מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהפרהוד לארץ ישראל

שליו וסבתא שולה
סבתא שולה במרכז ושני אחיה בתמונה הפספורט
סיפורה של סבתא שולה שעלתה מעיראק לארץ ישראל

מסיפורי אבא בעיראק

אבי, ניסים אברהם מספר שבליל חג השבועות של 1941 כאשר יצא לטייל עם חבריו בעיר בגדד, רדפו אחריהם אנשים חמושים בנשק וירו לעברם. הם נמלטו לסמטה בה התגוררו יהודים ושם מצאו מקלט בו הסתתרו כל הלילה. באותו הלילה מבעד לחלונות הבתים ראו כיצד היהודים נרצחים ברחובות, נשים נאנסות ואחת מחוויותיו הקשות הייתה מראה אישה בהריון מושלכת מגג ביתה הישר אל מותה. בפרעות אלו שכונו "הפרהוד" נרצחו 179 מיהודי הקהילה היהודית. כיום לאחר מאבק ארוך הוכרו הניצולים היהודים מפרעות אלו כניצולי שואת יהודי בגדד ומקבלים פיצוי כפסי שנתי מהמדינה ותשלום בעד התרופות להם נזקקים.

מאורעות קשים אלו הובילו את הורי: ניסים וסביחה (מיכל) להחלטה הגורלית לעלות לארץ ישראל יחד עם אחי: אסתר וניסים וסבתי אם אבי.

העלייה לארץ ישראל

בשנות ה-40 של המאה הקודמת התרחשו פרעות כנגד היהודים בבגדד. קודם לכן הערבים והיהודים חיו בהרמוניה. הפרעות באו לידי ביטוי ברצח, אונס, ביזה… עקב המאורעות הורי החליטו לעלות לארץ ישראל יחד עם שלושת ילדיהם: אסתר (ספירונס) הבכורה, יעקוב האמצעי, ואני שולה (אחלם) הצעירה, וסבתא האלמנה אמו של אבי.

הם עלו בעליה לגלית (חוקית) בעזרתו ובעידודו של שלמה הילל, לימים שר בממשלת ישראל. היהודים שעלו לארץ זנחו מאחוריהם את כל רכושם והונם. בדרכון שהונפק להם צויינה הערה כי לא תתאפשר הדרך חזרה לעיראק: "לסה פסה".

המטוס המריא מבגדד  ונחת נחיתת ביניים בקפריסין, משם המשיך לארץ ישראל. עם ירידתם מן המטוס, גזזו את שיער ראשם של הילדים וריססו את ראשיהם בחומר הנקרא: DDT. חומר זה גרם לנזקים רבים: כוויות בקרקפת הראש וגירויים שגרמו לגירודים מרובים. הטעם לכך היא מדיניות הממשלה לא להעביר מחלות מארצות ערב לארץ ישראל. הורי סיפרו לי שהאירוע גרם להם לתחושה רעה, השפלה והפלייה.

החיים במעברה

משדה התעופה העולים הועברו לעתלית שם התכנסו  ב"שער עלייה" ששימש כמחנה עולים בו שהו זמן קצר ולאחר מכן עברו למעברת פרדס חנה בה שהו כשבועיים. משם- עברו למעברת גדרה ( כיום בי"ס אוהל שלום הממוקם על כל אזור המעברה ).

תנאי המחיה במעברה לא היו קלים. באמצעות תלושי מזון שהונפקו לכל משפחה אחת לחודש, נקנו מצרכי מזון בסיסיים: לחם, שמן, מרגרינה, סוכר, קמח ועוד…

גם תנאי המגורים הקשו על חייהם: הרוחות העיפו את האוהלים בהם שכנו העולים, התנים והשועלים הסתובבו סביב והשמיעו יללות עזות שהפחידו בעיקר את הילדים הישנים. בשלב מאוחר יותר שודרגו מהאוהלים למגורי פחונים – צריפים העשויים מפח. בקיץ השמש חיממה את הפחונים וכתוצאה מכך הצריפים להטו מחום (מאווררים ומזגנים לא היו בנמצא).

בחורף הקור היה עז, הגשם דלף לתוך הצריף והרטיב את כל הרכוש הדל שהיה בתוכו, ו"מוזיקת" טפטופי הגשם הפריעה למנוחה ולשנת הלילה.

השהות במעברה הייתה כארבע שנים. משנת 1950-1954.

אבי מספר שבאחד הימים כאשר עמד בתור לחלוקת מצרכי מזון, התור הארוך לקבלת המצרכים וההמתנה הממושכת גרמו לכך שהעולים איבדו את סבלנותם, התפתחה תגרה שבמהלכה אבי נפצע ומעל הגבה נותרה צלקת, זכר לתקופת הצנע.

בשנת 1954, אבי אירגן הפגנה כנגד הממשל שבטיח לפנות אותם מיישובי קבע ולא עמד בהבטחתו. המפגינים פלשו לשיכונים שניבנו בסמוך למעברה.

גם במגורי הקבע התנאים לא היו קלים, המבנים לא היו מחוברים לרשת החשמל, ולא היה גז לבישול. את המאכלים אחסנו בארגז מיוחד, לתוכו הכניסו בלוקי קרח שנקנו ישירות מן המפעל. את החשיכה האירו באמצעות נרות ולאחר מכן באמצעות עששיות נפט או באמצעות לוקס (כוהל) שהפיק אור חזק יותר. את  האוכל בישלו על פתיליות נפט הבישול היה איטי וממושך. לבישול מהיר וממושך יותר השתמשו ב"פרימוס".

