלנו לארגן את יישובי הגליל הקמנו ארגון קניות שנתן ייצוג כלכלי וחברתי לארבעים ושמונה מושבים.

במסגרת הארגון נבחר רחמים לנהל חברת הובלה בשם: "למושב". שנותנת שירותי הובלה להתיישבות העובדת.

מאוחר יותר עזר להקים מפעלים בגליל במסגרת ארגון המושבים.

כדי לעזור ליישובים להתפרנס מענפים חקלאיים כמו מטעים, לולים פיטום הודים וחן הטלה, דאגנו למכסות יצור כמו, נטיעת מטעים והגדלת ענף הלול פטם והטלה.

היישובים נאבקו בהשגת אמצעי ייצור וכך התפרנסו.

כמו כן, במסגרת ארגון המושבים, יחד עם המחלקה להתיישבות ומשרד החקלאות, ביוזמתו של אריאל שרון, כשר החקלאות, בנינו מצפים ומושבים בהם התיישבו בני המושבים בגליל.

בשלב מאוחר יותר הוכפלו בגליל המושבים והחלו בבניית יישובים חדשים. הייתה בכך תרומה אדירה להרחבת הגליל ולקליטת אזרחים נוספים.

 

העשרה:

תוכנית המצפים בגליל היא תוכנית רחבת היקף להקמת יישובים יהודיים בגליל בשנים 1979‏-1980. התוכנית כונתה בציבור "ייהוד הגליל". במסגרת התוכנית הוקמו בפרק זמן קצר מספר גדול של יישובים יהודיים קטנים, אשר כונו מצפים.(ויקיפדיה)

תשע"ו   2016

מילון

לוקס
נקרא גם "פנס לוקס" היה זה מתקן תאורה, בתוכו הייתה מן גרב ארוגה, היו מנפחים כמו פרימוס ומדליקים את הגרב. האור היה חזק במיוחד, הרבה יותר מפנס הנפט או העששית.

ציטוטים

”במסגרת ארגון המושבים, ביוזמתו של אריאל שרון, בנינו מצפים ומושבים בהם התיישבו בני המושבים בגליל.“