מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מה שהיה ואיננו עוד

סבתא מירי ויעל הנכדה
אמא שלי (ממ) מחופשת לתינוקת, סבא ישראל כד"ר היגינס ואני כגבירתי הנאווה בשנת 1978
מעט מהילדות של פעם בתל אביב

נולדתי בתל אביב, ביוני 1956, בבית החולים "אסותא" שהיה ברחוב ז'בוטינסקי לאמא כרמלה (ממה) תבדל ואבא אברהם (בימבו) גולדשטיין יבדל.

חג פורים במשפחתנו – יום הולדה של אמי

הבית שלנו הוא ברחוב פרופ' שור, שם גרים הורי עד היום. אחד החגים האהובים ביותר בביתנו, היה חג הפורים היות ואמי נולדה בחודש בו חל החג ולכן היה בעל חשיבות מיוחדת עבורה – פורים היה סיבה מיוחדת למסיבה. באותם ימים נהגו אנשים להתכנס בבתים וערכו מסיבות בהן אכלו, שתו, רקדו ונהנו. ידוע לי כי גם בחו"ל ערכו מסיבות פורים ולאמי היו זיכרונות טובים מיום הולדתה. אין ספק כי בעבורה מסיבת הפורים הייתה גולת הכותרת והשנה אנו חוגגים לה 90 ובוודאי שנגיע כולם: ילדיה, חתנה וכלתה, נכדותיה, בני זוגם ושבעת ניניה מחופשים ושמחים.

ההכנות היו, קודם כל, התחפושות! אז, הכינו את התחפושות מ א' עד ת'. על הרעיון היה להיות מקורי. אמי התחפשה לפופאי או לתינוקת בלול או אפילו לפייה. את אבי חיפשה לאישה, רקדנית בטן טורקיה או גביר מהמאה הקודמת. ברור שכל החברים נדרשו גם הם להגיע בתחפושות מקוריות. עד היום, לא ברור לי, כיצד אמי "דחסה" כ-30 איש יחד עם שולחן עמוס לתוך חדר המגורים, ועוד יותר מזה כיצד מצאו מקום לרקוד בו… מה שבטוח-היה מאד שמח!!

בתמונה אמא שלי (ממ) מחופשת לתינוקת שיכורה, סבא ישראל כד"ר היגינס ואני כגבירתי הנאווה בשנת 1978

נושא האירוח חשוב היה לא פחות. זכורים לי, השולחנות העמוסים לעייפה בכול מיני מטעמים מדהימים שאמי הכינה, ביניהם מאכלים שמקורם ברומניה, ארץ מוצאם, כמו איקרה, סלט חצילים, שעועית חבוטה (חומוס רומני…), עוגת קדאיף וסברינה ועוד ועוד… ריקודים היו לצלילי תקליטים שנוגנו על פטיפון והם רקדו עד אור הבוקר. המוזיקה  לצליליה רקדו הייתה מוזיקה צוענית-רומנית או מוזיקה אמריקאית כמו אלביס. הרקדן הראשי והמוצלח ביותר היה תמיד אבא שלי והוא גם זה בעל חוש ההומור המצוין שעד היום מספר בדיחות. השפה השלטת הייתה הרומנית עדות לכך שהיו עולים ושימרו את תרבותם לאורך שנים ,כפי שעשו עולים ממדינות אחרות. לצערי, פסק מנהג ההתכנסויות והמסיבות במתכונת זו בבתים ומה שנשאר אלו הזיכרונות.

חג פורים היה מיוחד גם עבורי. מאז שעמדתי על רגלי באופן עצמאי, דאגה אמי לתחפושת עבורי, בכול שנה תחפושת אחרת ומיוחדת. ניתן בהחלט ליראות את ההשקעה הרבה בתמונות. יש לזכור שבילדותי לא היה קל למצוא חומרי גלם בקלות וגם המחיר היה לעיתים גבוה.

כשגדלתי מעט ההחלטה על התחפושת הייתה משותפת לי ולאמי. ההתרגשות הייתה גדולה! המעקב אחרי התגשמות החלום הייתה מרתקת. היות והתחפושת לא נקנתה אלה נתפרה והורכבה בבית וזו בהחלט הייתה הרפתקה. את אותה ההתרגשות העברתי לבנותיי להן תפרתי בעצמי את התחפושות על פי בחירתן וזה היה כיף גדול.

