מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מה הסיפור שלך, סבתא ?

הנכדה האהובה שלי מיקה ואני
המשפחה שלי
"... אני עדיין עובדת, ומנסה לעשות טוב בעולם"

ההורים שלי עלו לארץ מאירופה. אבא שלי, שמואל רדליך, נולד בברלין, ואמא שלי, רות פרנקל, נולדה בווינה. שניהם עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. בשביל אבא שלי, זה מה שהציל את המשפחה שלו. בשביל אמא שלי, זה לא הספיק כי היא עלתה לבד, וההורים שלה, שנשארו מאחור, נהרגו בשואה. אמא שלי, הייתה נערה בת 14 וחצי שחיה בווינה, וראתה שם, רגע לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, את סבא שלה מושפל על ידי הנאצים. הם אילצו אותו לצחצח את המדרכה ברחוב עם מברשת שיניים, וצחקו עליו. הם מרטו לו את הזקן, גילחו את חציו, ושלחו אותו כך הביתה. בעיניהם זה היה מאד מצחיק. בעיני אמא שלי, שהייתה אז ילדה, זה היה נורא ואיום. חצי שנה אחרי האירוע הזה, ההורים שלה שלחו אותה לארץ דרך עליית הנוער. מאז לא ראתה אותם שוב.

נולדתי בחיפה, אבל גדלתי בבאר שבע.

יש לי שני אחים. אח בכור, בני, ואח צעיר, עמוס. כשאחי הבכור נולד, אמא שלו נפטרה בלידה, והוא נשלח לבית יתומים. אבא שלי היה צריך לעבוד כל יום, ולא יכול היה לטפל בו. כשבני היה בן שלוש בערך, אבא שלי התחתן עם אמא שלי, והיא אימצה אותו לבן.

 

כשהייתי ילדה, בערך בת 10, היה בשכונה שלנו בבאר שבע איש אחד, שקראנו לו "המשוגע". בכל יום, כשהיינו חוזרים מבית ספר, הוא היה מתרוצץ ברחוב, וצועק לנו ללכת מהר הביתה, לפני שהנאצים יתפסו אותנו. היינו מתחבאים, ויוצאים פתאום וצוחקים עליו כשהיה נבהל וצועק לנו שנלך מהר הביתה. לא הבנו מה הוא רוצה. מה שלא ידענו כשהיינו קטנים, גילינו רק יותר מאוחר. כל המשפחה שלו – אשתו והילדים נספו בשואה, ורק הוא שרד. אבל, הוא כבר היה חולה נפש, והציב לעצמו משימה להציל את כל הילדים בשכונה מהנאצים. הוא היה בטוח שהשואה עדיין לא נגמרה, למרות שהשנה הייתה 1963, והשואה נגמרה שמונה עשרה שנה קודם לכן …

כשהייתי בת 14, פרצה מלחמת ששת הימים. אנחנו, בני הנוער, גויסנו על ידי הג"א (ראשי תיבות של הגנה אזרחית) לצבוע את כל הפנסים של כל המכוניות בשחור כדי שמטוסי אויב לא יראו אותם בלילה. הרגשנו מאד חשובים ונחוצים.

כשהסתיימה משימה זו, עברתי למשימה חשובה וגדולה הרבה יותר. באותה התקופה אמא שלי עבדה בבית חולים, ואמרה לי שהמון חיילים פצועים מגיעים לבית החולים והאחיות צריכות עזרה. מיד התנדבתי והתחלתי להגיע כל יום אל בית החולים בשעה שש בבוקר, וחוזרת הביתה בסביבות שתים עשרה בלילה. כך זה נמשך כל החופש הגדול של אותה השנה. לאורך הימים בהם ביליתי בבית החולים, האכלתי את החיילים הפצועים שלא יכלו לאכול לבד, כתבתי את המכתבים לחברות שלהם, עזרתי בטיולים לאלה שהיה להם קשה ללכת, והחלפתי מצעים כשלאחיות לא היה זמן לגשת אליהם. בערבים היו אמנים מגיעים לשמח את החיילים, ואני הייתי מסיעה את מיטותיהם אל האולם בבית החולים שבו התקיימו ההופעות (ככה זכיתי לשמוע בחינם המון הופעות J).

כמה שנים מאוחר יותר, כשהייתי בת עשרים, פרצה מלחמת יום הכיפורים וחזרתי אל אותה המחלקה לעזור שוב. הפעם הפצועים היו בני גילי, חברים שלי מהשכונה, מבית הספר, מהצופים ומהצבא. זאת הייתה תקופה קשה במיוחד עבורי.

חודשיים לפני אותה מלחמה איומה התחתנתי עם סבא דב. בשנת 1975 נולדה לנו הבת הבכורה, הדס, אמא של מיקה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1977,  נולד בננו השני, טל.

בעקבות המלחמה, החלטנו ביחד, שאנחנו רוצים לתרום למדינה ולהקים יישוב חדש בנגב. כך הקמנו ישוב בשם אשלים.

השנה הייתה 1978. בתחילה גרנו בקרוואנים, כי הבתים שלנו עדיין לא היו מוכנים. גרנו בתוך חורשת עצים, במקום שנקרא "ביר עסלוג'". אחרי חצי שנה בערך גמרו לבנות לנו את הבתים ועברנו אליהם לעוד שנתיים. באשלים עבדנו בחקלאות. סבא דב בגידול פלפלים ואני במטע משמשים שנטענו במקום. העבודה הייתה קשה, אבל הרגשנו חשובים. חוץ מהעבודה, היינו גם בעלי תפקידים שונים במושב. סבא דב היה מזכיר, ואני הייתי בוועדת תרבות. לאחר שאשלים לא הצליחה להתרומם אל המקום שחלמנו עליו, עברנו לכפר עזה. השנה הייתה 1980.

