מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהשואה לגאולה

אני וסבתא ציפי בפעילות הקשר הרב דורי.
סבתא בילדותה ברומניה עם משפחתה.
תולדות משפחת שכטר / גורן

חלק א: בית ההורים

שם: ציפורה (ציפי) על שם סבתי אם אבי.

מקום לידה: בבוקוביניה בעיר צ'רנוביץ. עיר יפה שכונתה "וינה הקטנה". היו בה אוניברסיטאות, תיאטראות, מוסדות ציבור ובתי כנסת מפוארים. האזור החליף כיבושים פעמים רבות. תקופה מסוימת הייתה שייכת לאימפריה האוסטרו הונגרית. במלחמת העולם  השנייה היה תחת שלטון רומני ונכבשה על ידי גרמניה. כיום שייך האזור לאוקראינה.

הבית היה בית פרטי עם חצר גדולה, בחצר היה עץ אגוזים גדול. בבית זה הייתי עד גיל שלוש בערך ואז עזבנו את המקום ונסענו לבוקרשט שברומניה. היינו שני ילדים בבית. אחי הגדול ממני בשמונה שנים ואני.

אבא שלי נפתלי לימד עברית יהודים ברומניה שהיו שייכים לתנועה הפרוגרסיבית והתכוננו לעלות לישראל. אמא חנה הייתה עקרת בית. לאשרת הכניסה לישראל חיכינו כמעט שנתיים. כל פעם קיבלנו סירוב אישור לאשרה. אחות של חנה אמי שהייתה גרה בארצות הברית  ביקשה ויזה עבורנו  להגר לארצות הברית. את האישור לקבלת הויזה קיבלנו יומיים לפני  האישור לעלות לישראל. נפתלי אבי החליט שמספיק נדדנו והוא החליט שנוסעים לישראל ולא לארצות הברית.

כאשר הגענו ארצה הגענו ישר לגבעתיים לבית דודתי. אבי ששלט בשפה העברית החל לעבוד למחרת ברשת הצרכניות בישראל, שעם השנים הפכו להיות לסופרמרקטים.

חלק ב: זיכרונות ילדות:

נולדתי כחודש לפני שגירשו את הורי מביתם והוליכו אותנו למחנה ריכוז טרנסניסטריה בחורף 1942. במהלך המסע אמי סיפרה שאמהות שנשאו תינוקות על ידיהם התעייפו מאוד, התינוק נפל והאישה המשיכה ללכת. למזלנו היינו במסע הזה עם קרובי משפחה ואחד עזר לשני. היה חורף קשה שלג, קור, היה קשה מאוד ללכת. אבא שלי הצליח בזכות כסף לשכור עגלה ובה השכיבו אותי, אחי ובני דודי, כולם היו ילדים קטנים. בזכות זה נשארנו בחיים.

בשלב מסוים הפסקתי כבר לבכות בגלל הרעב שהציק מאוד. אבא שלי לקח שוקולד שהיה לו, המיס אותו בפיו ומרח על שפתי וכך נשארתי בחיים. כעבור שנתיים וחצי במחנה חזרנו חזרה לעיר צרנוביץ. מהבית ומהרהיטים שהשארנו לא נשאר זכר. הורי נאלצו להתחיל הכל מחדש.

בשנת 1948 היגרנו לרומניה לבוקרשט. כאן למדתי בכיתות א'-ב'.

בכיתה א למדתי בבית ספר תרבות. זה היה בית ספר יהודי ולימדו שם גם עברית, אחי למד שם. לרוע המזל, כאשר נכנסתי לכיתה א' הקומוניסטים ששלטו באותה העת לא התירו את לימוד העברית. בית הספר היה מאוד רחוק מהבית שהתגוררנו ונאלצנו לנסוע ברכבת חשמלית.

בכיתה ב העבירו אותי לבית ספר אחר כללי, שהיה קרוב יותר לבית. באמצע השנה בית הספר עלה בלהבות ועברתי עם כל ילדי בית הספר ללמוד בבית ספר אחר בשעות אחר הצהרים עד שבית הספר שופץ.

בסוף כיתה ב בחופש הגדול עלינו ארצה ישר לגבעתיים. הגעתי לכיתה ג' בבית הספר כצנלסון. הייתי הילדה היחידה בכיתה שהייתה עולה חדשה. התקבלתי לכיתה מאוד יפה. תוך זמן קצר רכשתי חברות. חלק מחברותי כיום הן החברות מכיתה ג'. בקיץ נהגנו לשבת על הרצפה ולשחק חמש אבנים או בקלאס. בחורף, קפצנו על חבל או שיחקנו שוטרים וגנבים. הגנבים בורחים והשוטרים רצים אחריהם לתפשם.