בדומה להיום, הלכתי לגן לבית ספר גאה בתחפושת ונרגשת לפגוש חברים מחופשים אחרים. גם אנחנו נהגנו לצאת מבית הספר "ארנון" בתהלוכה בשכונה, כפי שנהוג גם היום.

זכור לי במיוחד פורים של שנת 1962 בה נערכה עדלאידע ברחוב בן יהודה בתל אביב. אילו היינו עומדים ברחוב סביר שלא היינו רואים דבר משום שהיו אלפי אנשים. סבי וסבתי שעלו לא מכבר מרומניה גרו ברחוב זה ועמדנו במרפסת וצפינו בתהלוכה. לצערי לא התקיימו תהלוכות כאלה בתל אביב יותר.

יש לזכור כי תל אביב היא העיר הגדולה הרוחשת ביותר מאז ומתמיד. המקום המרכזי של העיר היה רחוב דיזנגוף. לא היו ,לדעתי, ילד או ילדה ש"סיבוב בדיזנגוף" בפורים לא היה משמעותי עבורו/עבורה. כל הילדים התהלכו בתחפושות הלוך ושוב כדי להציג את עצמם. היו כאלה שההורה או אחד הסבים היה יושב עם הילד או הילדה בקפה "רוול" שם התכבדו במה שהיה שיא השיאים-פטיפור!!!! היושבים בקפה, היו בדרך כלל כאלה שהגיעו מערים גדולות באירופה, בעיקר נשים מהודרות בתסרוקות מפונפנות כמו אלו, אז, בווינה ובפריז. היו אחרים שהסתפקו בגרעינים שחורים שנמכרו בתוך קונוסים מנייר עיתון. תל אביב של היום אינה דומה כלל לזו של ילדותי. בעיניי, היו אלה ימים של תום מסוים. ימים בהם יכולת לחוש בהשפעת ה"שם" (ארץ מוצאם של ההורים) וה"כאן" (מדינת ישראל הצעירה).

יש בי סוג של געגוע, ויותר מזה, רצון לחזור ולהתגורר בעיר בה צפונים רבים מזכרונותיי.

צרוף מיקרים: כשהייתי בת 12, התחפשתי לרומאית. התחפושת נתפרה כמובן על ידי תופרת שבאה הביתה. הבגד היה לבן ועליו פסי זהב. לרגליי נעלתי כפכפים ואמי קשרה שרוכי זהב לאורך רגלי.

המיוחד בתחפושת הייתה דווקא התסרוקת. לרומאיות עיצבו תסרוקת מיוחדת שניתן לראות בציורים ופסלים של אומנים איטלקיים  וכך ביקשה אמי מהספר שיעצב לי תסרוקת כזו. לסוג תסרוקת זה קראו בארץ "חלה". לימים, הייתי כלה… את ההכנות עשיתי בסלון לכלות ברחוב בן יהודה שבתל אביב. מה גדולה הייתה ההפתעה שאותו ספר "שחיכה" לי היה אותו איזי הספר שעשה לי את התסרוקת באותו חג פורים!  ושוב, התסרוקת הייתה חלה… אין ספק שהייתה התרגשות גדולה שלא לדבר על צרוף המקרים.

התסרוקת הייתה חלה

אירוע משמעותי

מוזיקה הייתה אחת הדרכים להתחבר. יש לזכור שהרדיו היה אמצעי התקשורת העיקרי והאזנה לו הייתה דרך להשתעשע, להתעדכן ולהחכים. דרך נוספת להעביר זמן הייתה האזנה לתקליטים.

