מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהעליה ועד לחתונה

אברהם אליזבט וטל
ביתו של אברהם
סיפור חייו של אברהם מוטולה

נולדתי בשנת 1939, במרכזה של עיר גדולה ועתיקה סואנת וצפופה-איסטנבול שבטורקיה.
אבות אבותיי גורשו מספרד לפני כ- 500 שנה. הוריי הגיעו לטורקיה לאחר נדודים בארצות שונות והתיישבו באיסטנבול.
הוריי התגוררו בביתם של סבא וסבתא מצד אימא.כל המשפחה מצד אבא עלו לארץ בהיותי ילד קטן כך שלא הספקתי להכיר אותם.
הדירה הייתה ממוקמת בקומה ראשונה בבניין ישן בעל ארבע קומות וחלשה על סמטה קטנה שהייתה מאוכלסת ביהודים בלבד.
דירה קטנה אבל נוחה וחמימה, רהוט עתיק, כיריים על פחם, תנור חימום שהוסק על עצים ומגש נחושת מלא גחלים לוחשות ששימש להרתחת קפה או תה וקליית ערמונים. 
 
מאחר ובתקופה ההיא לא היו גני ילדים, הייתי רוב הזמן סגור בתוך הבית עם סבא וסבתא.
הוריי עבדו מבוקר עד ערב, ואני לא הורשתי לצאת לרחוב כי היה מסוכן.
סבא לימד אותי את אותיות ה- א"ב בעזרת פלקט גדול על הקיר.
בגיל בי"ס הוריי רשמו אותי לבי"ס יהודי. הלימודים בבי"ס התנהלו בשפה הטורקית, שפה שלא הכרתי ודבר זה היקשה עלי מאד.
שפת האם שלי הייתה ספניולית (לדינו), שהיא שפה ספרדית עתיקה שנשתמרה בפי היהודים שגורשו מספרד ושרבבו לתוכה גם מילים משפות שונות מארצות נדודיהם באזור הים התיכון.
היא הפכה להיות שפת האם של היהודים מגירוש ספרד.
הוריי רשמו אותי גם לחוג ללימודי תורה והשפה העברית בבית הכנסת.
בנוסף, הוטל עלי להתפלל בבית הכנסת שלוש פעמים ביום: שחרית, מנחה וערבית.
סדר היום שלי היה מאד עמוס וקשה.
באותם ימים ניצת הניצוץ לנושא הציוני. הלהבה של הציונות כיסתה את כל כולי.
נושא השיחה בכל בית יהודי היה העלייה לפלשתינה.
חלמתי בהקיץ ובדמיוני תיארתי אותה כגן פורח, שדות ירוקים, עצים ופרדסים אך כשעלינו לארץ ראינו חולות בלבד.
ההורים שהיו עירוניים סבלו מאד. היו גם משפחות שחזרו חזרה לארץ הולדתם.
 
בשבילי זאת הייתה חוויה עצומה. כשאני משווה את המציאות שלנו כיום הרי שהצלחנו להפריח את השממה מעבר לכל דמיון ופרופורציה. 
 
יום אחד הגיע לביתנו טורקי עובד הנמל. הוא ארז לנו את החבילות בצורה מקצועית והסתיר את כל חפצי הערך שאסור היה להוציאם. אחרי שעברנו את המכס הטורקי, היגיע היום המיוחל, וסוף סוף עלינו על ספינת המעפילים.
למעשה זאת הייתה אניית משא טורקית, שהובילה גרעיני חמנייה ועצמות.
שקי העצמות היו מונחים בערימה אחת גדולה על הסיפון לכל אורכו ואילו שקים של חמניות אוכסנו בירכתי בטן האנייה. הייתה גם בריכה גדולה עגולה שהכילה תפזורת של גרעיני חמניות.
העולים ישבו וישנו על הרצפה בצפיפות גדולה ליד שקי החמניות צמוד לדפנות בטן האנייה.
ההפלגה ארכה כשבוע ימים. המבוגרים סבלו מאוד חלקם קיבלו מחלת ים מהטלטולים בבטן האנייה.
הילדים התפלשו ושחקו בבריכת הגרעינים. הייתה שם ילדה קטנה שמשכה את תשומת לבם של המבוגרים בחינניותה, והפיחה תקוות לעתיד טוב יותר.
הייתה זאת בתם הקטנה של זוג המכרים של הוריי. אני הייתי המאושר באדם, הרגשתי כציפור דרור שיצאה מהכלוב. קיפצתי לי על שקי העצמות בסיפון ומביא מים לכל דורש מהמשאבה היחידה שהייתה בחרטום הספינה על הסיפון.
נהניתי מהרוח הקלילה ומהנוף האינסופי של האופק בים, מצפה בכיליון עיניים לראות את חופי פלשתינה.
 