אנחנו בבית ספר וגם בתיכון קראנו למורים בשמות פרטיים. אך זה לא מנע מאיתנו להתייחס למורים בנימוס ובאיפוק. למדנו את כל המקצועות שמלמדים כיום ובנוסף היה לנו שעורי זמרה, ציור, מלאכה חקלאות ובכיתה ז' שעורי תזונה ותורנות במסעדת בית הספר. בחדר האוכל אכלו תלמידים שרצו ושילמו מחור סמלי. בבית הספר כצנלסון למדתי עד כיתה ח ואחר כך עברתי לתיכון קלעי בגבעתיים. עד היום אין בגבעתיים חטיבות, התלמידים לומדים מ א-ח בבתי הספר היסודיים  אחר כך עוברים לתיכון מ ט – יב.

כשהייתי בכיתה ז הצטרפתי לתנועת הנוער העובד בקן בורוכוב לקבוצת שבולי השדה. הקבוצה הייתה מורכבת בעיקר מתלמידים שלמדו איתי בבית הספר היסודי ומהתיכון. נסענו למחנות עבודה בקיבוצים, טיילנו ערכנו פעולות מעניינות, שחקנו סימני דרך חטיפת דגל הוקי וכו'.

בכיתה ה' גילה המורה לספורט, שאני רצה מהר 60 מטר, 8.5 שניות. לאט הפכתי להיות ספורטאית, השתתפתי בכל תחרויות הספורט בריצה, בשחייה ובמשחקי כדור כמו מחניים. בכיתה ו' נערכה בגבעתיים תחרות ריצה שקראו לה היקף גבעתיים מכל בתי הספר בעיר. הגעתי במקום הראשון.

הייתי שחקנית בכיתה. בכל הצגה מלאתי תפקיד ראשי  או משני והחלום שלי היה להיות שחקנית אך אמי לא הסכימה בטענה שחיי השחקנים לא פשוטים וקשים. בכיתה ז' הלכתי לבחינות "בבמותינו" בתיאטרון הבימה. התקבלתי אך אמי מנעה ממני בכל מיני תירוצים לא להגיע לחוג.

בכיתה ט' הכריזה חברת האוטובוסים דן על תחרות אייך תראה החברה בעוד 20 שנה. אני כתבתי חיבור ובו פירטתי על חפירות לרכבת תת קרקעית מאובזרת וכו'. זכיתי בפרס שלישי שכלל נסיעה חינם באוטובוסים השייכים לדן במשך שנה.

חלק ג': בגרות:

בסוף יב' התגייסתי לצה"ל. לאחר הטירונות הוצבתי לבית הדין הצבאי פיקוד מרכז וחייל האוויר בתור רשמת. כלומר בזמן משפט צבאי רשמתי את מהלך הדיון. היה לי שרות מאוד מעניין ומאתגר. פעם רשמתי משפט מאוד סודי. באחד הימים היה צריך להתקיים דיון ואני קמתי אותו בוקר עם חום. הודעתי לנשיא בית הדין. שאני עם חום ואז הוא הודיע לי שחייבים להודיע לרמטכ"ל דאז לבטל את הדיון באותו היום. ואכן הדיון התבטל באותו היום.

תוך כדי שירות צבאי למדתי בערב בסמינר צה"ל. בסוף השירות הצבאי סיימתי את לימודיי הפדגוגים והפכתי להיות מורה בישראל. בתחילה הייתי מורה בבאר שבע לימדתי כיתות ב'-ח'. לאחר שלוש שנים בבאר שבע עברתי ללמד בגבעתיים בבית ספר ברנר.

במסיבת פורים הכרתי את שלמה שלאחר כחודשיים נישאנו. החתונה נערכה בערב ל"ג בעומר בשנת 1966.

במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים. שרית הבת הבכורה נולדה בשנת 1967 כחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. באזעקה של המלחמה רצתי למקלט עם תינוקת בת כ 6 שבועות. שלמה בעלי היה מגויס ואני הייתי אצל הורי. כעבור 3 שנים וחודשיים נולד ניצן ב 1970 כשהיה בן 3 פרצה מלחמת יום כיפור.  נשארתי לבד במשך כ 7 חודשיים עם שני ילדים. בשנת 1977 נולד בני השלישי אלון שהוא אבא של עמית.