במעברה הייתה שוקת ארוכה ארוכה ובה מספר ברזים, והיא שימשה להדחת כלים ולשאר הפעולות המצריכות שימוש במים.

המקלחות והשירותים היו ציבוריים. זכור לי שבימי חמישי, לקראת שבת היו מקלחים את הילדים בתוך "פיילות" – גיגיות. השירותים היו בור באדמה שלתוכו הטלנו את צרכינו, מאוחר יותר קראנו לו: "בול פגיעה".

חוויות מביה"ס יסודי

הלימודים בביה"ס התקיימו בשתי משמרות משום שלא היו מספיק כיתות לימוד להכיל את כל התלמידים ואולי גם משום שמספר המורים היה קטן. בגדרה היה רק בית ספר ממלכתי אחד: "פינס" ובית ספר ממלכתי דתי אחד: "אוהל שלום".

משמרת ראשונה החלה בשעה: 8:00-12:00.

משמרת שנייה החלה ב- 12:00-16:00.

ההגעה לביה"ס הייתה רגלית, יצאנו לבד ללא השגחה או ליווי גמענו מרחקים ארוכים גם בקיץ וגם בחורף. כשעליתי לכיתה א' המורה שאלה לשמי. "אחלם" (חלום בערבית) עניתי, "מהיום יקראו לך שולמית"! ענתה לי המורה וזאת כמובן ללא התייעצות או בקשת רשות מהורי, הכל נעשה על דעת עצמה. כשבגרתי הבנתי את חומרת המעשה, שינוי שמו של אדם הוא אקט מאד משמעותי בחייו והמעשה חרוט בזיכרוני עד עצם היום הזה.

חשוב מאוד לשמר מנהגים, אורח חיים וכמובן שמות ובכך לטעת בהם ביטחון ואת זכות הבחירה ולא לקבוע להם עובדות.

החוויות ממשחקי הילדות בשכונה היו נפלאות. המפגשים עם החברים אחה"צ היו חביבים עלינו ביותר.

לאחר שחזרנו מביה"ס וביצענו את כל המטלות: עזרה בתחזוקת הבית, הגינה, טיפול באחים הקטנים, יצאנו לשחק ברחוב (לא היו גני משחקים, מחשב, טלפון, פלאפון וטלוויזיה). המשחקים הנפוצים ביותר היו: "קלאס", "5 אבנים", "טלפון שבור", "טירו" "גולות", ו"קפיצה בחבל".

בחורף – כאשר האדמה הייתה לחה, נהגנו לשחק במשחק הנקרא: "ארצות" מטרת המשחק: לכבוש מהיריב חלק גדול מהשטח. מי שהשטח שלו היה הגדול ביותר ניצח. היינו בוחרים חלקת אדמה ומחלקים אותה לשניים, כל משתתף היה מקבל חלק אחד מהשטח ועומד בתוכו. כל משתתף בתורו היה נועץ סכין או מסמר ארוך בחלקה של היריב וכובש שטח כמה שיותר גדול. היעלה היום על הדעת לאפשר לילדינו לשחק במשחקים עם סכין?

בשבתות נהגנו לטייל ב"גבעת "קטרה" שהייתה מכוסה כולה בכלניות וצבעונים. בתקופת ילדותי לא היה קיים חוק הגנת הטבע קטפנו את פרחי הבר שהיום הם מוגנים, והבאנו אותם הביתה. לטיולים אבי היה מצייד אותנו בקונוס שהוכן מגזרי עיתון לתוכו שפכו גרעיני חמניות ובוטנים. בזמן שאנחנו טיילנו, ההורים היו מתכנסים באחד מחצרות בתי השכנים, למפגש קפה וסיפורים…

למרות הקשיים המרובים שהורי חוו בארץ, לצד העולים הוותיקים, פרנסה, שפה, מנטליות… כוח הרצון להתערות בחברה היו גדולים.

תכנית חשובה בשם: "ביעור הבערות" אותה הפעילו חיילות שהיו מגיעות לבתי העולים ומלמדות אותן קרוא וכתוב הקלו על ההתערות בחברה ובקליטת השפה. עיתון בשם: "שער לעולה" הודפס באותיות גדולות במיוחד והעולים החדשים שהשתתפו בתכנית: ביעור הבערות הקפידו לקרוא בו ולהישאר מעודכנים בנעשה במדינה ובחברה.

תקופה זו זכורה לי לטובה, הגעגועים לבתים הפתוחים, למפגשים בארבע עיניים ללא מסך בהם מתקיים שיח בריא וענייני ללא שום הפרעה דיגיטלית. את המידע שאבנו מהחדשות להם האזנו בצוותא בזמן התכנסות באחד הבתים שכן – לא היה מקלט רדיו בכל בית.

הזוית האישית

נהניתי בתכנית "הקשר הרב דורי" ואני מודה על ההזדמנות שנפלה בחלקי להעביר לנכדי שליו את ההיסטוריה המשפחתית שאליה הוא שייך ובה הוא לוקח חלק.

מילון

פרהוד
כינוי לפרעות ביהודי עירק, שפרצו בחג השבועות תש"א, ביוני 1941 בבגדאד

ציטוטים

”מאורעות קשים אלו הובילו את הורי ניסים וסביחה להחלטה הגורלית לעלות לארץ ישראל “