והנה יום אחד סוף סוף נשמעה המילה "יבשה!" כמו בסרטי הפיראטים.
הגענו לפלשתינה, ארץ ישראל שייחלנו לה כל כך, לעיר חיפה.
כל האנשים עלו מבטן האנייה אל הסיפון בדמעות של אושר, ושמחה גדולה פרצה בקרבם. כולם שרו "הבאנו שלום עליכם". האנייה התקרבה לעתה ועגנה במזח שבו חיכו לנו עובדי הנמל ופקידי העלייה. הם החלו לזרוק לעברנו תפוזי 'שמוטי' שמיועדים לייצוא עם מדבקת הפירמה "ג'פה" (יפו) תוצרת ישראל.
אני הייתי מאושר לתפוס את התפוז הזה. 
 
ירדנו מהספינה, וברציף המתין לנו דוד משה, אחיו הקטן של אבי. כזכור- כל משפחתו של אבי עלו לארץ בשנת 1943. אנחנו עלינו בשנת 1949 ואני הייתי ילד בן 10. לא זכרתי אותו אלא בתמונות כחייל והתגאיתי בו מאוד. דוד משה ז"ל קיבל אותנו בחיבוקים, נשיקות ובהתרגשות רבה.
הוא היה איש ביטחון, והוא הסיע אותנו על הקומנדקר שלו דבר שהרשים אותנו במיוחד, לתחנת העלייה הראשונה.
זה היה בעתלית במקום שקראו לו סנט לוקס.
למעשה זה היה בעבר מחנה או בית מעצר של הצבא האנגלי. שם המתינה לנו קבלת פנים של כל יתר האחים של אבי וגם סבא וסבתא שלא הכרתי.
מחנה כזה בחיים לא ראיתי. אני הייתי בהלם. אנשים שלא ראיתי מימי או לא זכרתי אותם, התנפלו על הוריי וגם עליי בצהלות שמחה, אושר, בכי ודמעות שלא נפסקות.
מסנט לוקס העבירו את משפחתנו כולל הדודה והמכרים של הוריי למעברת אוהלים בבאר יעקב, שם היינו כתשעה חודשים מלאי חוויות והרפתקאות, במיוחד עם אותה ילדה קטנה בתם של המכרים של הוריי.
 
לאחר מכן קיבלנו בלוקון בשיכון המזרח בראשון לציון. רצה הגורל וזוג הידידים של הוריי עם בתם הקטנה והסבתא קיבלו בלוקון דומה בנס ציונה. הקשר עימם נותק כי לא היו דרכי גישה, כי הכול היה בנוי על תשתית של חול. 
פגשתי אותה לאורך השנים מספר פעמים. יום אחד ההורים שלה באו לבקר אותנו בבר המצווה שלי.
לאחר מכן כעבור שנה או שנתיים עשינו ביקור גומלין בבלוקון שקיבלו ואביה צבע והפך אותו לבית ציורי ומיוחד שהתפעלנו ממנו מאוד. בהמשך כשהייתי חייל חזרתי באוטובוס עמוס באנשים בעמידה.
ישבתי באחד הספסלים הקדמיים לפתע עלתה רבקה ואימה לאוטובוס. קמתי ופיניתי את מקומי. אימה הודתה לי בנימוס. לאחר מכן שאלה את בתה "מי זה החייל הנחמד הזה שאמר לנו שלום ונתן לי את מקומו?"
והבת ענתה: "מה את לא מכירה אותו? זה הבן של מדם דורה משכון המזרח!" אז אורו עיניה והיא אמרה בשמחה: "אתה אלברט של דורה?!" וכמובן התפתחה שיחה לבבית שבסיומה אימה מסרה ד"ש להוריי. 
 