כיום יש לי עשרה נכדים. הבכור בן 25 גר בראשון הוא עורך דין במקצועו והוא הבן של שרית שלה יש שלושה ילדים, שני בנים ובת. שרית מורה לאנגלית במקיף יב המעיין ובעלה רונן איש היי טיק ומנכ"ל חברה אמריקאית בישראל.

לניצן ארבעה ילדים,שני בנים ושתי בנות, והם גרים ביישוב קהילתי עדי הנמצא ליד קיבוץ הרדוף. בנו הבכור בן 16 שחקן כדורסל בעמק יזרעאל. ניצן מהנדס חומרים שעשה  הסבה לאיש היי טיק ואשתו שרה מנהלת משאבי אנוש באוניברסיטת חיפה.

אלון אבא של עמית יועץ השקעות  בבנק הבינלאומי ואשתו תמר מנהלת  סניף בנק יהב. יש להם שלושה ילדים הבכור עמית שחקן כדוריד רוני  בת 9 ועומרי הצעיר  בן 6.

חלק ד': משפחה – מנהגים ומסורות:

אנחנו משפחת גורן נוהגים להתאסף מידי יום שישי אצל סבתא ציפי וסבא שלמה לארוחת ערב. נוהגים להדליק נרות שבת  ולקדש. פעם בשנה יוצאת כל המשפחה לבית מלון, מטיילים ומבלים יחד.

אח של סבתי משה שכטר הקים את העיר מודיעין והיה ראש העיר הראשון. ראש השנה ופסח אנו חוגגים יחד עם המשפחה המורחבת כולל המשפחה של משה. לפני כשנתיים נפטר משה אך אנו ממשיכים במסורת.

חלק ה': לימודים ועבודה:

לימדתי בחטיבת הביניים המעיין בראשון לציון, הייתי רכזת שכבה, מחנכת כיתה ולמדתי מתמטיקה. מאוד אהבתי את העבודה כמורה והרגשתי שאני תורמת לא רק ידע אלא אהבת האדם, אהבת הארץ וחינוך לאזרחות טובה. במהלך כל שנות  עבודתי הרגשתי פידבק חיובי מצד כל תלמידי במהלך כל השנים.

אחת מתלמידותיי בשם ענת שפרן אור הוציאה ספר בשם "חוויה מהסרטים" ובו כתבה באחד הפרקים: "וודאי יצא לכם לפגוש מורה שאישיותו והדרך בה נהג בכם, תפישת עולמו והידע שהעניק לכם הפך אותו לדמות משמעותית בחייכם. ציפורה גורן, המחנכת והמורה שלי להיסטוריה בבית הספר היסודי ברנר היא בלתי נשכחת עבורי".

חלק ו': אירועים ופעילויות מיוחדות:

בד בבד עם היותי מורה במשך ארבע שנים שמשתי כיושבת ראש הסתדרות המורים בראשון לציון,נס ציונה ובאר יעקב. בתוקף תפקידי דאגתי לשמירה על זכויות המורים והגננות באזור. ברגע שפרשתי מהעבודה פרישה מוקדמת,התנדבתי בביטוח לאומי בביקורים אצל האוכלוסייה המבוגרת ומסרתי דוח  על מצבם. כמו כן, התנדבתי בנשים נגד אלימות במשך מספר שנים. כיום אני מתנדבת אצל הבן שלי אלון ושומרת על נכדי החמודים. אחד האירועים המרגשים, טסנו לפולין להעניק אות חסידי אומות העולם למשפחה שהצילה את שלמה סבא של עמית בתקופת מלחמת העולם השנייה. שלמה הוחבא על ידי הוריו במשפחה נוצרית במשך שנתיים וחצי. הם הסתכנו מאוד בזה שהחביאו ילד יהודי.

הודות להם שלמה נשאר בחיים. לצערנו הוריו וחלק גדול ממשפחתו נתפסו ונספו בשואה.

משפחתנו קמה מאוד מוצל מאש. לכן רואים אנו במדינת ישראל מדינה שמאוד יקרה לנו ויש לעשות הכל כדי לשמור עליה כדי לשמור עלינו ועל כל יהודי התפוצות.

הזוית האישית

החוויות שהיו לנו מהתכנית הם הפעילויות שעשינו כולנו ובנוסף הנסיעה לבית התפוצות אני וסבתי התחברנו והכרתי ולמדתי יותר על סבתי ואנו מאחלים בריאות אושר וחיים ארוכים.

מילון

מאוד
גזע עץ.

ציטוטים

”למעננו ולמען יהדות התפוצות “