כמה שנים לאחר שעברנו לכפר עזה נולדו לנו עוד שני ילדים – דקל בשנת 1982, ורון בשנת 1987.

יום שישי אחד בשנת 1999 (19 שנים לאחר שעברנו לקיבוץ) קרה לנו הדבר הנורא מכל… סבא דב שהיה אז בן 51, הלך לנוח מכיוון שלא הרגיש טוב. מאוחר יותר באותו הערב, הלך מצבו והחמיר עד אשר הוזמן אמבולנס, ולקחנו אותו לבית החולים בבאר שבע. בתחילה עדיין היתה תקווה שאם מצבו לא יוחמר, אפשר יהיה להציל אותו מהשבץ שעבר. אך רצה הגורל ולאחר יומיים הוא נפטר.

נשארתי עם ארבעה ילדים שהקטן שבהם (רון) בדיוק סיים כיתה ו'. דקל, סיים כיתה י', טל היה כבר אחרי צבא, והדס לפני לימודים באוניברסיטה.

באותן שנים עבדתי כמורה בבית ספר תיכון "שער הנגב", והיה עלי לקבל כמה החלטות חשובות.

נשארתי עוד כמה שנים בבית הספר, ואז החלטתי לעזוב ולחפש לעצמי מקצוע חדש.

עברו כמה שנים, והפכתי להיות  מנחת קבוצות, ופעילה חברתית ופוליטית. הנחיתי קבוצות של יהודים וערבים, ישראלים ופלשתינים, דתיים וחילונים, ונכדות שרבות ביניהן… (לא באמת J).

הטריד אותי המצב הביטחוני, לא רק בהקשר של מה שקורה עם אלו שגרים בעוטף עזה כמוני, אלא הטריד אותי מאד מה קורה לתושבי עזה. להם ולילדים שלהם. להם אין מקלטים, ולא מיגוניות. גם לא ממשלה שמגינה עליהם. כדי לעשות משהו גם עבור הילדים של אזור עוטף עזה, כתבתי ספר ילדים בשם "המטפחד של ירדן". הספר עוזר לילדים להתמודד עם הפחדים שלהם מול הטילים, מול הצליל הנורא של אזעקת "צבע אדום" ומול הפחד להיות בחצר או מחוץ לבית.

 

הספר נכתב כתרומה לקהילה, והוצא לאור באמצעות "מימון המונים". המוני אנשים מכל הארץ תרמו כסף כדי שהספר יצא לאור. כל מי שתרם זכה לקבל ספר בחינם. הספר יצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", וההוצאה נתנה לי 1,500 עותקים לחלק בחינם לכל ילדי עוטף עזה.

כדי לחלק את הספרים באופן יעיל פיתחנו סדנה בשיתוף עם "מרכז חוסן" בשער הנגב (מרכז חוסן הוא מרכז שנועד להגביר את תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה גם במציאות הקשה שאנו חיים בה). גננות עברו את הסדנה, ואז קיבלו ספרים כמספר הילדים בגן, כדי שייקחו את הספר הביתה.

היום אני סבתא לשבעה נכדים ונכדות, חלקם גרים בקיבוץ וחלקם באבן יהודה.

אני עדיין עובדת, ומנסה לעשות טוב בעולם. עובדת עם מורים במערכת החינוך, במטרה לעצב זהות יהודית משמעותית עבור ילדים שמקיימים אורח חיים חילוני, ולגרום להם לאהוב את התרבות היהודית. אני נפגשת עם פלשתינים שוחרי שלום כדי ליצר תקווה עבורם ועבורי ומקווה שבקרוב מדינת ישראל תהיה מקום שיותר בטוח ונעים לחיות בו.

 

קישור לסיפור בפורמט – PDF

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

הג"א
'שירות התגוננות אזרחית' (הג"א) הוקם במהלך מלחמת השחרור (1948) והיה אחראי על היערכות העורף במדינת ישראל. עם הקמתו של פיקוד העורף ב-1992 העבירה הממשלה את האחריות ואת הסמכויות של הג"א לפיקוד העורף.

"צבע אדום"
במסגרת הגנת העורף בישראל, צבע אדום היא מערכת התרעה המזהירה מפני ירי של רקטות קצרות טווח באמצעות מערכת כריזה. כשהמערכת מזהה שיגור רקטה, מושמעת באזור מספר פעמים הקריאה "צבע אדום" בקול נשי, המתריעה מפני פגיעה צפויה תוך 15–90 שניות ומיידעת שיש לתפוס מחסה במהירות. מערכת ההתרעה נועדה להוות תחליף מקומי למערכת האזעקות הארצית.

מימון המונים
מימון המונים (באנגלית: Crowd funding או crowdfunding) היא שיטה פיננסית למימון מיזמים, עסקים וארגונים המבוססת על כסף שמושקע או נתרם על ידי מספר רב של אנשים פרטיים. מימון המונים משמש לקידום מגוון של מטרות, כגון תמיכה באמנים המבקשים סיוע מאוהדיהם, מימון חברות הזנק ופרויקטים עסקיים, קמפיינים פוליטיים, התמודדות עם מצבי חירום ואסון, הלוואות עמית לעמית, מימון סרטים עצמאיים ופרויקטים עיתונאיים, יצירת תוכנה חופשית ועוד.

מרכז "חוסן"
המרכז הוא עוגן מרכזי בבניית פתרונות והתמודדויות עם האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני התושבים, בהעלאת החוסן הקהילתי והאישי.

ציטוטים

”בעקבות המלחמה, החלטנו שאנחנו רוצים לתרום למדינה ולהקים יישוב חדש בנגב. כך הקמנו את "אשלים".“