מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהעלייה לישראל עד לראש דג חי

יום המשפחה 2017
חתונה של סבתא
תחילת החיים החדשים

מהעלייה לישראל עד לראש דג חי

סבתא סיפרה לנו שהיום בימינו כל יהודי יכול לעלות לארץ ישראל, אבל כאשר משפחתה החליטה לעלות לארץ, זה לא היה  כל כך פשוט כמו שזה היום. קודם כל היה צריך לקבל הזמנה מקרובי משפחה בכדי שיתנו לנו לעלות לארץ. הזמנה הזאת היא תנאי לעלייה. רק יהודים יכולים לקבל אותה.

לא יכולנו לקבל את ההזמנה מפני שעבדנו במפעל צבאי, ומשנות 1972 ניסינו, ולא הצלחנו לקבל אותה (את ההזמנה). ממשלת ברית המועצות רצתה להקשות על יהודים לעלות לישראל ובדקה כל דואר שמגיע למשפחות יהודיות. פקחים של קג"ב קראו את ההזמנות שאנחנו קיבלנו, וקראו אותם מול עינינו.

בן דוד של סבתא שלי נסע לארצות הברית והצליח להשיג שם את ההזמנה, בכדי שנוכל לעלות ארצה. הוא שילם תמורתה 150 דולר. זה בערך הייתה המשכורת השנתית של סבתא שלי.

כשסבתא קיבלה את אישור היציאה לארץ ישראל, בשנת 1990, היא ארגנה את המשפחה מהר והייתה צריכה להגיע למוסקבה. ממוסקבה לתל אביב הייתה טיסה רק פעם בחודש. היו צריכים לקחת רכבת מקייב. הגיע יום העזיבה. רגעים קשים. שעה אחרונה במולדת. המשפחה הגיע לתחנה המרכזית ברכבת. סבתא קנתה קרון שלם מפני שהיו הרבה חברים שרצו ללוות אותנו לשדה התעופה של מוסקבה.  האנשים באו לומר שלום, כי אף אחד לא ידע  האם תהיה עוד אפשרות להיפגש. אפילו  זמרי המקהלה מהתיאטרון בו עבדה סבתא שלי הגיעו לתחנת רכבת בכדי לומר שלום. התרגשות הייתה כה רבה שסבתא לא שמה לב שהבן שלה נעלם. רבע שעה לפני יציאת הרכבת התחילו לחפש אותו. כולם רצו וצעקו, סבתא בכתה וסבא כעס מאוד.

אחר חיפושים התברר שרועי חזר הביתה כי שכח את המצלמה שקנו לו לפני נסיעה. המצלמה הייתה מיוחדת, היה קשה מאוד להשיג אותה וזה כביכול היה החפץ הכי חשוב בשבילו. סבתא עשתה חישוב בראש: המרחק בין הבית שלנו לבין תחנת הרכבת בערך שעתיים הלוך ושוב עם הרבה פקקים בתנועה בקייב. היא נאלצה לבקש מהנהלת התחנה לעקב את הרכבת בחצי שעה וככה הצליחה המשפחה להגיע בשלמות לשדה תעופה במוסקבה .

בישראל…..

הבית הראשון של סבתא בישראל היה בנהריה. היא מספרת שיום אחרי העלייה שלהם, הם הלכו לטייל לים והבן שלה רועי מצא כיפה סרוגה. הוא שמח מאוד מפני שידע שכיפה היא חפץ חשוב לעם היהודי.

כמו כל הילדים רועי הלך לבית הספר. לא היה לו קל .ילדים אחרים לא כל כך הבינו אותו, בגלל בעיות שפה הוא לא היה מקובל בחברה, יום אחד רועי חזר מחטיבת הביניים ואמר שהוא יותר לא הולך לבית הספר.

אחרי שבוע הוא ראה מודעה בעיתון רוסי, על פנימיית כפר סיטרין בעיר עתלית. שם הייתה מגמת טכנאות שיניים (כמו סבא שלו). רועי וחברו החליטו לנסוע לפנימייה. הוא למד 6 שנים בפנימייה, יצא משם עם בגרות ומקצוע טכנאות שיניים.

עברנו לקריית גת, לקראת ראש השנה, לדירה בבניין. התחלתי לעבוד בניקיון, בכדי לפרנס את המשפחה. לא היה לי זמן וכסף להתכונן לחג ראש השנה. ידעתי שלראש השנה צריך להיות על השולחן: ראש דג, רימון ותפוח בדבש. מכיוון שחזרתי מהעבודה מאוחר, לא הספקתי לבשל את הראש דג. אז שמתי אותו חי על השולחן. מישהו דפק בדלת, למרבה הפתעתי, וזאת הייתה השכנה עם מגש קוסקוס ועם עוף, ופעם ראשונה ראינו את המאכל הזה קוסקוס. אני התעלפתי מהריח של האוכל של השכנה, והשכנה התעלפה מהמראה של הראש דג הטרי.

 

הזוית האישית

אנו למדנו הרבה דברים חדשים על העבר של סבתא שלנו והעבר שלי. בתוכנית זו נתנה לנו אפשרות להקדיש זמן ותשומת לב לאנשים היקרים ואהובים שלנו. את הסיפורים שלהם אנו נשמור ונעביר לדורות הבאים.

מילון

לפטה
משחק עם כדור דומה למשחק "חממות"

ציטוטים

”אם משקיעים -תמיד מצליחים“