פעם נוספת נפגשנו בחתונה משפחתית. כשנה לאחר מכן חזרתי הביתה וראיתי אורחים בבית – רבקה (הילדה הקטנה מספינת המעפילים) ואימה (מדם קלרה) מנס ציונה.
מאז אותו ביקור אימי אמרה לעיתים קרובות לאבי: "איזו יפה הבת של קלרה היא פתאום גדלה. היא גם ילדה טובה, שקטה וחכמה, ממש נסיכה. המשפחה שלה ממש משפחה טובה ויש לה חינוך מעולה."
כעבור שנה פגשתי אותה שוב ליד בתי הקולנוע בראשון לציון.
לאחר שבוע או שבועיים הלכתי לסרט מוסיקלי יפה בשם "אוקלהומה" ושם פגשתי את הבנות.
לאחר שיחה קלילה הודיעו לי שהרבה זמן לא אפגוש אותן בראשל"צ כי הן יוצאות לקורס מ"כיות של הגדנ"ע שנערך במחנה אימונים בחולדה. הן ביקשו שאבוא לבקר אותן. עניתי שאם יזדמן לי אבוא.
הזמנתי אותן להיכנס עמי לסרט, ולאחר היסוסים רבים הן הסכימו. 
רבקה שישבה לימיני איבדה את הריכוז בסרט, אני הבחנתי שהיא לא הייתה רגועה וכל הזמן הסתכלה בשעון. שאלתי אותה: "מה קרה? הסרט לא מוצא חן בעיניך? רוצה שנלך?" תשובתה הייתה "לא'" כי רצתה שנמשיך עד הסוף. להפתעתנו הסרט היה ארוך במיוחד. וכשיצאנו הסתבר לי שהיא הייתה במתח רב בגלל ההורים שלה. היא הייתה רגילה לחזור הביתה לא מאוחר מהשעה 22:00  בלילה. השעה הייתה בערך חצות.
לא היה שום אמצעי תחבורה על מנת להגיע לנס ציונה. הצעתי להסיע אותן אחת אחת על הקטנוע קודם את בתיה חברתה ואחר כך את רבקה. ביקשתי ממנה שתמתין עד שאחזור לקחת אותה.
באותו לילה היה ערפל כבד. קשה היה לראות והכביש היה צר מאוד וללא שוליים.
בחזרה באמצע הדרך ראיתי לפתע דמות הולכת ברגל. הייתה זאת רבקה אשר החליטה לחזור הביתה ברגל בגלל שפחדה. לפני שהגענו לביתה ראינו אור של פנס אופניים.
"זה אבא שלי" היא אמרה לי "הוא מחפש אותי". השעה הייתה כבר 01:00 בלילה ואני עצרתי לידו.
הוא צעק עלי:" זה אתה?! עד שעה כזאת? אני בדרך למשטרה, אימא שלה כבר משתגעת מדאגה!" הסברתי לו את מה שקרה כי הרגשתי רגשות אשמה כבדים ואז הוא הזמין אותנו להיכנס הביתה.
 
אימה ראתה אותי, נרגעה לגמרי ושמחה. "זה אתה? טוב שכך נגמר, בואו שבו"
כך אמרה לנו ומיד כיבדה אותי במשקה ותפוחי עץ שהיו באותה תקופה מאוד יקרים. 
באותו חודש באחד הימים בדרכי חזרה הביתה ממילואים החלטתי לבקר את רבקה וחברתה.
הפתעתי אותן לגמרי. הן לא האמינו אבל קיבלו אותי בסבר פנים יפות.
בדיוק באותו מפגש שאלתי אותה אם היא מעוניינת להיפגש לאחר הקורס והיא ענתה "אם אתה רוצה".
יום אחד רציתי להפתיע אותה והכנתי כרטיסים למופע של להקה מחו"ל. היא לא הגיעה לפגישה.
טלפונים לא היו ולא ידעתי מה קרה. הקשר נותק לחלוטין, כעבור חודש או יותר הדבר לא נתן לי מנוח ואפילו דאגתי ולכן החלטתי לבקר בתיכון שבו למדה.
נכנסתי לבי"ס והיא הייתה באולם ההתעמלות. היא מיד הבחינה בי וברחה במעלה המדרגות לכיתה שלה.
אני לא ויתרתי וחיכיתי לה בחוץ עד לסיום יום הלימודים.
בשיחה איתה היא לא ידעה לתת לי תשובה מדוע נעלמה, החלטנו לנסות ולהיפגש שוב בסופי שבוע.
באחת הפגישות שאלתי אותה בגילוי לב מה היא חושבת עלינו והאם היא מעוניינת להמשיך את הקשר ורבקה לא רצתה. אני קיבלתי עליי את הדין. הקשר נותק בינינו למשך כחצי שנה.
 
יום אחד במוצאי שבת הלכתי לקולנוע ולפתע ראיתי שוב את שתי הבנות מנופפות לי לשלום. ניגשתי אליהן ומאותו הרגע הקשר בינינו רק הלך והתהדק והפכנו להיות חברים.
יום אחד קניתי לרבקה טבעת יפה בדימונה. כאשר נתתי לה את הטבעת רבקה שמחה, הטבעת התקבלה כהצעת אירוסין והתקבלה בשמחה רבה גם אצל ההורים. 
התחתנו ב-15.06.66, ועד עכשיו אנחנו ביחד 48 שנים.
 
היום אנחנו מתגוררים בנס ציונה במקום שהיה פעם הבית הציורי והיפה משנות ה-50 שאבא שלה בנה לאחר שהוריה נפטרו.
הבית נשאר עזוב כמה שנים ונהרס. אנחנו החלטנו לבנות בית חדש שישמש אותנו לעת זקנה וישמש גם את הדורות הבאים. יש לנו שלושה ילדים בן ושתי בנות. ילדים טובים ואיכותיים, שמסבים לנו אושר וגאווה ושישה נכדים שמביאים לנו נחת ואושר.

מילון

בלוקון
בית קטן

ספניולית
שפה ספרדית עתיקה שנשתמרה בפי היהודים שגורשו מספרד ושרבבו לתוכה גם מילים משפות שונות מארצות נדודיהם באזור הים התיכון. היא הפכה להיות שפת האם של היהודים מגירוש ספרד

ציטוטים

”חלמתי בהקיץ ובדמיוני ראיתי אותה כגן פורח, שדות, עצים ופרדסים אך כשעלינו לארץ ראינו חולות “