אבי נהנה עד היום להקשיב למוסיקה מכל הסוגים. ממנו למדתי להקשיב, לזהות ולהנות ממוסיקה. חינוך למוסיקה נחשב לחשוב ולכן נשלחתי ללמוד לנגן פסנתר. מי היה מאמין? מי שהייתה האומנת והמורה לפסנתר של אמי באוקראינה הייתה גם מורתי לפסנתר. הבעיה היחידה הייתה שכדי שאוכל להתאמן הייתי צריכה ללכת לביתה שכן פסנתר לא היה לי בבית. לשמחתי, חברתי הטובה ביותר, עירית למדה גם היא איתי כך שהיינו הולכות יחד הן לשיעורים והן לאימונים.

כשהייתי בכיתה ג', דווקא בפורים, קיבלתי מתנה מאד משמעותית מאבי. זו הייתה הפתעה ענקית! אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול.

עירית ואני חזרנו מבית הספר כששתינו מחופשות לרקדניות. כל הדרך הביתה צחקנו וזללנו את משלוח המנות ואז…הבחנתי, במרחק של בית או שניים מבית הוריי, במשאית ענקית שפרקה קופסה מעץ גדולה. זה היה מפתיע! עמדנו שתינו מופתעות ואז יצא אבי לרחוב בחיוך גדול ואמר :"זה בשבילך!". האמת, לא ממש הבנתי עד שהקופסה נפתחה בבית…

צריך להבין, שכדי שלמישהו יהיה הכסף לקנות פסנתר, מצבו הכלכלי היה אמור להיות ממש טוב ולא היו אלה ימים קלים. לא רק שקיבלתי פסנתר, הפסנתר הגיע מחו"ל והיה חדש חדש. עד כמה שזכור לי למתי מעט היה פסנתר ובוודאי שלא חדש. אבא שלי רצה תמיד שיהיה לי את הכי הכי ללא קשר למצב הכלכלי ועבד מאד קשה. היום, בהסתכלות לאחור אני יכולה לומר שמבחינת משק הבית שלנו היינו מאד קרובים לשינוי לטובה. רכישת הפסנתר אולי סימלה את תחילת השינוי ומאז שנת 1966 התחילה תקופה טובה יותר, של רווחה.

כלה ביום חתונתי

לצערי, אף אחד מנכדי ונכדותיי לא ביקש לנגן בפסנתר ותמיד חלמתי להעבירו לאחד/אחת מהם. מה שכן, בכל ביקור אצלנו תמצא מישהו מהם מקרקש בקלידים…

אולי את, יעלי רוצה לנגן?

הזוית האישית

יעלי: אני חושבת שהתכנית הזאת גרמה לי ולסבתי להתקרב (לא שאנחנו לא קרובות), באופן יותר בוגר. המפגש הביא אותי לרצון ללמידה באופן סקרני ומעמיק על הסטורית משפחתי. אני מקווה, שבעתיד ילדים ידעו על משפחתם יותר ממה שאני ידעתי עד לתחילת התכנית.

סבתא מירי: היה לי תענוג צרוף לבלות עם נכדתי יעלי, באופן הכי ייחודי לי ולה החל בזה שנהגתי להביא לה ארוחה חמה לפני תחילת הפעילות בבית הספר וכלה בשעות שיחה אישית מעבר לתכנית. בנוסף, נהניתי מהתייחסותה הרצינית והמתעניינת שהביאה אותנו להחליט על פעילויות נוספות יחד בעתיד. התכניות קשורות לחיי בני המשפחה השונים תוך הכרת סיפורים ומקומות מין העבר. התכנית הביאה לבניית התשתית של מה שיהיה בפרוייקט השורשים. אין ספק כי הקשר שהתחזק במהלך התכנית הוא נדבך נוסף חשוב במערכת יחסים בין דורית.

מילון

תבדל/ יבדל
איחול לאדם שיחיה לאורך זמן, הנאמר לרוב לאחר ציון אנשים שמתו בצירוף הביטוי ז"ל

לקרקש
להקיש על חפצים/כלים מבלי באמת להתייחס לקצב או מוסיקה

קדאיף וסברינה
סוגי עוגות בארצות הבלקן: רומניה, הונגריה, טורקיה...

מפונפנות-
מילה שהשתמשו בה בעבר לתאור התגנדרות.

ציטוטים

”הבגד היה לבן ועליו פסי זהב. לרגליי נעלתי כפכפים ואמי קשרה שרוכי זהב לאורך רגלי“