מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהרי האטלס לארץ ישראל

אני וסבתי מיכל
אמי ואחיי במרוקו לפני העליה
סיפור חיי עד עלייתי ארצה

נולדתי ב-1941 במרוקו, בעיר "בני מלל" שהיא לרגל הרי האטלס. העיר מלאה צמחיה מיוחדת עקב שפע מים בעיר, בכל פינה בעיר נראו נחלים רבים ומפלים שזרמו ממרגלות ההר שהיה מושלג כל השנה.

 
הקהילה היהודית הייתה גדולה ורוב היהודים עסקו במסחר כגון בדים, סוכר, תבלינים, תה, מכשירי חשמל, תפירה ועוד. במרכז העיר היו עסקים רבים ומרביתם היו שייכים ליהודים. כל יהודי שהיו לו אמצעים כלכליים העסיק בביתו עוזרת בית ערביה. ליהודים היה ראש קהילה אשר דאג לחוק וסדר בקרב היהודים וכן דאג לתמיכה כלכלית בקרב מעוטי היכולת. בעיר מגוריי היה לנו רב ראשי ומספר בתי כנסת ששימשו את היהודים לתפילות ולמפגשים בשבתות וחגים. הרבה לא זכור לי על ילדותי, עד שבשנת 1951, בהיותי בת 11, אשתו של דוד שלי עלתה מארץ ישראל חזרה למרוקו והיא סיפרה על המצב הקשה בארץ ישראל. היא גילתה שאני לא לומדת בבית הספר ואז היא החליטה לדאוג לי למסגרת לימודית. היא פנתה לאחותה שהייתה מורה במקצועה והייתה בחופשת לידה וביקשה ממנה שתכניס  אותי לבית הספר בו היא מלמדת, ובתמורה אני אהיה עוזרת הבית שלה עד לשובה לעבודה מחופשת לידה. תוך שנה בלבד על ספסל הלימודים הצלחתי להדביק את הפערים בלימודים. הייתי תלמידה מצטיינת ואף קפצתי שלוש כיתות.
 
.
 
בנוסף, התגלה לי בתקופה זו שהוריי לא רצו בי היות ונולדתי בת ולא בן. זה התבטא  בכך שאימי הפסיקה להניק אותי בילדותי עד להתערבותה של סבתי שגערה בה. הילדות שלי הייתה קשה, המצב הכלכלי בבית היה קשה מאוד ולא היו לי בגדים כשאר בני גילי. על מנת שיהיו לי בגדים נאלצתי בחופשות ללכת לדודי כדי שהוא יקנה לי בגדים ושאני אקבל אוכל כמו שצריך, כי אצלנו בבית לא הייתה ארוחת בוקר והייתי הולכת לבית הספר עם בטן ריקה. לפעמים בדרכי לבית הספר הייתי עוצרת ליד נחל ואוכלת צמחים שגדלו על שפת הנחל. הארוחה היחידה והמזינה שאכלתי הייתה בבית הספר. סבלתי מאוד מרגשי נחיתות, הייתי ילדה מאוד סגורה ולא דיברתי הרבה עם הסובבים אותי, אהבתי להתבונן בנעשה סביבי ע"י אחרים אולם מבלי להגיב, אף פעם לא דיברו איתי על ההתבגרות שלי, לא קיבלתי הדרכה וגדלתי לפי שיקול דעתי. עם סיום לימודי בבית הספר בכיתה ח', היה לי רצון עז להמשיך וללמוד, אולם לא היה ברשות הוריי האמצעים לאפשר לי להמשיך ללמוד, ולכן  נאלצתי להתחיל לעבוד בכל עבודה מזדמנת  כדי לעזור בפרנסת הבית: מוכרת לחם במאפיה, עוזרת תופרת, עד שבגיל 17 התקבלתי לעבודה בבית המשפט מחוזי כמזכירת שופט. עבדתי בבית משפט שלוש שנים בנאמנות ולשביעות רצון השופטים. הייתי היהודייה היחידה שעבדה במקום ציבורי, רכשתי ידידים רבים ואף קשרתי קשרים עם השופטים בבית המשפט.
 
.
כתוצאה מהקשר העזתי לבקש מהם רישיון למכירת טבק עבור אבי. המטרה הייתה להוציא את משפחתי מהעוני שבו היא הייתה שרויה. הצלחתי לקבל רישיון, אך לצערי השמועה התפשטה בעיר, והתושבים – כולל כמה פקידים – קמו נגדי בטענה שאבי קיבל דבר שלא מגיע לו, היות ורישיון למכירת טבק ניתן רק למרוקאים לא-יהודים. אנשים אלה החליטו להתנקם בי ואף איימו לרצוח אותי. ניצלתי פעמים רבות מהתנכלות ומרצח ולכן החלטתי לעזוב את מקום העבודה ולעבור לעיר הגדולה קזבלנקה ולעבוד בבית משפט לענייני חוץ, שם עבדתי כשנה וחצי עד שהוריי הפתיעו אותי ואמרו שעולים ארצה, תוך שעתיים הייתי בנמל.
 
 
לפני עלייתי לאוניה קיבלתי מדודי מעטפה שהכילה כסף כדי שנוכל להתאקלם בארץ. האחים שלי, שידעו על המעטפה, ביקשו ממני את המעטפה, אולם כשסירבתי הם תקפו אותי באכזריות עד שהתעלפתי ולקחו ממני את המעטפה. בארץ העבירו אותנו למעברות בעיר עכו. המצב בארץ לא היה קל במעברות: לא היו תשתיות למערכת מים וחשמל, לא היו כבישי גישה ולא הייתה מספיק תעסוקה. 
 כיום אני אמא ל-3 ילדים נהדרים ול-9 נכדים שהם אוצר.

מילון

מעברה
מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני (מחנה מעבר), במדינת ישראל בשנות ה- 50 הבתים במעברות היו אוהלים, פחונים, אסבסטונים

ציטוטים

”אצלנו בבית לא הייתה ארוחת בוקר והייתי הולכת לבית הספר עם בטן ריקה“

”לא היה ברשות הוריי האמצעים לאפשר לי להמשיך ללמוד ולכן נאלצתי לעבוד כדי לעזור בפרנסה“